מציאות או סימולקרה?
הרהורים על חברה, תקשורת ונרטיב החיים
רפאל מאור לרנר
יש דברים שבחברה הישראלית פשוט לא נאמרים. לא מפני שהם מופרכים או בלתי נתפסים, אלא משום שהם חושפים אמת מסוכנת — אמת שמאיימת לפרק את האשליה שמאפשרת לחברה להמשיך ולתפקד. כך נוצר מרחב של מציאות אחת שמתרחשת בפועל, אך לעולם אינה נוכחת בשיח הפומבי. במקום זאת, מוגשת לנו מציאות מעובדת, ערוכה, ומבוימת — מציאות שמותאמת לערכים הרצויים, אבל לאו דווקא לחיים עצמם.
חברה שמקדשת חיים, חמלה, משפחתיות, הקרבה — אך מה שנוכח במרחב הציבורי הוא ייצוג של הערכים הללו. לא החיים עצמם, אלא הצילום של החיים. לא הכאב — אלא הדמעות ששודרו. לא המעשה — אלא מה שנאמר עליו.
מדובר בשינוי עמוק בתודעה: הצופה כבר לא שואל את עצמו מה קרה, אלא איך זה צולם. ז’אן בודריאר תיאר את זה כהיפר-מציאות — מצב שבו הייצוג נעשה מוחשי יותר מהמציאות עצמה. אנחנו צורכים תמונות, פריימים, עריכה — לא מציאות. ומה שלא צולם, כאילו לא התקיים. ומה שצולם — אפילו אם הוא ריק מתוכן — הופך לסיפור. כי התמונה ניצחה את המעשה.
אחת הדוגמאות החריפות לכך התרחשה לאחרונה, כאשר אחת האימהות שילדיה נחטף לעזה צפתה לראשונה בתיעוד בנה. היא ישבה, מביטה במסך קטן, צועקת, דומעת, נשברת. והמצלמה שם. עורכת מהדורת החדשות משדרת. כל מדינה צופה. אבל השאלה החמקמקה היא זו שלא שואלים:
האם היא ידעה שיש לידה מצלמה?
והתשובה ברורה: ודאי שידעה.
האם עורכי ערוץ החדשות ידעו שהם משדרים רגע דרמטי? ודאי.
והאם הפוליטיקאים שצפו בזה הבינו את הפוטנציאל? ברור שכן.
הסכנה היא בדיוק בזה: שכולם יודעים — ומשתתפים. זו אינה ציניות. זה מבנה. גם הרגש האותנטי ביותר, כשהוא מצולם, מופעל בתוך מבנה של ציפיות. היא נדרשת להגיב כמו אם שכולה מצולמת. הוא נדרש להביע אמפתיה מתועדת. העורך נדרש להגיש את הדרמה. וכך, הרגש חדל להיות אנושי — והופך לקטגוריה של הפקה.
ובתוך כל זה — פועל המנהיג.
הוא עומד במרכז הסערה, מוקף בכאב מצולם, בזעקות, בדרישות.
אבל דווקא עליו מוטלת משימה הפוכה לגמרי:
לחשוב בקור רוח, בזמן שכולם בוערים.
והשאלה שהוא שואל את עצמו שונה לגמרי מזו שהציבור שואל.
לא “מה כואב עכשיו?” — אלא:
“מה יישאר כאן עוד 30 שנה?”
“איזה נרטיב יתקבע בציבוריות הישראלית?”
ואם עכשיו, בתוך טירוף תקשורתי, הוא ישחרר אלפיים רוצחים —
לא מפני שזה נכון, אלא מפני שזה מצטלם טוב —
אז הוא יודע: הוא יחטא לתפקידו.
ואחת המיסקונספציות הרווחות בציבור היא לחשוב שהפרט — האזרח — נשקל בתוך כלל שיקוליו של ראש הממשלה.
זו טעות. לא משום שהוא רע, או קר, אלא מפני שהמדינה עצמה היא מערכת עצומה, מופשטת, אדישה מטבעה.
היא אינה הורה. היא אינה מטפלת.
היא פועלת דרך כלל, לא דרך חריג.
ולכן, כשראש הממשלה נפגש עם משפחות שכולות, או חטופים — גם הוא יודע שזה למטרות נראות נרטיבית.
הוא חייב להיראות כמי שמכיל, מקשיב, מגיב. אבל בפועל — הוא חושב על התמונה כולה.
והתמונה כולה קרה.
והתודעה הזו, למרבה הצער, אינה מחלחלת.
כמו אחרי רצח רבין, אז עוד הייתה לתקשורת יומרה לנסות לחבר. דן שילון ודן מרגלית השיבו את הצדדים לשולחן אחד.
היום? איש לא מנסה.
שדרנים עוטים אדרת של “עיתונאי אובייקטיבי” — אבל בפועל מסרבים להשמיע את שני הצדדים יחד.
הם מסרבים לייצר דיאלוג — ואז זועקים בדם ליבם "אנחנו חייבים ממשלת אחדות".
זהו דיסוננס צורם, כמעט מגוחך:
אתה מסרב לאפשר שיחה — ואז מתלונן שאין הידברות.
אתה מונע את התנאים לפיוס — ואז מקונן על הקיטוב.
אז מה נותר?
נותרה רק שאלה אחת:
האם עוד מותר להרגיש משהו שלא עבר דרך מסך?
האם עוד אפשר לחשוב מחשבות שלא סוננו במערכת?
האם עוד ניתן להגיב — לא כתפקיד — אלא כתגובה?
המאבק האמיתי היום אינו פוליטי. הוא לא על גבולות ולא על חוקים.
הוא על החירות לחוות את המציאות כפי שהיא, לא כפי שצילמו אותה עבורנו.
לא כפי שכתבו את הכיתובית שלה.
לא כפי שניסחו אותה עבור הרגש שלנו.
אלא כפי שהיא — סתמית, מרגשת, לפעמים משעממת, לפעמים שקטה.
אבל חיה.
חברה שמקדשת חיים, חמלה, משפחתיות, הקרבה — אך מה שנוכח במרחב הציבורי הוא ייצוג של הערכים הללו. לא החיים עצמם, אלא הצילום של החיים. לא הכאב — אלא הדמעות ששודרו. לא המעשה — אלא מה שנאמר עליו.
מדובר בשינוי עמוק בתודעה: הצופה כבר לא שואל את עצמו מה קרה, אלא איך זה צולם. ז’אן בודריאר תיאר את זה כהיפר-מציאות — מצב שבו הייצוג נעשה מוחשי יותר מהמציאות עצמה. אנחנו צורכים תמונות, פריימים, עריכה — לא מציאות. ומה שלא צולם, כאילו לא התקיים. ומה שצולם — אפילו אם הוא ריק מתוכן — הופך לסיפור. כי התמונה ניצחה את המעשה.
אחת הדוגמאות החריפות לכך התרחשה לאחרונה, כאשר אחת האימהות שילדיה נחטף לעזה צפתה לראשונה בתיעוד בנה. היא ישבה, מביטה במסך קטן, צועקת, דומעת, נשברת. והמצלמה שם. עורכת מהדורת החדשות משדרת. כל מדינה צופה. אבל השאלה החמקמקה היא זו שלא שואלים:
האם היא ידעה שיש לידה מצלמה?
והתשובה ברורה: ודאי שידעה.
האם עורכי ערוץ החדשות ידעו שהם משדרים רגע דרמטי? ודאי.
והאם הפוליטיקאים שצפו בזה הבינו את הפוטנציאל? ברור שכן.
הסכנה היא בדיוק בזה: שכולם יודעים — ומשתתפים. זו אינה ציניות. זה מבנה. גם הרגש האותנטי ביותר, כשהוא מצולם, מופעל בתוך מבנה של ציפיות. היא נדרשת להגיב כמו אם שכולה מצולמת. הוא נדרש להביע אמפתיה מתועדת. העורך נדרש להגיש את הדרמה. וכך, הרגש חדל להיות אנושי — והופך לקטגוריה של הפקה.
ובתוך כל זה — פועל המנהיג.
הוא עומד במרכז הסערה, מוקף בכאב מצולם, בזעקות, בדרישות.
אבל דווקא עליו מוטלת משימה הפוכה לגמרי:
לחשוב בקור רוח, בזמן שכולם בוערים.
והשאלה שהוא שואל את עצמו שונה לגמרי מזו שהציבור שואל.
לא “מה כואב עכשיו?” — אלא:
“מה יישאר כאן עוד 30 שנה?”
“איזה נרטיב יתקבע בציבוריות הישראלית?”
ואם עכשיו, בתוך טירוף תקשורתי, הוא ישחרר אלפיים רוצחים —
לא מפני שזה נכון, אלא מפני שזה מצטלם טוב —
אז הוא יודע: הוא יחטא לתפקידו.
ואחת המיסקונספציות הרווחות בציבור היא לחשוב שהפרט — האזרח — נשקל בתוך כלל שיקוליו של ראש הממשלה.
זו טעות. לא משום שהוא רע, או קר, אלא מפני שהמדינה עצמה היא מערכת עצומה, מופשטת, אדישה מטבעה.
היא אינה הורה. היא אינה מטפלת.
היא פועלת דרך כלל, לא דרך חריג.
ולכן, כשראש הממשלה נפגש עם משפחות שכולות, או חטופים — גם הוא יודע שזה למטרות נראות נרטיבית.
הוא חייב להיראות כמי שמכיל, מקשיב, מגיב. אבל בפועל — הוא חושב על התמונה כולה.
והתמונה כולה קרה.
והתודעה הזו, למרבה הצער, אינה מחלחלת.
כמו אחרי רצח רבין, אז עוד הייתה לתקשורת יומרה לנסות לחבר. דן שילון ודן מרגלית השיבו את הצדדים לשולחן אחד.
היום? איש לא מנסה.
שדרנים עוטים אדרת של “עיתונאי אובייקטיבי” — אבל בפועל מסרבים להשמיע את שני הצדדים יחד.
הם מסרבים לייצר דיאלוג — ואז זועקים בדם ליבם "אנחנו חייבים ממשלת אחדות".
זהו דיסוננס צורם, כמעט מגוחך:
אתה מסרב לאפשר שיחה — ואז מתלונן שאין הידברות.
אתה מונע את התנאים לפיוס — ואז מקונן על הקיטוב.
אז מה נותר?
נותרה רק שאלה אחת:
האם עוד מותר להרגיש משהו שלא עבר דרך מסך?
האם עוד אפשר לחשוב מחשבות שלא סוננו במערכת?
האם עוד ניתן להגיב — לא כתפקיד — אלא כתגובה?
המאבק האמיתי היום אינו פוליטי. הוא לא על גבולות ולא על חוקים.
הוא על החירות לחוות את המציאות כפי שהיא, לא כפי שצילמו אותה עבורנו.
לא כפי שכתבו את הכיתובית שלה.
לא כפי שניסחו אותה עבור הרגש שלנו.
אלא כפי שהיא — סתמית, מרגשת, לפעמים משעממת, לפעמים שקטה.
אבל חיה.
