מה שם קדוש? מאת רפי לרנר
מהיכן מתחילים לארגן את כל המחשבות שהצטברו בתוכי מהשביעי באוקטובר? כשכל הסחף זורם רק למקום אחד ויחיד. וכל מי שקצת מעז לעלות ספקנות מזערית באשר להתנהלות הצבאית והמדינית, מייד נרגם בבוץ ותבן. הכל קדוש שם בארץ האוייב נגדה אנו נלחמים. כל כך קדוש שאין לנו כל רצון להפגין את העליונות הצבאית שלנו. "אוייב?" יש שם אוייב? חמאס הוא האוייב יענו לי המלעיזים. ומי בחר בחמאס? אמשיך ואשאל, ואז יסנטו בי ויאמרו "זה לא משנה עכשיו מה היה, ומי בחר מה. עכשיו צריך לחזיר אותם בכל מחיר, אחרת לא תהיה כאן מדינה". זה הדבר הראשון החשוב בכל המלחמה הזאת. כל כך חשוב שנתעלם כמעט לחלוטין מהמכה המוראלית שספגנו באותו יום מר ונמהר. שרפו לנו חבל ארץ שלם, רצחו לנו למעלה מאלף חמש מאות יהודים, חטפו לנו 250 אזרחים, ו"לא משנה מה היה". לא משנה שההתגיסות העולמית ששרתה כאן בשבועות הראשונים הייתה מהולה בצביעות ופטרונות שהתחלפה חיש מהר כשהתחלנו להכות באוייב שוק על ירך, ולהסב לו אבדות כבדות. נותנים לנו נשק מאמריקה, אז חייבים לסור למרותם, שאם לא נחדל להתקיים. נחזור ונתפזר בכל רחבי העולם ללא הנשק הזה. אני לפעמים תוהה ביני לביני אם קיימת משמעות למושג היסטוריה בתודעה הישראלית. בייחוד אצל אותם פרשני ביטחון גדולים וחכמים שמפרשנים לנו את המציאות בפריזמה האמריקאית המתבקשת. מעטים כאן רוצים לחשוב על כך שאולי נתחיל להסתמך על הנשק שלנו? ואם אין כזה אולי נמצא דרך כזו שלא נצטרך להיות תלויים בדוד סם כדי לנצח את המלחמות שלא בחרנו לצאת אליהם? מעטים כאן רוצים לייחס למה שהיה בעבר חשיבות כלשהי. אבל כשאין יכולת ורצון להסתכל על התמונה המלאה, כולל העבר שלנו, בלתי אפשרי להמשיך קדימה.
לצד השני בניגוד אלינו יש יכולת להבין על מה הם נלחמים. הצד השני פשוט לא רוצה אותנו כאן בלי קשר לשום גבולות, ושום שטחים. עצם קיומנו במרחב הזה לצנינים בעיניהם. על כך הם מוסרים נפש. אז על מה אנחנו נלחמים? על החטופים? או על תחושת הצדק שזו הארץ שלנו, ורק שלנו. על זה אנחנו נלחמים או היינו אמורים להילחם. אבל כאשר התודעה בארץ היא ש"החטוף" הוא המטרה, ככה נראת המלחמה. "תעשו עיסקה, ותחזירו להם את כל המחבלים בבתי הכלא". אבל מי יושב אצלנו בכלא בתנאים של בית מלון, בהשוואה לבית כלא במזרח התיכון. פועלי ציון יושבים שם? יושבים שם אנשים שרצחו ואנסו יהודים. אחרי שנשחרר אותם, הם יצטרפו בחפץ לב לתנועת "שלום עכשיו?" אנחנו מסרבים לראות את זה. מאות יהודים נרצחו בידי מי שמחר עלולים להשתחרר בגלל איזו פסיכוזה ישראלית. אותם רוצחים נקלים שיצאו לחופשי באם תתבצע "עיסקה" ישובו לרצוח בנו בשנית. מי שגורס אחרת שוגה באשליות. יתר על כן מסכן אותי ואת משפחתי. התקשורת בסיועם של משפחות החטופים הפכה לעיוורת כמעט לחלוטין. לבקר את ביבי וממשלתו הם מבקרים מהבוקר עד הלילה. אבל להביא אל המרקע קול ברור וצלול באשר למשמעויות של שיחרור אותם מחבלים לטווח הארוך אף אחד לא מעז להשמיע. אף אחד לא מעז להביא לאולפנים אחד כמו משה פייגלין שיש לו משנה סדורה לגבי הנעשה בארץ בחודשים האחרונים. גם באולפן האחרון שנחשב ימני הפסיקו להביא אותו כי אמר את האמת הלא נעימה בפנים של הציבור. אף אחד לא מעז לחשוב על היום שלמחרת העיסקה הנואלת הזו. אף אחד לא חושב על הנזק הנגרם למדינה כשרק הרגש מנהל כאן את הדיון הציבורי. אף אחד כאן לא מתרומם לגובה מעוף הציפור ומנסה לראות את התמונה הגדולה שמראה לנו שפסקנו להיות מדינה ריבונית העומדת בפני עצמה. מדינה אחרת מנהלת אותנו, וזה עובר לידנו. זו אותה ידידה שראתה בדוחות המודיעיניים שלה שהצורר הנאצי משמיד אותנו כמעט עד הסוף ולא שלחה ולו מטוס אחד שיפציץ את פסי רכבות המוות. זו אותה המדינה שהעזה בחוצפתה להיכנס לקודש הקודשים שלנו (הקבינט הביטחוני מדיני) לעשות כל העולה על רוחה באמתלה כי יושבים שם ליצנים ופוחזים. כשאנחנו עשינו פחות מפרומיל מזה בשלומיאליות ישראלית לפני 40 שנה, בנאדם שלנו ישב 40 שנה בכלא. זו אותה מדינה שסירבה לתת לנו נשק ב 48 וב 67. זו אותה מדינה שמעניינת אותה רק האינטרס הכלכלי שלה באיזור, ובנוסף לאינטרס של קומץ אנשים המכנה את עצמו פלשתיני שהחליט על דעת עצמו שזו מולדתו. שלא לדבר על ההתעלמות המופגנת מהאינטרס הלאומי שלנו. בשם "הנורמליות הנוצרית". התפשטנו מכל הערכים היהודים שלנו בארץ הזאת. שכחנו לגמרי בזכות מי העולם הזה עומד, ומי אמור לסור למרותו של מי. אנחנו מתעלמים לחלוטין מהייחודיות שלנו כעם העתיק ביותר בהיסטוריה האנושית. הסיבה היחידה שלשמה ה' נתן לנו את הבכורה. ביניהם יש מי שמבין זאת היטב, רק אנחנו מסרבים לראות זאת. כל שאנחנו מנסים להיות זה להידמות אליהם על מוסריותם הקלוקלת והצבועה. לכן בזים לנו, צוחקים ומעל הכל מכריחים אותנו לתת סיוע הומניטרי למי שרצח וטווח בנו, מן טירוף פרוגרסיבי המהול לא אחת ביותר מקורטוב אנטישמיות סמוי.
והרי לנו היהודים יש מצע ערכי שלם שאמור היה להקרין על כל העולם, ובמקום זאת אנחנו נוטים ללכת לכיוון הערכי הנוצרי. איך אנחנו רוצים לנצח כך? כי כשהם נלחמים את מלחמותיהם, בחדווה הם מאמצים חלקים בתפיסה שלנו האומרת "הקם להורגך, השקם להורגו". וכשאנחנו נאלצים שוב ושוב לצאת ולהילחם על פיסת האדמה היחידה שיש לעם היהודי, מצפים מאיתנו לאמות מוסר בלתי הגיוניות בעליל. לצאת למלחמה עם צבא מניטורי שהוקטן בשלושים שנה האחרונות, ואז לזעוק מרה לאותה אומה שתשוב למלא את מחסני הנשק שלנו. אבל חלילה לנו לנצח באותה מלחמה. לעשות כל הזמן הבחנות הזויות בין הרוצחים למי שבחר באותה הנהגה שיצאה נגדנו למלחמה. הרי כל דכפין יישר שעיניו בראשו נבין לא ניתן לנתק בין השניים. מי שמנתק את שני הדברים חוטא לאמת הפשוטה שזאת הארץ שלנו ורק שלנו. וכדי לנצח במלחמות כמו שפתחו נגדנו חובתנו להיות אכזריים פי כמה מהאוייב כדי לייצר אצלו תודעה כזאת שלא כדאי לצאת נגשנו למלחמה מלכתחילה. בוודאי שלא ניתן לחיות לצד האוייב הזה.
התקשורת הישראלית מסרבת בכל תוקף לראות את המפה כפי שהיא. התבוננות עמוקה המקפלת בתוכה היסטוריה בת אלפי שנים שבגינה יש לנו הצדקה מוסרית עליונה להילחם על הארץ הזאת בכל הכלים האפשריים. אך כל פעם שמוזכרת המילה המגונה "היסטוריה" יש מי שמייד משסע את הדובר ומחזיר אותו לעכשיו הריקני והסתום. תקשורת שמשתמשת בחטופים כדי לייצר דעת קהל תבוסתנית וחלשה שתביא אולי לשיחרור החטופים בטווח המיידי, אך תפגע בביטחון המדינה, ותביא עלינו אסון גדול יותר בטווח הארוך. קדושת החיים של עם שלם גוברת עשרת מונים על קדושת החיים של 133 חטופים שמזלם לא שפר עליהם ונקלעו לסיטואציה קשה ואכזרית. אך לפעמים אומה החפצה חיים חייבת לשים קו אדם ולאמר בקול צלול שלא בכל מחיר צריך לשחרר את החטופים גם אם הם אזרחים מן השורה. המספר של החטופים זניח עד בלתי קיים כאשר מתבוננים ניחוחה בנרטיב הגדול וההמשכי של העם היהודי, עם הנצח.
קדושת החיים תפסיק להתקיים כאשר נשחרר את כולם תמורת מי שנשחרר ומייד נגלה שהבירוקרטיה הישראלית תמשיך ותמוסס את מה שיוותר מאותם חטופים. קדושת החיים לא תתקיים כאשר יתעלמו במופגן מכל החלשים שיתאבדו כי גילו שהמדינה שהחזירה אותם לארץ לא תרצה לשים את הכסף האמיתי שהם צריכים על מנת לנסות לשקמם. קדושת החיים תלך ותתמוסס כאשר התקשורת כבר לא תרצה לעסוק בחוזרים מהתופת כי אז כבר יהיה דבר חדש, אחר ומוכר יותר לעסוק בו. קדושת החיים תתייתר כאשר מי מהחוזרים ימצא את עצמו נלחם על איכות חייו לאחר כל התופת שעבר. קדושת הניצחון המדומה מהר מאד תתאדה כאשר נתחיל לשקם את הישובים שעלו בלהבות, ונגלה פתאום ששוב הבירוקרטיה תערים קשיים מקשיים שונים ומשונים. (עיינו ערך מפוני גוש קטיף)
המושג "קדושת החיים" כערך עליון השתרש עמוק בחברה ובתרבות הישראלית. חיילים בכלל ואזרחים בפרט נפלו חלל למען קיומם. ערכים כגון: איכות חיים, משמעות לחיים נדמים לעיתים צרים ומשניים שאין לתת עליהם את הדעת. לא אחת שמעו על בני תמותה שלא הצליחו לגרום למדינה לראות אותם ואת איכות חייהם, מה שהביא בסופו של דבר להתאבדותם, והסתלקותם מהחיים בטרם עת. כותב שורות אלו מתריע בשער ואומר שקדושה ללא איכות חיים ומשמעות לחיים מתייתרת, ומי שמתעלם ממושגי ייסוד אלו רק כדי למצוא חן בעיני הסובבים אותו מכריז למעשה על השימוש הציני שעושים בנו הפוליטיקאים והתקשורת להגשמת מטרותיהם האישיות. ולחלופין מושגים כמו לאומיות, זהות, והיסטוריה חייבים להיכלל בייח התקשורתי והתרבותי כדי שבמלחמה הבאה נדע היטב מי האוייב, ועל מה אנו יוצאים לקרב, ולבסוף לענות על השאלה: מדוע אנו בכלל חיים כאן בארץ הזאת?
לצד השני בניגוד אלינו יש יכולת להבין על מה הם נלחמים. הצד השני פשוט לא רוצה אותנו כאן בלי קשר לשום גבולות, ושום שטחים. עצם קיומנו במרחב הזה לצנינים בעיניהם. על כך הם מוסרים נפש. אז על מה אנחנו נלחמים? על החטופים? או על תחושת הצדק שזו הארץ שלנו, ורק שלנו. על זה אנחנו נלחמים או היינו אמורים להילחם. אבל כאשר התודעה בארץ היא ש"החטוף" הוא המטרה, ככה נראת המלחמה. "תעשו עיסקה, ותחזירו להם את כל המחבלים בבתי הכלא". אבל מי יושב אצלנו בכלא בתנאים של בית מלון, בהשוואה לבית כלא במזרח התיכון. פועלי ציון יושבים שם? יושבים שם אנשים שרצחו ואנסו יהודים. אחרי שנשחרר אותם, הם יצטרפו בחפץ לב לתנועת "שלום עכשיו?" אנחנו מסרבים לראות את זה. מאות יהודים נרצחו בידי מי שמחר עלולים להשתחרר בגלל איזו פסיכוזה ישראלית. אותם רוצחים נקלים שיצאו לחופשי באם תתבצע "עיסקה" ישובו לרצוח בנו בשנית. מי שגורס אחרת שוגה באשליות. יתר על כן מסכן אותי ואת משפחתי. התקשורת בסיועם של משפחות החטופים הפכה לעיוורת כמעט לחלוטין. לבקר את ביבי וממשלתו הם מבקרים מהבוקר עד הלילה. אבל להביא אל המרקע קול ברור וצלול באשר למשמעויות של שיחרור אותם מחבלים לטווח הארוך אף אחד לא מעז להשמיע. אף אחד לא מעז להביא לאולפנים אחד כמו משה פייגלין שיש לו משנה סדורה לגבי הנעשה בארץ בחודשים האחרונים. גם באולפן האחרון שנחשב ימני הפסיקו להביא אותו כי אמר את האמת הלא נעימה בפנים של הציבור. אף אחד לא מעז לחשוב על היום שלמחרת העיסקה הנואלת הזו. אף אחד לא חושב על הנזק הנגרם למדינה כשרק הרגש מנהל כאן את הדיון הציבורי. אף אחד כאן לא מתרומם לגובה מעוף הציפור ומנסה לראות את התמונה הגדולה שמראה לנו שפסקנו להיות מדינה ריבונית העומדת בפני עצמה. מדינה אחרת מנהלת אותנו, וזה עובר לידנו. זו אותה ידידה שראתה בדוחות המודיעיניים שלה שהצורר הנאצי משמיד אותנו כמעט עד הסוף ולא שלחה ולו מטוס אחד שיפציץ את פסי רכבות המוות. זו אותה המדינה שהעזה בחוצפתה להיכנס לקודש הקודשים שלנו (הקבינט הביטחוני מדיני) לעשות כל העולה על רוחה באמתלה כי יושבים שם ליצנים ופוחזים. כשאנחנו עשינו פחות מפרומיל מזה בשלומיאליות ישראלית לפני 40 שנה, בנאדם שלנו ישב 40 שנה בכלא. זו אותה מדינה שסירבה לתת לנו נשק ב 48 וב 67. זו אותה מדינה שמעניינת אותה רק האינטרס הכלכלי שלה באיזור, ובנוסף לאינטרס של קומץ אנשים המכנה את עצמו פלשתיני שהחליט על דעת עצמו שזו מולדתו. שלא לדבר על ההתעלמות המופגנת מהאינטרס הלאומי שלנו. בשם "הנורמליות הנוצרית". התפשטנו מכל הערכים היהודים שלנו בארץ הזאת. שכחנו לגמרי בזכות מי העולם הזה עומד, ומי אמור לסור למרותו של מי. אנחנו מתעלמים לחלוטין מהייחודיות שלנו כעם העתיק ביותר בהיסטוריה האנושית. הסיבה היחידה שלשמה ה' נתן לנו את הבכורה. ביניהם יש מי שמבין זאת היטב, רק אנחנו מסרבים לראות זאת. כל שאנחנו מנסים להיות זה להידמות אליהם על מוסריותם הקלוקלת והצבועה. לכן בזים לנו, צוחקים ומעל הכל מכריחים אותנו לתת סיוע הומניטרי למי שרצח וטווח בנו, מן טירוף פרוגרסיבי המהול לא אחת ביותר מקורטוב אנטישמיות סמוי.
והרי לנו היהודים יש מצע ערכי שלם שאמור היה להקרין על כל העולם, ובמקום זאת אנחנו נוטים ללכת לכיוון הערכי הנוצרי. איך אנחנו רוצים לנצח כך? כי כשהם נלחמים את מלחמותיהם, בחדווה הם מאמצים חלקים בתפיסה שלנו האומרת "הקם להורגך, השקם להורגו". וכשאנחנו נאלצים שוב ושוב לצאת ולהילחם על פיסת האדמה היחידה שיש לעם היהודי, מצפים מאיתנו לאמות מוסר בלתי הגיוניות בעליל. לצאת למלחמה עם צבא מניטורי שהוקטן בשלושים שנה האחרונות, ואז לזעוק מרה לאותה אומה שתשוב למלא את מחסני הנשק שלנו. אבל חלילה לנו לנצח באותה מלחמה. לעשות כל הזמן הבחנות הזויות בין הרוצחים למי שבחר באותה הנהגה שיצאה נגדנו למלחמה. הרי כל דכפין יישר שעיניו בראשו נבין לא ניתן לנתק בין השניים. מי שמנתק את שני הדברים חוטא לאמת הפשוטה שזאת הארץ שלנו ורק שלנו. וכדי לנצח במלחמות כמו שפתחו נגדנו חובתנו להיות אכזריים פי כמה מהאוייב כדי לייצר אצלו תודעה כזאת שלא כדאי לצאת נגשנו למלחמה מלכתחילה. בוודאי שלא ניתן לחיות לצד האוייב הזה.
התקשורת הישראלית מסרבת בכל תוקף לראות את המפה כפי שהיא. התבוננות עמוקה המקפלת בתוכה היסטוריה בת אלפי שנים שבגינה יש לנו הצדקה מוסרית עליונה להילחם על הארץ הזאת בכל הכלים האפשריים. אך כל פעם שמוזכרת המילה המגונה "היסטוריה" יש מי שמייד משסע את הדובר ומחזיר אותו לעכשיו הריקני והסתום. תקשורת שמשתמשת בחטופים כדי לייצר דעת קהל תבוסתנית וחלשה שתביא אולי לשיחרור החטופים בטווח המיידי, אך תפגע בביטחון המדינה, ותביא עלינו אסון גדול יותר בטווח הארוך. קדושת החיים של עם שלם גוברת עשרת מונים על קדושת החיים של 133 חטופים שמזלם לא שפר עליהם ונקלעו לסיטואציה קשה ואכזרית. אך לפעמים אומה החפצה חיים חייבת לשים קו אדם ולאמר בקול צלול שלא בכל מחיר צריך לשחרר את החטופים גם אם הם אזרחים מן השורה. המספר של החטופים זניח עד בלתי קיים כאשר מתבוננים ניחוחה בנרטיב הגדול וההמשכי של העם היהודי, עם הנצח.
קדושת החיים תפסיק להתקיים כאשר נשחרר את כולם תמורת מי שנשחרר ומייד נגלה שהבירוקרטיה הישראלית תמשיך ותמוסס את מה שיוותר מאותם חטופים. קדושת החיים לא תתקיים כאשר יתעלמו במופגן מכל החלשים שיתאבדו כי גילו שהמדינה שהחזירה אותם לארץ לא תרצה לשים את הכסף האמיתי שהם צריכים על מנת לנסות לשקמם. קדושת החיים תלך ותתמוסס כאשר התקשורת כבר לא תרצה לעסוק בחוזרים מהתופת כי אז כבר יהיה דבר חדש, אחר ומוכר יותר לעסוק בו. קדושת החיים תתייתר כאשר מי מהחוזרים ימצא את עצמו נלחם על איכות חייו לאחר כל התופת שעבר. קדושת הניצחון המדומה מהר מאד תתאדה כאשר נתחיל לשקם את הישובים שעלו בלהבות, ונגלה פתאום ששוב הבירוקרטיה תערים קשיים מקשיים שונים ומשונים. (עיינו ערך מפוני גוש קטיף)
המושג "קדושת החיים" כערך עליון השתרש עמוק בחברה ובתרבות הישראלית. חיילים בכלל ואזרחים בפרט נפלו חלל למען קיומם. ערכים כגון: איכות חיים, משמעות לחיים נדמים לעיתים צרים ומשניים שאין לתת עליהם את הדעת. לא אחת שמעו על בני תמותה שלא הצליחו לגרום למדינה לראות אותם ואת איכות חייהם, מה שהביא בסופו של דבר להתאבדותם, והסתלקותם מהחיים בטרם עת. כותב שורות אלו מתריע בשער ואומר שקדושה ללא איכות חיים ומשמעות לחיים מתייתרת, ומי שמתעלם ממושגי ייסוד אלו רק כדי למצוא חן בעיני הסובבים אותו מכריז למעשה על השימוש הציני שעושים בנו הפוליטיקאים והתקשורת להגשמת מטרותיהם האישיות. ולחלופין מושגים כמו לאומיות, זהות, והיסטוריה חייבים להיכלל בייח התקשורתי והתרבותי כדי שבמלחמה הבאה נדע היטב מי האוייב, ועל מה אנו יוצאים לקרב, ולבסוף לענות על השאלה: מדוע אנו בכלל חיים כאן בארץ הזאת?
