כיצד הפוליטיקה והתקשורת הישראלית רוקנו את האחריות
יש משהו מתעתע בכוחם של משפטים קצרים. הם נשמעים חכמים, חדים, לעיתים אפילו אמיצים. אבל דווקא היכולת שלהם “לתפוס” את הרגע היא גם מה שהופך אותם לכלי מרכזי בריקון השיח הפוליטי מתוכן.
הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים אינה מתנהלת עוד סביב רעיונות מורכבים או תפיסות עולם סדורות, אלא סביב יחידות מסר קצרות — סלוגנים. משפטים קליטים בני כמה שניות, שמותאמים מראש למחזור החדשות, לרשתות החברתיות, ולצריכה מהירה. אלא שהסלוגן אינו רק אמצעי תקשורת; הוא הפך למנגנון שמאפשר לפוליטיקאים להימנע מאחריות.
זו אינה טעות — זו דיאלקטיקה.
הסלוגן כמנגנון: בין הצהרה להתחמקות
כאשר פוליטיקאי משמיע משפט קליט, הוא לכאורה מבצע פעולה של הצהרה. הוא “אומר משהו”. אך בפועל, הוא מבצע גם פעולה הפוכה: הוא נמנע מלהתחייב.
המשפט הקצר אינו נדרש להוכיח את עצמו לאורך זמן. הוא אינו מחויב לעמוד במבחן של מציאות מורכבת. הוא חי ונמדד בתוך רגע תקשורתי קצר — כותרת, קליפ, ציוץ. ולכן, ככל שהמסר חד יותר, כך הוא גם חלול יותר מבחינת אחריות.
הדיאלקטיקה כאן ברורה: כדי להישמע ברור — אתה חייב לפשט. כדי לפשט — אתה חייב להשמיט. ומה שנשמט ראשון הוא תמיד המורכבות, ההקשר, והמחויבות לתוצאה.
כך נוצרת פוליטיקה שבה הדיבור מנותק מן המעשה.
התקשורת כשותפה: לא רק מתווך, אלא מעצב
במאמר הקודם ראינו שהתקשורת אינה רק צינור שמעביר מסרים, אלא מערכת שמעצבת את השיח עצמו. כאן הקשר הופך עמוק יותר: התקשורת היא התנאי שמאפשר לסלוגן להפוך ליחידת המשמעות המרכזית של הפוליטיקה.
היא בוחרת את המשפטים הקליטים, מדגישה אותם בכותרות, ומייצרת סביבם דיון. אך הדיון אינו עוסק בשאלות של מדיניות, השלכות או אמת — אלא בפרשנות, בעימות, ובמי הצליח “לנצח” את הרגע.
כך נוצר מעגל סגור:
- הפוליטיקאי מייצר סלוגן
- התקשורת מפיצה אותו
- השיח הציבורי מגיב אליו — לא מעבר לו
כדי להבין עד כמה המנגנון הזה עמוק, מספיק להתבונן בסיטואציה מוכרת: פוליטיקאי מתראיין ומנסה להסביר מציאות עכשווית דרך דוגמה היסטורית. הוא מבקש להצביע על דפוס, על תהליך, על לקח.
ואז המנחה קוטע:
"כן אדוני, אבל אנחנו לא עוסקים עכשיו במה שהיה, אלא במה שקורה עכשיו."
זהו רגע שמזקק את כל הבעיה.
לא מדובר רק בקיצור זמן שידור, אלא בשלילה של עצם האפשרות לחשיבה. העבר מוצג כמיותר, כמעט כטעות. אבל ללא עבר — אין הקשר. וללא הקשר — אין הבנה. וללא הבנה — אין אחריות.
במקום שיח שמבוסס על למידה, מתקבל שיח שמבוסס על תגובה מיידית.
עדות מן העבר: כשפוליטיקה הייתה מאמץ אינטלקטואלי
כדי להבין עד כמה השיח הידרדר, די להיזכר בדוגמה אחת חריגה אך מאירת עיניים:
ח"כ מיכאל איתן, בשנת 1992, נשא נאום פיליבסטר במסגרת הדיון על תקציב המדינה ל-1993.
משך הנאום: 10 שעות ו-7 דקות.
במהלך הנאום:
- הוא נימק למעלה מ-100 הסתייגויות לחוק ההסדרים
- פעל במסגרת מאבק פרלמנטרי לגיטימי של האופוזיציה
- ואף קיבל אישור חריג לרדת לזמן קצר מהדוכן בשל חשש רפואי (טרומבוזה), וחזר להמשיך בנאומו
פוליטיקה שבה:
- זמן אינו אויב
- פירוט אינו חולשה
- והמאמץ האינטלקטואלי הוא חלק בלתי נפרד מהפעולה הפוליטית
מי מבין הפוליטיקאים של היום מסוגל — או אפילו מעוניין — לבצע פעולה כזו, ללא טלפרומפטרים, ללא צוותי תוכן, ללא התאמה מראש לקליפים?
השאלה אינה טכנית. היא מהותית. היא נוגעת לא רק ליכולת, אלא לרצון — ולמערכת שמאפשרת או מונעת אותו.
מדוע לא ניתן לצפות לאחריות?
כאשר מחברים את כל המישורים — הסלוגן, התקשורת, קיטוע ההקשר, והיעלמות העומק — מתקבלת מערכת שבה האחריות אינה רק נדחקת הצידה; היא אינה בת-קיימא.
המערכת:
- מקצרת זמן
- מבטלת הקשר
- מתגמלת פשטות
- ומענישה מורכבות
ולכן, הציפייה לאחריות היא למעשה ציפייה לפעולה נגד חוקי המשחק.
בין דיבור למעשה: הדיאלקטיקה האמיתית
הדיאלקטיקה של הפוליטיקה הישראלית אינה עוד בין ימין לשמאל. היא בין דיבור למעשה.
ככל שהדיבור נעשה חד יותר, מהיר יותר, קליט יותר — כך המעשה מתרוקן. ככל שהשיח מתקצר — כך האחריות נעלמת.
הסלוגן אינו רק סימפטום. הוא מנגנון.
והשאלה שנותרת פתוחה אינה מדוע הפוליטיקאים אינם לוקחים אחריות, אלא:
האם בתוך מערכת שמקדשת קיצור, קיטוע ופשטות — בכלל ניתן לייצר אחריות?
