למה הם לא שם?
רפאל מאור לרנר
רפאל מאור לרנר
בזמן שבו המילים "גיוון", "הכלה" ו"שוויון" נזרקות לחלל התקשורת בקצב מסחרר, נדמה שיש קבוצה אחת שנשכחת בעקביות מחוץ למסך המרכזי: אנשים עם מוגבלויות. העובדה שאנשים עם מגבלות פיזיות, חושיות או נוירולוגיות כמעט ואינם מופיעים בתוכניות טלוויזיה ישראליות בפריים־טיים – מלמדת על עומק הפער בין השיח על הכלה לבין המציאות. והפער הזה לא רק צורם – הוא מסוכן. כי היעדר נראות ציבורית פירושו היעדר קיום חברתי אמיתי.
שבע עונות. אפס נכים.
הדוגמה הברורה ביותר לכך היא התוכנית חתונה ממבט ראשון. שבע עונות שודרו, מאות משתתפים נבחנו, ולו אדם אחד עם מוגבלות לא הופיע על המסך. לא חירש, לא אדם עם שיתוק מוחין, לא אדם עם כיסא גלגלים, לא מישהו עם טורט. לא כי אין כאלה שמחפשים זוגיות – אלא כי לא רואים אותם ראויים להשתלב בתוך הסיפור ה״רומנטי״.
מדובר בפסילה שקטה, סמויה – כזו שלא נאמרת במפורש, אך פועלת בעקביות. בריאליטי זוגי, נדמה שאהבה יכולה להופיע בכל צבע, מגדר, ורקע – אבל לא בכל גוף. הדרת בעלי מוגבלות איננה טעות – היא מדיניות בלתי מדוברת של "גוף תקין בלבד".
נכות כסכנה אסתטית
כדי להבין את שורש ההדרה, צריך להבין את מבט התרבות כלפי נכות. הסוציולוגית רוזמרי גרלנד-תומס מציינת שתפיסת המוגבלות לא נשענת רק על תפקוד – אלא בעיקר על מראה. החברה המערבית, ובתוכה גם ישראל, תופסת את הגוף החריג כבעיה אסתטית שמפרה את השלמות המדומיינת של המסך. במילים אחרות: נכות איננה רק שאלה רפואית – אלא "קלקול" של הסימטריה הוויזואלית. ולכן, גם כשאדם עם מוגבלות חותר להשתתף, הוא נדחה בשם עקרונות עריכה "לא כתובים": שהתמונה חייבת להיות יפה, קולחת, ברורה – ובעיקר כזו שלא תגרום לצופה אי נוחות. הנכות מסמנת חריגה, ולכן – מודרת.
רוצים שנרגש, לא שנהיה
לצד ההדרה, מציעה התרבות פיצוי מדומה: הופעות של אנשים עם מוגבלויות בתוך תוכניות ייעודיות, לרוב דוקומנטריות או חינוכיות. מדובר ברגעים חד־פעמיים של השראה, גבורה והתמודדות – אבל אף פעם לא בשגרה. הם יככבו בכתבת מגזין, אך לעולם לא ייקחו חלק בפאנל של הבוקר. הם יסופרו, אך לא יובילו את הסיפור.
כך נוצר מצב שבו האדם עם המוגבלות מופיע רק כמטאפורה: לסבל, לעוצמה, לאנושיות – אך לא כמומחה, כשף, כמרואיין פוליטי, או כבעל דעה. החברה רוצה להתרגש מהנכה – לא להכיר בו כשווה בין שווים. היא מעניקה לו דקות חסד, אך לא מקום בשולחן.
לא נוכחים, גם כשאנחנו שם
תוכניות כמו עובדה, אנשים, או רצועות דוקומנטריות מנסות מדי פעם לתת במה לסיפורי חיים יוצאי דופן. אך גם כאן, ההקשר הוא תמיד חריג: הנכה שכבש פסגה, שהתגבר על אסון, שלמרות הכול הצליח. אף אחד לא יחשוב להביא רופאה עם נכות ניכרת לפאנל על רפואת ילדים – כי זה ייחשב להיסח דעת. אף מלהק לא ישלב עורך דין עם מגבלה פיזית באולפן על צוואות – כי התקשורת תעדיף את הדובר ש"נראה טוב".
כאן נכנס המושג "נורמטיביות חושית", אותו טבע החוקר לנה קלוג: החברה מתוכננת עבור מי שרואה, שומע, נע ומדבר בצורה "רגילה". כל סטייה מזה – הופכת למטרד.
בין מודל רפואי לחברתי
הבעיה מתחילה גם מהמודל שמכתיב את ההתייחסות לנכות. מצד אחד נמצא המודל הרפואי, הרואה בנכות פגם אישי שדורש תיקון או טיפול. מהצד השני נמצא המודל החברתי, שרואה בנכות מצב חברתי שנובע מאי־התאמות סביבתיות ומחסור בהנגשה, לא בהכרח מהאדם עצמו.
הטלוויזיה הישראלית – כמו רבות אחרות – ממשיכה לאמץ את המודל הרפואי. אדם עם נכות נתפס כ"בעייתי" למסך, לא כמי שמצריך התאמה של הפלטפורמה. אם הוא לא יכול לעלות במדרגות לאולפן – הוא פשוט לא יוזמן. אם הוא מדבר אחרת – זה ייראה כ"קושי". לא מנסים להתאים את השידור לאדם – אלא מעדיפים להדיר אותו.
לא רק הם – גם אנחנו
חשוב לומר ביושר: חלק מהבעיה טמון גם בנו, קהילת בעלי המוגבלויות. לעיתים אנו מוותרים מראש. חוששים מההשפלה, מהתחייה, מהביזוי. לא מגישים מועמדות, לא נרשמים לאודישנים. הפנמנו את השיח שמאדיר רק את הסיפור החריג – לא את הזכות שלנו פשוט להיות.
כמעט שני עשורים עברו מאז שהלכתי לאודישן לתוכנית ריאליטי גדולה. ידעתי שלא אכנס, אך בחרתי לנסות. הראיון נמשך כמעט שעה. לא בכיתי, לא סיפרתי על סבל. דיברתי על פוליטיקה, חברה, נרטיבים. כשהסתיים – ידעתי: הם לא מחפשים אותי. לא את האדם שמתעקש לדבר על נכות כמבנה חברתי, לא את זה שמבין את המשחק התקשורתי. הם רצו את הדימוי, לא את המורכבות. אולי אפילו נבהלו מהכוח.
וזה מלמד משהו עמוק: גם נכים שלא ממלאים את תפקיד ה"נכה הרך" מודרים. רוצים אותנו בתפקיד רגשי, לא ביקורתי. בתפקיד המשלים – לא המרכזי.
שינוי יבוא כשנשנה את מי שנחשב ל"נורמלי"
השינוי לא יגיע כשיאפשרו לאנשים עם מגבלה להשתתף בכתבות עליהם. הוא יגיע כשיראו אותם בתוך השגרה. כשמנחה חדשות תישא מגבלה. כששופט ריאליטי יתקשה בהליכה. כשהנכה יככב בתוכנית בלי להזכיר את מוגבלותו אפילו פעם אחת.
כי רק אז תתרחש הסולידריות האמיתית: לא זו של מחיאות כפיים, אלא של שגרה. לא חמלה – אלא נורמליזציה.
כמו שכתבה הפילוסופית מרתה נוסבאום:
"הכרה בזכויות איננה נובעת מרחמים או מהשראה – אלא מהבנה עמוקה שאנו שווים, לא למרות מגבלותינו – אלא דרכן."
אז מה צריך לקרות?
1. שינוי מערכתי: גופי תקשורת צריכים להפסיק לפעול מתוך תגובה ולהתחיל ליזום. לשלב מראש אנשים עם מוגבלות בכל תחום שידור – לא רק בתוכניות ייעודיות.
2. תמריצים ורגולציה: הרגולטורים – הרשות השנייה, מועצת הכבלים, תאגיד השידור – חייבים לייצר מכסות מחייבות לייצוג, כמו שיש לנשים או מיעוטים אחרים.
3. יוזמה קהילתית: החברה האזרחית צריכה לדחוף לשינוי. לדרוש. ליזום. לא לקבל שקט כהסכמה.
4. מהפכה תודעתית: השינוי העמוק ביותר יקרה רק כשנבין שנכות איננה פגם – אלא אחת מצורות הקיום האנושי. כשנבין שהשאלה איננה "למה הוא לא נכנס?" אלא "איך נוודא שהוא בפנים?".
סוף דבר
היעדרם של אנשים עם מוגבלויות מהמרחב התקשורתי המרכזי איננו רק עניין של ייצוג – אלא של קיום. הם לא נכנסים ללב השיח, כי החברה עדיין רואה בהם אייטם – לא זהות. כל עוד הם יהיו רק "הסיפור המרגש" ולא "האדם שמנהל את השיחה" – נישאר רחוקים משוויון אמיתי.
המסך משקף אותנו – אך הוא גם מעצב אותנו. אם נמשיך לראות רק את מה שנוח – נמשיך לפחד מכל מה שחורג. הגיע הזמן שנדרוש מהמסך להתרחב. לא בשם הפוליטיקלי קורקט – אלא בשם האמת.
החיים אינם ערוכים, אינם סימטריים, אינם מושלמים. והם לא אמורים להיות. אבל הם כוללים את כולם. הגיע הזמן שגם המסך יעשה זאת.
שבע עונות. אפס נכים.
הדוגמה הברורה ביותר לכך היא התוכנית חתונה ממבט ראשון. שבע עונות שודרו, מאות משתתפים נבחנו, ולו אדם אחד עם מוגבלות לא הופיע על המסך. לא חירש, לא אדם עם שיתוק מוחין, לא אדם עם כיסא גלגלים, לא מישהו עם טורט. לא כי אין כאלה שמחפשים זוגיות – אלא כי לא רואים אותם ראויים להשתלב בתוך הסיפור ה״רומנטי״.
מדובר בפסילה שקטה, סמויה – כזו שלא נאמרת במפורש, אך פועלת בעקביות. בריאליטי זוגי, נדמה שאהבה יכולה להופיע בכל צבע, מגדר, ורקע – אבל לא בכל גוף. הדרת בעלי מוגבלות איננה טעות – היא מדיניות בלתי מדוברת של "גוף תקין בלבד".
נכות כסכנה אסתטית
כדי להבין את שורש ההדרה, צריך להבין את מבט התרבות כלפי נכות. הסוציולוגית רוזמרי גרלנד-תומס מציינת שתפיסת המוגבלות לא נשענת רק על תפקוד – אלא בעיקר על מראה. החברה המערבית, ובתוכה גם ישראל, תופסת את הגוף החריג כבעיה אסתטית שמפרה את השלמות המדומיינת של המסך. במילים אחרות: נכות איננה רק שאלה רפואית – אלא "קלקול" של הסימטריה הוויזואלית. ולכן, גם כשאדם עם מוגבלות חותר להשתתף, הוא נדחה בשם עקרונות עריכה "לא כתובים": שהתמונה חייבת להיות יפה, קולחת, ברורה – ובעיקר כזו שלא תגרום לצופה אי נוחות. הנכות מסמנת חריגה, ולכן – מודרת.
רוצים שנרגש, לא שנהיה
לצד ההדרה, מציעה התרבות פיצוי מדומה: הופעות של אנשים עם מוגבלויות בתוך תוכניות ייעודיות, לרוב דוקומנטריות או חינוכיות. מדובר ברגעים חד־פעמיים של השראה, גבורה והתמודדות – אבל אף פעם לא בשגרה. הם יככבו בכתבת מגזין, אך לעולם לא ייקחו חלק בפאנל של הבוקר. הם יסופרו, אך לא יובילו את הסיפור.
כך נוצר מצב שבו האדם עם המוגבלות מופיע רק כמטאפורה: לסבל, לעוצמה, לאנושיות – אך לא כמומחה, כשף, כמרואיין פוליטי, או כבעל דעה. החברה רוצה להתרגש מהנכה – לא להכיר בו כשווה בין שווים. היא מעניקה לו דקות חסד, אך לא מקום בשולחן.
לא נוכחים, גם כשאנחנו שם
תוכניות כמו עובדה, אנשים, או רצועות דוקומנטריות מנסות מדי פעם לתת במה לסיפורי חיים יוצאי דופן. אך גם כאן, ההקשר הוא תמיד חריג: הנכה שכבש פסגה, שהתגבר על אסון, שלמרות הכול הצליח. אף אחד לא יחשוב להביא רופאה עם נכות ניכרת לפאנל על רפואת ילדים – כי זה ייחשב להיסח דעת. אף מלהק לא ישלב עורך דין עם מגבלה פיזית באולפן על צוואות – כי התקשורת תעדיף את הדובר ש"נראה טוב".
כאן נכנס המושג "נורמטיביות חושית", אותו טבע החוקר לנה קלוג: החברה מתוכננת עבור מי שרואה, שומע, נע ומדבר בצורה "רגילה". כל סטייה מזה – הופכת למטרד.
בין מודל רפואי לחברתי
הבעיה מתחילה גם מהמודל שמכתיב את ההתייחסות לנכות. מצד אחד נמצא המודל הרפואי, הרואה בנכות פגם אישי שדורש תיקון או טיפול. מהצד השני נמצא המודל החברתי, שרואה בנכות מצב חברתי שנובע מאי־התאמות סביבתיות ומחסור בהנגשה, לא בהכרח מהאדם עצמו.
הטלוויזיה הישראלית – כמו רבות אחרות – ממשיכה לאמץ את המודל הרפואי. אדם עם נכות נתפס כ"בעייתי" למסך, לא כמי שמצריך התאמה של הפלטפורמה. אם הוא לא יכול לעלות במדרגות לאולפן – הוא פשוט לא יוזמן. אם הוא מדבר אחרת – זה ייראה כ"קושי". לא מנסים להתאים את השידור לאדם – אלא מעדיפים להדיר אותו.
לא רק הם – גם אנחנו
חשוב לומר ביושר: חלק מהבעיה טמון גם בנו, קהילת בעלי המוגבלויות. לעיתים אנו מוותרים מראש. חוששים מההשפלה, מהתחייה, מהביזוי. לא מגישים מועמדות, לא נרשמים לאודישנים. הפנמנו את השיח שמאדיר רק את הסיפור החריג – לא את הזכות שלנו פשוט להיות.
כמעט שני עשורים עברו מאז שהלכתי לאודישן לתוכנית ריאליטי גדולה. ידעתי שלא אכנס, אך בחרתי לנסות. הראיון נמשך כמעט שעה. לא בכיתי, לא סיפרתי על סבל. דיברתי על פוליטיקה, חברה, נרטיבים. כשהסתיים – ידעתי: הם לא מחפשים אותי. לא את האדם שמתעקש לדבר על נכות כמבנה חברתי, לא את זה שמבין את המשחק התקשורתי. הם רצו את הדימוי, לא את המורכבות. אולי אפילו נבהלו מהכוח.
וזה מלמד משהו עמוק: גם נכים שלא ממלאים את תפקיד ה"נכה הרך" מודרים. רוצים אותנו בתפקיד רגשי, לא ביקורתי. בתפקיד המשלים – לא המרכזי.
שינוי יבוא כשנשנה את מי שנחשב ל"נורמלי"
השינוי לא יגיע כשיאפשרו לאנשים עם מגבלה להשתתף בכתבות עליהם. הוא יגיע כשיראו אותם בתוך השגרה. כשמנחה חדשות תישא מגבלה. כששופט ריאליטי יתקשה בהליכה. כשהנכה יככב בתוכנית בלי להזכיר את מוגבלותו אפילו פעם אחת.
כי רק אז תתרחש הסולידריות האמיתית: לא זו של מחיאות כפיים, אלא של שגרה. לא חמלה – אלא נורמליזציה.
כמו שכתבה הפילוסופית מרתה נוסבאום:
"הכרה בזכויות איננה נובעת מרחמים או מהשראה – אלא מהבנה עמוקה שאנו שווים, לא למרות מגבלותינו – אלא דרכן."
אז מה צריך לקרות?
1. שינוי מערכתי: גופי תקשורת צריכים להפסיק לפעול מתוך תגובה ולהתחיל ליזום. לשלב מראש אנשים עם מוגבלות בכל תחום שידור – לא רק בתוכניות ייעודיות.
2. תמריצים ורגולציה: הרגולטורים – הרשות השנייה, מועצת הכבלים, תאגיד השידור – חייבים לייצר מכסות מחייבות לייצוג, כמו שיש לנשים או מיעוטים אחרים.
3. יוזמה קהילתית: החברה האזרחית צריכה לדחוף לשינוי. לדרוש. ליזום. לא לקבל שקט כהסכמה.
4. מהפכה תודעתית: השינוי העמוק ביותר יקרה רק כשנבין שנכות איננה פגם – אלא אחת מצורות הקיום האנושי. כשנבין שהשאלה איננה "למה הוא לא נכנס?" אלא "איך נוודא שהוא בפנים?".
סוף דבר
היעדרם של אנשים עם מוגבלויות מהמרחב התקשורתי המרכזי איננו רק עניין של ייצוג – אלא של קיום. הם לא נכנסים ללב השיח, כי החברה עדיין רואה בהם אייטם – לא זהות. כל עוד הם יהיו רק "הסיפור המרגש" ולא "האדם שמנהל את השיחה" – נישאר רחוקים משוויון אמיתי.
המסך משקף אותנו – אך הוא גם מעצב אותנו. אם נמשיך לראות רק את מה שנוח – נמשיך לפחד מכל מה שחורג. הגיע הזמן שנדרוש מהמסך להתרחב. לא בשם הפוליטיקלי קורקט – אלא בשם האמת.
החיים אינם ערוכים, אינם סימטריים, אינם מושלמים. והם לא אמורים להיות. אבל הם כוללים את כולם. הגיע הזמן שגם המסך יעשה זאת.
