אחרי הכל / רפי לרנר

אחרי הכל אני יעמוד בקרן רחוב בעיר הגדולה מביט בגרם מדרגות אחד. הבניין מתקלף
מפגעי הזמן, עטוף כולו במצנני אבק. פחי אשפה פזורים בסביבה, ממתינים לאנשי
הדממה שיבואו וישיטו יד. בביתם ישנה ודאי אישה הממתינה למשכורת. כמה דיאלוג יהיה
שם? כמה צעקה תבער מקרבה? על מה הם שחים בערבים כשהטלוויזיה רועמת? על מה
יפטפטו את עצמם לדעת? האם היא מזכירה?  או עובדת במכולת? האם היא גם יפה או עוד תרנגולת? הולכת, באה, מנגנת עם תזמורת. מספקת את צרכיו לרגע, שלא ילך מי יודע לאן. ותהיה שם דממה, אולי מבט חטוף כאשר היא חותכת לו סלט . אני הולך ובא, נוסע וחוזר. תוהה בייני לביני אם לפסוע אט, אט לכיוון. עשיתי סיבובים לא מעטים סביב הבניין כדי למצוא  דלת, לוו דווקא בשביל להיכנס אלא כדי להביט, לראות מי יוצא ומי בא. דלת לאן, דלת לשם, פנימה אל קירות מוגפים עם ריח מסויים. עראיות של "תבוא ותלך, ומי צריך אותך בכלל"?  הלב הומה בי, דופק כל הזמן. קלמנטינות פזורות פה ושם, רכבים נוסעים ובאים. המקדחה רועמת והפועל צועק. אולי בהפסקה ינכש על דלת כדי להתפרק. הוא יסריח גם אחרי מקלחת קצרה. לא יביט בה ולו לרגע חטוף, לחפש בנשמתה נחמה. הוא יפמפם עד השפיכה, היא תסריח ממנו, "ואיזה בנזונה". הוא יכבוש את הקובע וחזרה לעבודה, ירד במדרגות ולא יביט לצד. אני אותו מרחוק רואה ויודע מה עשה. כל גופי רועד, מכווץ. איני נושם, אני מת. חוזר הביתה, למקום הזה, לעזאזל. אני עדיין נשוי לה, עדיין אוהב, אוהב עד בכי, עד דמעות יבשות וקטנות שאינן נראות. מדרגה ועוד אחת, והיכן הדלת כבר? ויש מעקה, ויש קצת ביטחון. אני כבר בקומה השנייה, הנה הדלת סוף, סוף. "הבית של מאשה" בצהוב. אני לא צריך לנגוע בכלום והדלת מיד נפתחת, הדופק בטיסת סילון. אם הבית פותחת. מבט, תנועה, פסיעה קדימה פנימה, דלת נטרקת, צלילי מוסיקה סתומה ברקע, אולי זה יהיה ביתך החדש, ביתך השלישי או הרביעי כבעבר. האם. תמצא בו נחמה? האם תהיה גם נחמדה? האם תהיה קצת עדינה? סבלנית אם דבר כזה יש? או יאללה כנס, 400 ₪ לחצי שעה, תעמיד אותו, תגמור, תלך, וכוס אמא שלך ושל אישתך ,אם יש לך בכלל. או שלחילופין העלמה הבאה שתיגש אלי תלבש כותונת מינימלית, תנעל כפכפים סקסיות שיעיפו את פדחתי אל על. נשמתי תיעצר לרגע, ואז היא תגיד "שלום, אני קטי, רוצה להיכנס? לקבל פרטים"? מיד אהנהן בראשי בחיוב, היא תיגע בכתפי ותאמר "בוא נשמה, ניכנס". היא תלווה אותי לחדרה. ניכנס לחדר היא תסגור את הדלת ותבחין בפרפורי גופי, הכל בסדר נשמה? היא תשאל ברכות. "אתה רוצה לשתות משהו"? אז בטבעיות שקטה אראה לה את הבקבוק שממנו אני שותה וקטי מיד תבין כי עליה לשים את המים בתוך הבקבוק שלי. "לפה? לפה לשפוך את המים"? כן. אשיב לה. "תרצה חצי שעה או שעה נשמה"? אביט בעיינה ואראה את טוב ליבה המנצנץ. ואשיב ללא שהייה "שעה אני רוצה בבקשה, כמה זה? "800 זה עולה, יש לך את הסכום הזה נשמה"? "כן" אומר לה ומיד אפתח את הארנק ואתן לה את הכסף. היא תחייך ותתקרב אל אוזני ותלחש לי "שמתי לב איך הסתכלת על הרגליים שלי" כן, אלחש לה מיד "יש לי פטיש לרגליים יחפות בכפכפים, איך ידעת?" היא תחייך ותאמר שתכף תשוב. כשהדלת נטרקה לדקות מספר ליבי נפל, הנה אני שוב במחוזות האלה, במקום הזה. במחוזות העשן, הערפל והפיח. עלמתי שכה אהבתי ושאני עדיין אוהב, שחשבתי שאבנה איתה בית איתן ויציב, איננה עוד איתי. הידיעה האילמת שהיתה חבויה בי  שאזדקן איתה כעת שם הרחק מכאן, המחשבה  שהיא כבר עם אחר שנהנה ממכמניי אהבתה מרסקת את אותי. קטי תכף תיכנס ומה אז...? לא רק אביט בה, אלא גם אצטרך לבצע, לעמוד באיזשהו רף נורמליות. אם אחשוב על אהובתי הנעלמת אחטא למטרה שלשמה באתי הנה. לחוש קצת, להרגיש קצת, לטעם טעם אישה אחרת, חדשה, לא מוכרת. כעת כבר גמור וידוע שמותר לי לגעת בה, להפשיט אותה, לנשק את כפות רגליה אם אחפוץ בכך. גופה רך למגע, לא מריח מעשן סיגריות, קודמתה הסריחה מסיגריות ומעוד  מיני חומרים שאיני רוצה לדעת עליהם.  לפתע נשמעת מוסיקה ערבית. קטי נכנסת בבגדי ריקוד בטן בצבע ירוק, היא חולצת כפכפיה בכניסה ומתחילה לרקוד בפניי. ואני צוחק במבוכה עד איימה כלא מאמין לסיטואציה בה אני נמצא ברגע זה . וקטי...? קטי קלטה אותי בשנייה. ולפתע אין צחוק, אין מועקה, אין ערפל, אין עבר, אין עתיד, רק הווה, רק קטי היחפה שלי. צמרמורת חולפת תוך הזדקרות מה שמזדקר ואני מתפשט בשנייה ונוגע בה. והיא נוגעת בי, ממששת לי, טועמת אותי, ואנחנו רוקדים יחד, ואין שעון, ואין זמן, ואין מקום, ואין אהבה, אולי לא היתה אף פעם. יש חיים, יש מגע, יש תשוקה, יש דחפים, יצרים, יש שפיות, יש מזור רגעי ומזערי לנשמה הפצועה שלי. היא קלטה, היא קלטה את החייה המינית שבי, שקטה, שקטה מבחוץ, אך מתפרצת, סוערת, רוגשת, מסתחררת, סוחפת, משתוללת. מופרעת מבפנים, לא תדע שובע. והנה אנחנו זעים, נעים יחד את הריקוד המטורף הזה, העוצמה רק הולכת ומתגברת, מתעצמת והולכת... עד ש... עד ש... עד ש... הים שוטף את עצמנו מעצמנו, גלי קצף  עולים ובאים, מרעידים את אמות הספין. והנה באה ומגיעה אותה השנייה לה לא חיכיתי, הדחקתי, תחילת סוף המפגש. אני מביט בה, מביט בשעון ויש עוד זמן עד הנקישה בדלת או הזמזום בשעון העצר. היא כה יפה פתאום בעירומה, במלבושה הטבעי. היא נושקת ללחיי ומתיישבת לצידי. רגע של שתיקה. לא צריך לדבר לעיתים. אני מכיר אותה ואת עברה. אין צורך במעבר לכך.  אהובתי שם בבית ואני כאן בזרועותיה. אהובתי חובקת יד של אחר ואני כעת מעיף מבט בתיקי המונח ליד המיטה. השתיקה, דלי הרייקנות שנשפך עלי זה עתה. "תבוא שבוע הבא"? היא פתאום שואלת ואני מהנהן בחיוב בעצב כבד. היא מחבקת אותי וממלמלת לעצמה "אני בטוחה איתך, שלווה". בשקט היא נכנסת למקלחת. "אתה רוצה להיכנס איתי"? לא. אני משיב כמעט בלחישה. אני מתלבש, ועייני לא משות ממנה ולו לרגע. "תחבקי אותי כשאצא" נושא עימי תפילה קצרה. היא יוצאת מהמקלחת ומתנגבת. מבטי שוב נפגש במבטה, "אני אבוא שוב אלייך". "בשמחה, אצפה לך, מיד אתן לך את הנייד שלי כדי שתסמס לי לפני שאתה מגיע". "תודה" אני לוחש. ידי מוציאות את הארנק ומושיטות לה עוד שטר מכובד. "מאמי שלי, תודה נשמה" היא מחבקת אותי ואני נושם שוב את ריח גופה שאראה שוב שבוע הבא. הדלת נפתחת, המבט האחרון, והנהירה החוצה אל האבק, אל האוטו, אל ריחות הסירחון של העיר הגדולה. אני נכנס שוב למכונית, מעיף מבט אחרון לדלת הכניסה, גבר נכנס לשם בדילוגים מהירים. אני מתניע את רכבי ונאלם שוב אל הבדידות והשקט שבי.