הפוליטיקה של האלימות בישראל.
שעת חצות לערך ברחובות העיר הגדולה, הצל שלי משייט בהם, מנסה לטור ולהבין את הפוליטיקה של האלימות בישראל. התחושה שזה קיים וזה בסדר כי כאלו אנחנו (עמכך ישראל) משלימים עם הדבר, עם הריטואל האין סופי הזה אינה נותנת מנוח לנפשי. בדלי סיגריות שנזרקו על האספלט הישן והמתקלף, בקבוקי וודקה זולה שנשתו מפיהם של נערים חסרי בושה וחסרי עקבות, עוד סכין בכיס, אולר בלבנים, והקללה העסיסית התורנית משתחררת לאוויר. וידיים, הרבה ידיים גדולות, מפוזרות, צעקניות עושות תנועות גדולות המחפשות אחר הלא הקים, הבלתי מושג, הם יאחזו בבקבוק הגואל ויעשו את התנועה החדה שתשבור ותעצב מציאות מחדש. והצלילים, הצלילים החלשים, והסתומים שנשמעים למרחוק, אומרים שזאת אומנות, צלילים דקים, צורמים עד כאב, חסרי הרמוניה, משמעות ותוחלת.
והפוליטיקה? היא פוליטיקה של אלימות. פוליטיקת האפשר, המותר, "פוליטיקת הבסדר, "יהיה טוב אח שלי, אל תדאג", משה יסדר, וחיים יהנדס. ה"בסדר" הישראלי הטוב והיפה, הרך והאוהב, המלחיץ והמשחרר, כמו פת השחרית הרגילה. פרוסת לחם עם מיונז, והאישה שנרצחה הבוקר, המשטרה תרה אחר הרוצח. ואחרי כמה שעות ילכד ברשת השוטרים המיוזעים. יטען כמו תמיד שלא היה שפוי. והצל? איפה הצל? מיהו? האם יזעק?
הצל כותב את המאמר הזה בעקבות כתבה ששודרה ב"אולפן שישי" שעסקה באלימות של בני הנוער היורד לאילת בחודשי הקיץ החמים, הלחים, המיוזעים, המטריפים, הרטובים מזיעה מצחינה שמקלפת מתוכה כל תכונה ברברית אצלנו. תכונה זאת הופכת פעילה וכואבת, ארסית, הרסנית ושורפת. באותה השתקפות על המרקע נראת החברה הישראלית במערומיה, אלימות חדה כתער, מזוקקת כמים. אלימות המשתקפת בבני הוער המשוועים למנהיגות. מנהיגות שעסקת בהם וקודם כל בהם. לדאבוני אני חי במדינה חסרת מנהיגות לחלוטין. מנהיגי עתורי הכבוד והכיבודים חושבים שהבראת החברה הישראלית תבוא עם פריצת השיחות עם הפלשתינאים, וצאת השלום לאוויר העולם. זו דרכם להתחמק ולהתנער מהנעשה בסלון ביתם. החצר והרחובות המזוהמים קוסמים להם יותר. טיפול בבית ובחדרים המלוכלכים יחכה, ימתין. הם לוקים בליקוי מאורות משווע ובחוסר ההבנה הבסיסי והאלמנטארי שקובע שחברה חולה לא תהיה מסוגלת להתפייס עם חברה אחרת ועם אחר. המלחמה תמיד תאחד ותקרב. תוציא החוצה "אחדות חיצונית ויחצנית", אחדות של ב"כאילו ביחד". אחדות של אינטריגות ופחד.
האליטה האינטלקטואלית מושכת לכיוון השלום, "שלום עכשיו" ושיישרף כל העולם. שלום, שלום, ואין שלום, שלום, שלום וברכה, אך איפה הברכה?
שלום בנוער עם הסכין? עם האולר? עם האייפד? עם הבקבוק, שלום, שלום ו"ומה ישך יא בן זונה? הכיסא הזה שלי, כי האולר בלבני" "אני ארצח אותך אם לא תתנדף" בגלל חניה, כיסא,שולחן, הנה היד עם הסכין מתרוממת אל על ו... "קול ישראל מירושלים בוקר טוב, השעה שבע והרי החדשות מפי מלאכי חיזקיה. גופת נער נמצאה הבוקר סמוך לפאב בדרום תל אביב. המשטרה חושדת שהנרצח נדקר על רקע ריב סתמי על חנייה. החשוד נמלט מהמקום והמשטרה פתחה בסריקות ".
אין כל חדש בדברי שנלעסו כבר חדשות לבקרים. אך יש צורך לנער מעלינו את הפוליטיקה הזאת שאומרת שזהו המצב, עם זה אנו חיים ונחייה. יש לעסוק רק בעצמנו ובאלימות שבתוכנו. רק דרך הפוליטיקה ניתן יהיה לשקם את שנהרס. אבל הייאוש החם והמתוק השתלט על חיינו, בארצנו היפה והפצועה, איוולת שכזאת. רצחנו את רבין ואנחנו כבר ממהרים לעשות "שולם" עם הערבי. הערבי שמביט בנו וצוחק. באיזה מהירות "הם" התאוששו מרצח פוליטי.
אז איפה מתחילים? מתחילים בהתחלה. מתחילים מההתחלה. מבהירים לעצמנו מהי מנהיגות דבר ראשון. מי ראוי להנהיג, ומי לאו. לא כל אחד יכול להיות שם, אפילו לא בשם ה"דמוקרטיה הקדושה" שלנו. לא כל סקטור צריך להיות מיוצג, ולא כל פועל בשוק הכרמל צריך להרים את האף. השיטה הסקטוריאלית אינה עובדת, אינה תעבוד, ולא יכולה לעבוד. אני עומד ליד החלון ורואה כי לחילוני יש פתק, ולמזרחי מפלגה, לשמאלני יש את פעילת זכויות האדם, ולחרדי יש את אלוהים, לדתי הלאומי יש אדמה לכבוש. כאילו שהשמאלני חיי על הירח, ולבסוף לזקן אין ממה לחיות... רגע , רגע, רגע, הזקן עדיין חי? אבל גלעד שליט חי? כן, כן, הוא חי, איפה? שם. האבסורד הטראגי הוא, שאם היה מת הוא היה אולי מוחזר לקבר ישראל, תמורת כמה מאות תתי אדם שרצחו כמה יהודים, אבל לשלם על 7500 אסירים היושבים בכלא הישראלי? זה כן, משלם המיסים עושה את זאת בכיף. כבלים, עיתון, ביקורי משפחות, אנחנו הרי הומאניים, אנחנו חתומים על כל האמנות השומרות על זכויות האסיר.אבל גלעד שליט חי, איפה? שם, כל הכבוד.
השיטה בה לכל קבוצת אנשים יש לה כוח פוליטי משמרת את עצמה על ידי קיבעון מצבה אינו טוב, אינו מוסרי בעיניי. מעיין סטייה פוליטית ממש. הפוליטיקה נועדה לייצר תנועה לעבר המצב הטוב, החדש, החיובי.לשנות סדרי עולם, בכדי שהדבר יקרה למנהיג צריכים להיות הכלים הנאותים והאופטימלים כדי לעשות כך. מצב בו המנהיג מכוון את מדיניותו על פי הלחצים שהוא נתון בהם על ידי שותפיו לקואליציה אינו מאפשר גיבוש מדניות סדורה לטווח הארוך. זוהי הבעיה החמורה ביותר לדעתי אצל המנהיג הישראלי, הוא יודע שכותב שורות אלו אינו טועה, אלא שהנ"ל מפחד לבצע את השינוי הכואב אך גם הנדרש בכדי להתחיל להנהיג, ולגבש מדיניות. הדבר נובע מהחשש לאבד את אחיזתו בכיסא. ככה לעולם המנהיג הישראלי יסבול מצליעה מנהיגותית. עדיפה בעיניי מדניות קיצונית לאיזה צד אשר יהיה, אך שתהיה ברורה וברת השמה, ללא הפרעה של סקטור זה או אחר. למנהיג יהיה ברור ונהיר כי יש לו 4 שנות שלטון בה יעצב מדניות ויישמה הלכה למעשה. יראה האזרח הקטן כי אינו שבע רצון ממדיניות זאת, ידאג בבחירות להחליף את ממשלתו והעומד בראשה. צר לי לומר זאת, אך לדאבוני הרב עמך ישראל תמיד בחר את נבחריו על פי תחושת הבטן ועל פי קיטלוג סקטוריאלי בלתי משתנה כמעט. לעיתים נדמה כי מנהיגי בונים את הקרירה שלהם על הטימטום של העם שלו. כי לעולם הפוליטיקאי יהיה יותר חכם מהבוחר, זהו החוק הראשון במעלה בפוליטיקה, אחרת איך יגיע לאן שיגיע?
בעצם, מיהו מנהיג? מהן התכונות הבסיסיות שהופכות אותו למנהיג? מנהיג הוא פילוסוף, אדם אמוני ורוחני שרואה מעבר ל"כאן ועכשיו", מעבר ללירה, השקל, הדולר, ושאר מיני ניירות.. יש לו רעיון או שניים שאותם הוא רוצה להביא לידיי מימוש. כל היתר מבחינתו הוא עיסוק בטפל, במיותר. האסטרטגיה והטקטיקה אינם מעניינו. מנהיג לא צריך להיות עממי, נגיש וגמיש לכל דיכפין. ולא לכל מי שבא בשעריו. לשם כך הוא נעזר בעוזרים המתחככים בעם. מנהיג לא נגרר אחר הסחף, אלא סוחף אחריו. הוא לא צריך להבין בביטחון, ולא צריך לדעת באיזה ציר עברה איזו פלוגה, ואיזה טנק ירה לאיזה כיוון. הוא רק צריך לומר לשר הביטחון שלו באיזה עוצמה תהיה המכה שתנחת על ראשי האויב, בלי הפחד מטירקל או וינוגרד, או אפילו העולם רחמנא ליצלן. לעולם איכפת מאיתנו רק במסגרת מפת האינטרסים הכלכלים שישנים באזור. אם לא היה נפט באזור האמריקאים לא היו יוצאים מגדרים בכדי להגן עלינו. וכשבמוסקווה מכונית תופת מתפוצצת, הרוסים לא בדיוק שואלים את האמריקאים אם מותר להם להגן על כבודם. הם פשוט עושים את זה בלי חשבון ובלי אלוהים.
מנהיג יאמר לעמו מה טוב בשבילו, מה נכון, או לא נכון. מנהיג יעשה לעמו דברים שבמבט ראשון יראו קשים/אכזריים, אבל לאחר תקופה עמו יבין ויוקיר את פשר מעשיו. מנהיג יעסוק הוא עצמו בהסברה ולא ישלח אחרים לשדה הקרב ההסברתיים. חייו האישים יהיו צנועים ונחבאים אל הכלים. הוא לא יהיה עשיר או עני, ועמו ידאג שלא יהיה רעב ללחם ולא מחוסר קורת גג.
על המנהיג לעסוק בחלק ניכר מזמנו בחקיקה. ליישם את השקפתו הערכית והמסרית באמצעות החקיקה. העברת יתר סמכויות למוציאי לפועל של אותה חקיקה שתוחמת למסגרת את המותר והאסור על פי השקפת עולמו. בשל העיסוק באלימות בחברה הישראלית מאמר זה יהווה תשתית רעיונית/ערכית איני משפטן אך בכל זאת אפרוס בפניכם את הדרך בה לדעתי הצנועה ניתן יהיה לצמצם את תופעת האלימות בישראל. רצוי גם לציין כי הנני ער לעובדה כי בחלק מהרעיונות אצור אנטגוניזם אצל הקורא, אך הנני סבור כי כאשר רוצים לרפא חולה ממחלה קשה חייבים לעיתים לנקוט באמצעים בלתי שגרתיים.
מעשה בפלוני שהחליט לשדוד זקנה ברחוב. ראה אותה יוצאת מפתח הבנק, ארב לה בקרן רחוב, ותקף אותה במכות נמרצות כדי לחמוד את ארנקה, והשאירה מתבוססת בדמה.
מעשה שקרה לא אחת לאחרונה. הנני שואל את עצמי, אם אותו נער היה יודע שלאחר מעשהו כזה המדינה היתה משאירה אותו ללא ידיים האם היה עושה את המעשה?
אז ייתנו לו 4-5-6 שנים בפנים, בתנאי שהמקרה מתוקשר כראוי. עם אוכל, טלוויזיה, עיתון. ביקורים , תנאים סבירים. האם ברמה ההרתעתית זה יזיז למישהו? דומני שלא. יבאו מצקצקי הלשון וייטענו "אתה אף פעם לא היית בכלא, אז מי אתה שתשפוט?" מחד גיסא צודקים, מאידך גיסא, מספיק שייראו סרטים על בתי כלא בארץ למול בתי כלא בעולם, לדוגמא מלזיה, אולי יכסו לפרופורציות. העונש חייב להיות מובנה משני חלקים, ענישה, והרתעה. פלוני עשה מעשה שאינו ראוי, החברה מענישה אותו בגין כך. אך יש גם את גורם הרתעה שתגרום לציבור לפחד מהמערכת, לכבד את המערכת שהחליטה על אמות המידה שעל פיה הינה מתקיימת,שאם לא כן אלימות ואנרכיה מתחילה להתפשט ולבעבע בקרבינו.
אונס: פלוני אנס צעירה לאחר שבילה בפאב. שתה כמה דרינקים ויצא לצוד. ואנס בחורה צעירה שעברה בדרכו. בעולם מופלא הוא יקבל 20 שנה. אבל בעולמנו האמיתי והמיוזע פלוני יקבל 4-7 שנים בפנים ולרוב גם זה לא בטוח. תלוי במצב רוחו של השופט. ואולי אין מספיק די ראיות אז יחתמו עם עלם החמודות על עסקת טיעון מקלה ועסיסית, ויגזרו עליו שנתיים שלוש בפנים פלוס עבודות שירות. המערכת הרי עמוסה לעייפה, אז פחות תיק על צוואר המערכת. ואם פלוני שלנו בעל אמצעים אז בכלל... הוא על הסוס.
אבל אם פלוני יידע שאונס = רצח האם יאנוס? ואם פלוני יידע שתנאי הכליאה שווים שאילו של העולם השלישי, הודו, מרקש, אפילו מצרים. האם גם אז יאנוס? או לחילופין אם –פלוני יידע שהמדינה תוריד את אשכיו לצמיתות בכוח, האם גם אז יאנוס? כל זה יוכל להתממש כאשר המדינה תגדיר שאונס שווה רצח, פשוטו כמשמעו, אונס שווה רצח חד וחלק, רק ככה נרתיע. גילוי עריות במשפחה = רצח. העונש סירוס בכוח ,ומאסר עולם לכל החיים, בלי אפשרות חנינה. בלי שיקום ובלי נעליים. תנאי כליאה כמו בעולם השלישי, אירן, סודן, אפריקה. אלא מאי? שאף "מנהיג/פוליטיקאי" לא יעיז לשנות ולחוקק כאלה חוקים, ולשנות סדרי עולם ברמות האלו. הוא צריך להיות בהשפעת חומרים מאד "מעניינים" אם בטעות יתפלקו מפיו חלק מהרעיונות שזה עתה הצעתי.
סיבה נוספת ואולי הכי מהותית לאלימות בחברה הישראלית בכלל ובנוער בפרט היא באי הפנמה של מקום מערכת החינוך בהוויה הישראלית ובעיסוק בה, ובכשליה. יתר על כן באי הגדרת תפקידו של המורה בבית הספר. כיום לדאבוני הרב בהרבה מקומות מערכת היחסים בין מורה לתלמיו היא מערכת יחסים חברמנית, חברית, זאת טעות יסודית בסיסית חמורה.
המורה חייב לבדל את עצמו מהתלמיד. איך עושים זאת? ראשית על ידי העלת השכר למורים והשוואתם לשכר של מרצים באוניברסיטה. דבר שיגרום למורים לעבוד מתוך ביטחון עצמי וכלכלי. ולא כמו היום שב- 50 אחוז מזמנו מורה עסוק בשרידות כלכלית דבר - המעיב על טיב עבודתו. שנית הייתי בוחן לעומק את טיב לבושו, כמו שיש קוד לבוש בבתי משפט לדוגמא.
התלמידים יגיעו לבית הספר לא רק בלבוש אחיד, אלא גם בלבוש צנוע. ולא הסיבה היא לא צניעות במובן הדתי, אלא אני חושב שאדם המכבד את גופו סביבתו תכבד אותו. בית ספר הוא לא "עוד" מקום, בית ספר הוא המקום האמור לעצב את אישיותנו כבני אנוש, כבני אדם, כיהודים, וכישראלים. על כן יש לכבד את המקום בו אנו לומדים.
כיום אנו חיים בעולם טכנולוגי, הכל מגולם בטיב המכשיר שאותו הילדים/נערים נושאים עימם. נער ללא הפלאפון הכי משוכלל שיש, הוא בבחינת אדם פרוורט שחיי בתקופת המערות, נער כזה ראוי לסקילה באבנים בחוצות העיר. גם אם ננסה להתעלם לרגע מהשלכה על יכולתו של אותו נער להתרכז בלימודים, אשאל שאלת תם. מה נער בן 13-14 צריך נייד בזמן הלימודים? ולא סתם נייד, אלא "הנייד" הכי משוכלל, מאובזר, מתוקתק, שיכול להכין כוס קפה מהביל בבוקר. וידוי: לי יש כיום נייד שאיתו אני יכול לדפוק מסמר בקיר בטון. האם זה מעיד עלי? ההסבר הוא שככל שאמצעי התקשורת והטכנולוגיה מתפתחים יותר, ונהיים נגישים יותר ויותר כך יכולתו של הנער ללמוד הולכת ופוחתת.
יתרה מכך, דינמיקה של שיעור כאשר יש פלאפונים בסביבה היא שונה מאשר דינמיקה בה אין ניידים בסביבה. גם מבחינת המורה זו עוד גיבנת שאיתה הוא אמור להתמודד. ברוב המקרים הנייד מהווה טריגר להפרעות בכיתה בזמן שיעור. בל נשכח שחלק ניכר מהתלמיד כיום סובלים מהפרעת קשב וריכוז, אז יחד עם מכשיר הנייד הנמצא בסמוך אליהם וודאי מקשה עליהם יותר. בית ספר בגיל הנ"ל הוא לא פונקציה של בחירה, אלא הכרח. מדינה בה יש חוק חינוך חובה חייבת לפעול בהתאם, לגבות את מוריה ומנהליה, ולתת להם את המרחב המחייה כדי שאלו יעשו את עבודתם על הצד הטוב ביותר.
מדינה בה הורה לעיתים מכתיב למורה מה עליו לעשות על ידי הפעלת כוח וברוטאליות משולה לנהג שבחר לשנות את חוקי התנועה ופתאום לנסוע נגד הכיוון בכביש מהיר.
הרי הדבר אינו מתקבל על הדעת. אסור באופן חד וברור שמורה ילמד מתוך פחד.
גם מוזיקה בהפסקות בווליום גבוהה וצורמני יש בה מרכיב של בריחה, אלימות, חוסר שקט ונחת. האווירה בבית ספר בזמן ההפסקות אינה צריכה להדמות לאווירת מועדון או מסיבה.
אין לי בעיה עם השמעת מוזיקה בזמן ההפסקות, אך כאשר הווליום הוא לעיתים ווליום של מועדונים עם זה יש לי בעיה כי אז מטשטשים הגבולות, ובהמשך גם נפרצים הגבולות.
מעבר לכך, הצורך של הנער בכל הדברים הללו נובעים בין היתר מחוסר רגשי ונפשי, הנער ממלא את חייו בכל הטכנולוגיה והמוסיקה הצורמנית והצעקנית הזאת כי משהו ריקני בתוכו, בנפשו, מורה בעייני הנער כיום הוא בבחינת עוד נתון באוסף הנתונים הקיימים מסביבו. הוריו של הנער הישראלי הממוצע עסוק כל היום בפרנסה, בסוף בערב הוא מגיע הביתה וכל אשר חפצה נפשו היא מנוחה, אין להורה כוח ועצבים להתעסק בחינוך ילדו. מערכת החינוך בכלל, והבית ספר בכלל אמורים למלא את החלל. יתכן שגישתי זו הינה שמרנית מאד, אך בזמן היותי נער וזמן נעורי הורי לא היו כל אותם מכשירים, אני הורי יצאנו לא פחות ואף יותר משכילים מהנוער של היום.
אני סמוך ובטוח כי ניתן לשנות את הדבר על כך שמבחינת טכנולוגית כך שבזמן הלימודים לא תהיה קליטה בבית הספר וכך התלמידים יתעסקו בחומר הנלמד. תבוא השאלה הלגיטימית למה ואם שחברות הסלולר יסכימו לחסום קליטה של פלאפונים הנמצאים בבתי הספר? על פניו זה נכון, חברות הסלולר הן חברות מסחריות, יעודן להרוויח כסף וכמה שיותר. שלא לדבר על זכותן לעסוק בזה בשם חופש העיסוק.
בטווח הזה נכנסת מנהיגות לפעולה.והשאלה הגדולה שצריכה להישאל כמדומני היא:
באיזה מחיר מדינה מכונה לקנות את החופש של אזרחיה? האם לגיטימי לקבל את ההנחה שמדינה דמוקרטית החופש קודם לכל? בעיקר כאשר אלימות שלוחת רסן. הורסת כל חלקה טובה במדינה ה"דמוקרטית" איפה עובר הגבול הערכי והמוסרי? והטענה המרכזית שלי שבכדי לבנות מחדש חברה חדשה בריאה ומתוקנת יותר על המנהיג לשים לאזרחיו את הגבול. אם המנהיג יקבע שחינוך והשכלה יותר חשובים מהמימד של החופש מה שהם רוצים ואיך שהם רוצים, זאת החלטה מנהיגותית. אפילו אם זה יבוא על חשבון חופש העיסוק.
בבית הספר לא צריכים לפעול פלאפונים בזמן הלימודים. מתחם הבית ספר צריך להות חסום לקליטה. במקרי חירום ישיגו הלידים את הוריהם, אל חשש.
הטענה כי לא ניתן במסגרת דמוקרטיה ליישם הלכה כזאת, מופרכת לחלוטין, משום שדמוקרטיה היא לא חזות הכל. אם בגלל הדמוקרטיה האזרח יכול הכל במסגרת חוקית
ולא במסגרת של נורמות מוסריות נוספות אזי יש כאן כשל שעל המנהיג צריך לתהות עליו ולראות מה ניתן לעשות בנידון. על המנהיג להראות לאזרחיו את הכשלים שהוא מבחין בהם ללא החשש והפחד מהאימפקט שזה עשוי לעשות לו מהבחינה הפוליטית. עליו לדבר אל העם בנושאים האלה.יום, יום. להכתיב סדר יום פנימי ולא סדר יום מדיני..
איני גורס כי רק חקיקה יכולה לשנות נורמות התנהגותיות אך חקיקה היא מרכיב מרכזי. מנהיג יכול באמצעות חושיו החדים לנסות לבנות אמנה חברתית שבה יהיו חתומים כל אזרחי ישראל לגבי סוגיה מסוימת העומדת על סדר היום הציבורי באותה העת. חתימה על האמנה תחייב את האזרח. אנחנו האזרחים שנראה אזרח שלא עומד מאחורי חתימתו נוקיע אותו לא כי עבר עבירה פלילית, אלא כי לא עמד מאחורי חתימתו ברמה הערכית והמוסרית.
כיום לדאבוני הרב חלק ניכר מהפוליטיקאים באים לשם כי הם אוהבים את תחושת הכוח, הפרסום, השליטה והכסף. אלו שמגיעים ממניעים אידיאולוגים והכמיהה לעשות למען החברה בה הם חיים כמעט ולא נשמעים. האמירה כי הם באים לשם כי הם באמת רוצים לשנות לעיתים נשמעת לא אמינה, כאילו הם מדקלמים זאת. אני אתחיל להאמין להם ברגע שהם יהיו מוכנים לקצץ בשכרם למען אותו רצון כמוס להוות דוגמא לאחרים. אבל ללא קשר לכך, יהיה למנהיג הרבה יותר קל לשנות סדרי עולם כאשר האזרח יידע שמנהיגו עושה זאת לא בשביל הכסף אלא בצניעות, בענווה למען אותן המטרות שהציב לעצמו באמת ובתמים,
סוגיה נוספת שלטעמי עוסקת במנהיגות למרות שבמורכבות מסוימת היא: בימים אלו ניטש ויכוח ער בשאלה האם לשחקני הבימה המקבלים את שכרם ממשלם המיסים מותר לסרב להופיע בשטחים? הטענה כי אותם אומנים אינם זכאים להביע את מחאתם לגבי עניין כזה או אחר בשל העובדה כי המדינה מתקצבת אותם צריכה להישלל על הסף משום שכמו שלא ניתן להפריד את הדת מהמדינה כך גם לא ניתן להפריד בין האומנות מהפוליטיקה, זה עומד בעיני על אותו משקל בדיוק. משום שכשם שהדת מעוצבת בהווייתנו ושמה לנו היהודים את הכללים והחוקים שעל פיהם אנו הולכים, כך גם האומנות שמה מול עינינו את הכללים האתים, מוסריים והאוניברסאליים שעל פיה האדם בפרט והחברה הישראלית בכלל אמורים להתנהל. מעבר לכך האומנות אמורה להוות את המראה המוסרית והערכית. במדינה אלימה ופוליטית כשלנו על האומן מוטלת אחריות לעשות כך כמעט כמו שעל הרב והפוליטיקאי ואף יותר.
יהיו מי שיטענו כי בפיסקה האחרונה חרגתי מעט מהנושא המרכזי של המאמר, אך לא כך הדבר, וזה משום שאלימות אינה נבחנת רק בפריזמה של אלימות פיזית/מילולית, אלא בעצם הרצון לשלול מפלוני את הלגיטימציה להבעת עמדה בקונסטלציה מורכבת יותר, כלומר שחקן בתיאטרון הלאומי הממומן ממשלם המיסים הישראלי שמסרב להופיע במקום X כי לדעתו לא צריכים להימצא באותו מקום זכאי להביע את עמדתו למרות מורכבות העניין והסיטואציה. אני אישית אולי יכול להבין את המתנגדים למעשה עצמו.
אך אני נגד האומרים שחייבים להפריד בין האומן לדעותיו הפוליטיות. האמירה האומרת לאומן "אתה תהיה רק אומן, תתעסק רק באומנות שלך, ואם אתה רוצה לעסוק בפוליטיקה, תיכנס לפוליטיקה". הינה חסרת הבנה של מהות עשייה אומנותית. האומן, התסריטאי, הסופר, העיתונאי, והמחזאי לעולם ייצרו מתוך ההוויה בה הם נמצאים, ולעיתים אותו מקום נושק למחלוקת פוליטית. הרצון של חלק מהמתנגדים ששואף לכך שחלק מהאומנות תעסוק באסקפיזם, ולא ובמה שקורה כאן ועכשיו נעוצה בין היתר באי יכולתם להביט ניחוחה אל המציאות שהם עצמם מייצרים.
מנהיג איתן ואמיתי לא מפחד מהמראה הזאת, אלא לומד כיצד לשנותה. מנהיג אמיתי לא יראה באמנים רק כמגויסים לצד השני אלא משקפים אמות מוסר שאליו הוא (המנהיג) צריך לשאוף אליו.
שעת צהריים מאוחרת כעת, הצל תר הרבה בעיר הגדולה, מחפש ומוצא אלימות וייאוש מסביבו. אבל הכי הרבה הצל רואה את הפוליטיקה של האלימות בישראל. האם יעשה מעשה...?
והפוליטיקה? היא פוליטיקה של אלימות. פוליטיקת האפשר, המותר, "פוליטיקת הבסדר, "יהיה טוב אח שלי, אל תדאג", משה יסדר, וחיים יהנדס. ה"בסדר" הישראלי הטוב והיפה, הרך והאוהב, המלחיץ והמשחרר, כמו פת השחרית הרגילה. פרוסת לחם עם מיונז, והאישה שנרצחה הבוקר, המשטרה תרה אחר הרוצח. ואחרי כמה שעות ילכד ברשת השוטרים המיוזעים. יטען כמו תמיד שלא היה שפוי. והצל? איפה הצל? מיהו? האם יזעק?
הצל כותב את המאמר הזה בעקבות כתבה ששודרה ב"אולפן שישי" שעסקה באלימות של בני הנוער היורד לאילת בחודשי הקיץ החמים, הלחים, המיוזעים, המטריפים, הרטובים מזיעה מצחינה שמקלפת מתוכה כל תכונה ברברית אצלנו. תכונה זאת הופכת פעילה וכואבת, ארסית, הרסנית ושורפת. באותה השתקפות על המרקע נראת החברה הישראלית במערומיה, אלימות חדה כתער, מזוקקת כמים. אלימות המשתקפת בבני הוער המשוועים למנהיגות. מנהיגות שעסקת בהם וקודם כל בהם. לדאבוני אני חי במדינה חסרת מנהיגות לחלוטין. מנהיגי עתורי הכבוד והכיבודים חושבים שהבראת החברה הישראלית תבוא עם פריצת השיחות עם הפלשתינאים, וצאת השלום לאוויר העולם. זו דרכם להתחמק ולהתנער מהנעשה בסלון ביתם. החצר והרחובות המזוהמים קוסמים להם יותר. טיפול בבית ובחדרים המלוכלכים יחכה, ימתין. הם לוקים בליקוי מאורות משווע ובחוסר ההבנה הבסיסי והאלמנטארי שקובע שחברה חולה לא תהיה מסוגלת להתפייס עם חברה אחרת ועם אחר. המלחמה תמיד תאחד ותקרב. תוציא החוצה "אחדות חיצונית ויחצנית", אחדות של ב"כאילו ביחד". אחדות של אינטריגות ופחד.
האליטה האינטלקטואלית מושכת לכיוון השלום, "שלום עכשיו" ושיישרף כל העולם. שלום, שלום, ואין שלום, שלום, שלום וברכה, אך איפה הברכה?
שלום בנוער עם הסכין? עם האולר? עם האייפד? עם הבקבוק, שלום, שלום ו"ומה ישך יא בן זונה? הכיסא הזה שלי, כי האולר בלבני" "אני ארצח אותך אם לא תתנדף" בגלל חניה, כיסא,שולחן, הנה היד עם הסכין מתרוממת אל על ו... "קול ישראל מירושלים בוקר טוב, השעה שבע והרי החדשות מפי מלאכי חיזקיה. גופת נער נמצאה הבוקר סמוך לפאב בדרום תל אביב. המשטרה חושדת שהנרצח נדקר על רקע ריב סתמי על חנייה. החשוד נמלט מהמקום והמשטרה פתחה בסריקות ".
אין כל חדש בדברי שנלעסו כבר חדשות לבקרים. אך יש צורך לנער מעלינו את הפוליטיקה הזאת שאומרת שזהו המצב, עם זה אנו חיים ונחייה. יש לעסוק רק בעצמנו ובאלימות שבתוכנו. רק דרך הפוליטיקה ניתן יהיה לשקם את שנהרס. אבל הייאוש החם והמתוק השתלט על חיינו, בארצנו היפה והפצועה, איוולת שכזאת. רצחנו את רבין ואנחנו כבר ממהרים לעשות "שולם" עם הערבי. הערבי שמביט בנו וצוחק. באיזה מהירות "הם" התאוששו מרצח פוליטי.
אז איפה מתחילים? מתחילים בהתחלה. מתחילים מההתחלה. מבהירים לעצמנו מהי מנהיגות דבר ראשון. מי ראוי להנהיג, ומי לאו. לא כל אחד יכול להיות שם, אפילו לא בשם ה"דמוקרטיה הקדושה" שלנו. לא כל סקטור צריך להיות מיוצג, ולא כל פועל בשוק הכרמל צריך להרים את האף. השיטה הסקטוריאלית אינה עובדת, אינה תעבוד, ולא יכולה לעבוד. אני עומד ליד החלון ורואה כי לחילוני יש פתק, ולמזרחי מפלגה, לשמאלני יש את פעילת זכויות האדם, ולחרדי יש את אלוהים, לדתי הלאומי יש אדמה לכבוש. כאילו שהשמאלני חיי על הירח, ולבסוף לזקן אין ממה לחיות... רגע , רגע, רגע, הזקן עדיין חי? אבל גלעד שליט חי? כן, כן, הוא חי, איפה? שם. האבסורד הטראגי הוא, שאם היה מת הוא היה אולי מוחזר לקבר ישראל, תמורת כמה מאות תתי אדם שרצחו כמה יהודים, אבל לשלם על 7500 אסירים היושבים בכלא הישראלי? זה כן, משלם המיסים עושה את זאת בכיף. כבלים, עיתון, ביקורי משפחות, אנחנו הרי הומאניים, אנחנו חתומים על כל האמנות השומרות על זכויות האסיר.אבל גלעד שליט חי, איפה? שם, כל הכבוד.
השיטה בה לכל קבוצת אנשים יש לה כוח פוליטי משמרת את עצמה על ידי קיבעון מצבה אינו טוב, אינו מוסרי בעיניי. מעיין סטייה פוליטית ממש. הפוליטיקה נועדה לייצר תנועה לעבר המצב הטוב, החדש, החיובי.לשנות סדרי עולם, בכדי שהדבר יקרה למנהיג צריכים להיות הכלים הנאותים והאופטימלים כדי לעשות כך. מצב בו המנהיג מכוון את מדיניותו על פי הלחצים שהוא נתון בהם על ידי שותפיו לקואליציה אינו מאפשר גיבוש מדניות סדורה לטווח הארוך. זוהי הבעיה החמורה ביותר לדעתי אצל המנהיג הישראלי, הוא יודע שכותב שורות אלו אינו טועה, אלא שהנ"ל מפחד לבצע את השינוי הכואב אך גם הנדרש בכדי להתחיל להנהיג, ולגבש מדיניות. הדבר נובע מהחשש לאבד את אחיזתו בכיסא. ככה לעולם המנהיג הישראלי יסבול מצליעה מנהיגותית. עדיפה בעיניי מדניות קיצונית לאיזה צד אשר יהיה, אך שתהיה ברורה וברת השמה, ללא הפרעה של סקטור זה או אחר. למנהיג יהיה ברור ונהיר כי יש לו 4 שנות שלטון בה יעצב מדניות ויישמה הלכה למעשה. יראה האזרח הקטן כי אינו שבע רצון ממדיניות זאת, ידאג בבחירות להחליף את ממשלתו והעומד בראשה. צר לי לומר זאת, אך לדאבוני הרב עמך ישראל תמיד בחר את נבחריו על פי תחושת הבטן ועל פי קיטלוג סקטוריאלי בלתי משתנה כמעט. לעיתים נדמה כי מנהיגי בונים את הקרירה שלהם על הטימטום של העם שלו. כי לעולם הפוליטיקאי יהיה יותר חכם מהבוחר, זהו החוק הראשון במעלה בפוליטיקה, אחרת איך יגיע לאן שיגיע?
בעצם, מיהו מנהיג? מהן התכונות הבסיסיות שהופכות אותו למנהיג? מנהיג הוא פילוסוף, אדם אמוני ורוחני שרואה מעבר ל"כאן ועכשיו", מעבר ללירה, השקל, הדולר, ושאר מיני ניירות.. יש לו רעיון או שניים שאותם הוא רוצה להביא לידיי מימוש. כל היתר מבחינתו הוא עיסוק בטפל, במיותר. האסטרטגיה והטקטיקה אינם מעניינו. מנהיג לא צריך להיות עממי, נגיש וגמיש לכל דיכפין. ולא לכל מי שבא בשעריו. לשם כך הוא נעזר בעוזרים המתחככים בעם. מנהיג לא נגרר אחר הסחף, אלא סוחף אחריו. הוא לא צריך להבין בביטחון, ולא צריך לדעת באיזה ציר עברה איזו פלוגה, ואיזה טנק ירה לאיזה כיוון. הוא רק צריך לומר לשר הביטחון שלו באיזה עוצמה תהיה המכה שתנחת על ראשי האויב, בלי הפחד מטירקל או וינוגרד, או אפילו העולם רחמנא ליצלן. לעולם איכפת מאיתנו רק במסגרת מפת האינטרסים הכלכלים שישנים באזור. אם לא היה נפט באזור האמריקאים לא היו יוצאים מגדרים בכדי להגן עלינו. וכשבמוסקווה מכונית תופת מתפוצצת, הרוסים לא בדיוק שואלים את האמריקאים אם מותר להם להגן על כבודם. הם פשוט עושים את זה בלי חשבון ובלי אלוהים.
מנהיג יאמר לעמו מה טוב בשבילו, מה נכון, או לא נכון. מנהיג יעשה לעמו דברים שבמבט ראשון יראו קשים/אכזריים, אבל לאחר תקופה עמו יבין ויוקיר את פשר מעשיו. מנהיג יעסוק הוא עצמו בהסברה ולא ישלח אחרים לשדה הקרב ההסברתיים. חייו האישים יהיו צנועים ונחבאים אל הכלים. הוא לא יהיה עשיר או עני, ועמו ידאג שלא יהיה רעב ללחם ולא מחוסר קורת גג.
על המנהיג לעסוק בחלק ניכר מזמנו בחקיקה. ליישם את השקפתו הערכית והמסרית באמצעות החקיקה. העברת יתר סמכויות למוציאי לפועל של אותה חקיקה שתוחמת למסגרת את המותר והאסור על פי השקפת עולמו. בשל העיסוק באלימות בחברה הישראלית מאמר זה יהווה תשתית רעיונית/ערכית איני משפטן אך בכל זאת אפרוס בפניכם את הדרך בה לדעתי הצנועה ניתן יהיה לצמצם את תופעת האלימות בישראל. רצוי גם לציין כי הנני ער לעובדה כי בחלק מהרעיונות אצור אנטגוניזם אצל הקורא, אך הנני סבור כי כאשר רוצים לרפא חולה ממחלה קשה חייבים לעיתים לנקוט באמצעים בלתי שגרתיים.
מעשה בפלוני שהחליט לשדוד זקנה ברחוב. ראה אותה יוצאת מפתח הבנק, ארב לה בקרן רחוב, ותקף אותה במכות נמרצות כדי לחמוד את ארנקה, והשאירה מתבוססת בדמה.
מעשה שקרה לא אחת לאחרונה. הנני שואל את עצמי, אם אותו נער היה יודע שלאחר מעשהו כזה המדינה היתה משאירה אותו ללא ידיים האם היה עושה את המעשה?
אז ייתנו לו 4-5-6 שנים בפנים, בתנאי שהמקרה מתוקשר כראוי. עם אוכל, טלוויזיה, עיתון. ביקורים , תנאים סבירים. האם ברמה ההרתעתית זה יזיז למישהו? דומני שלא. יבאו מצקצקי הלשון וייטענו "אתה אף פעם לא היית בכלא, אז מי אתה שתשפוט?" מחד גיסא צודקים, מאידך גיסא, מספיק שייראו סרטים על בתי כלא בארץ למול בתי כלא בעולם, לדוגמא מלזיה, אולי יכסו לפרופורציות. העונש חייב להיות מובנה משני חלקים, ענישה, והרתעה. פלוני עשה מעשה שאינו ראוי, החברה מענישה אותו בגין כך. אך יש גם את גורם הרתעה שתגרום לציבור לפחד מהמערכת, לכבד את המערכת שהחליטה על אמות המידה שעל פיה הינה מתקיימת,שאם לא כן אלימות ואנרכיה מתחילה להתפשט ולבעבע בקרבינו.
אונס: פלוני אנס צעירה לאחר שבילה בפאב. שתה כמה דרינקים ויצא לצוד. ואנס בחורה צעירה שעברה בדרכו. בעולם מופלא הוא יקבל 20 שנה. אבל בעולמנו האמיתי והמיוזע פלוני יקבל 4-7 שנים בפנים ולרוב גם זה לא בטוח. תלוי במצב רוחו של השופט. ואולי אין מספיק די ראיות אז יחתמו עם עלם החמודות על עסקת טיעון מקלה ועסיסית, ויגזרו עליו שנתיים שלוש בפנים פלוס עבודות שירות. המערכת הרי עמוסה לעייפה, אז פחות תיק על צוואר המערכת. ואם פלוני שלנו בעל אמצעים אז בכלל... הוא על הסוס.
אבל אם פלוני יידע שאונס = רצח האם יאנוס? ואם פלוני יידע שתנאי הכליאה שווים שאילו של העולם השלישי, הודו, מרקש, אפילו מצרים. האם גם אז יאנוס? או לחילופין אם –פלוני יידע שהמדינה תוריד את אשכיו לצמיתות בכוח, האם גם אז יאנוס? כל זה יוכל להתממש כאשר המדינה תגדיר שאונס שווה רצח, פשוטו כמשמעו, אונס שווה רצח חד וחלק, רק ככה נרתיע. גילוי עריות במשפחה = רצח. העונש סירוס בכוח ,ומאסר עולם לכל החיים, בלי אפשרות חנינה. בלי שיקום ובלי נעליים. תנאי כליאה כמו בעולם השלישי, אירן, סודן, אפריקה. אלא מאי? שאף "מנהיג/פוליטיקאי" לא יעיז לשנות ולחוקק כאלה חוקים, ולשנות סדרי עולם ברמות האלו. הוא צריך להיות בהשפעת חומרים מאד "מעניינים" אם בטעות יתפלקו מפיו חלק מהרעיונות שזה עתה הצעתי.
סיבה נוספת ואולי הכי מהותית לאלימות בחברה הישראלית בכלל ובנוער בפרט היא באי הפנמה של מקום מערכת החינוך בהוויה הישראלית ובעיסוק בה, ובכשליה. יתר על כן באי הגדרת תפקידו של המורה בבית הספר. כיום לדאבוני הרב בהרבה מקומות מערכת היחסים בין מורה לתלמיו היא מערכת יחסים חברמנית, חברית, זאת טעות יסודית בסיסית חמורה.
המורה חייב לבדל את עצמו מהתלמיד. איך עושים זאת? ראשית על ידי העלת השכר למורים והשוואתם לשכר של מרצים באוניברסיטה. דבר שיגרום למורים לעבוד מתוך ביטחון עצמי וכלכלי. ולא כמו היום שב- 50 אחוז מזמנו מורה עסוק בשרידות כלכלית דבר - המעיב על טיב עבודתו. שנית הייתי בוחן לעומק את טיב לבושו, כמו שיש קוד לבוש בבתי משפט לדוגמא.
התלמידים יגיעו לבית הספר לא רק בלבוש אחיד, אלא גם בלבוש צנוע. ולא הסיבה היא לא צניעות במובן הדתי, אלא אני חושב שאדם המכבד את גופו סביבתו תכבד אותו. בית ספר הוא לא "עוד" מקום, בית ספר הוא המקום האמור לעצב את אישיותנו כבני אנוש, כבני אדם, כיהודים, וכישראלים. על כן יש לכבד את המקום בו אנו לומדים.
כיום אנו חיים בעולם טכנולוגי, הכל מגולם בטיב המכשיר שאותו הילדים/נערים נושאים עימם. נער ללא הפלאפון הכי משוכלל שיש, הוא בבחינת אדם פרוורט שחיי בתקופת המערות, נער כזה ראוי לסקילה באבנים בחוצות העיר. גם אם ננסה להתעלם לרגע מהשלכה על יכולתו של אותו נער להתרכז בלימודים, אשאל שאלת תם. מה נער בן 13-14 צריך נייד בזמן הלימודים? ולא סתם נייד, אלא "הנייד" הכי משוכלל, מאובזר, מתוקתק, שיכול להכין כוס קפה מהביל בבוקר. וידוי: לי יש כיום נייד שאיתו אני יכול לדפוק מסמר בקיר בטון. האם זה מעיד עלי? ההסבר הוא שככל שאמצעי התקשורת והטכנולוגיה מתפתחים יותר, ונהיים נגישים יותר ויותר כך יכולתו של הנער ללמוד הולכת ופוחתת.
יתרה מכך, דינמיקה של שיעור כאשר יש פלאפונים בסביבה היא שונה מאשר דינמיקה בה אין ניידים בסביבה. גם מבחינת המורה זו עוד גיבנת שאיתה הוא אמור להתמודד. ברוב המקרים הנייד מהווה טריגר להפרעות בכיתה בזמן שיעור. בל נשכח שחלק ניכר מהתלמיד כיום סובלים מהפרעת קשב וריכוז, אז יחד עם מכשיר הנייד הנמצא בסמוך אליהם וודאי מקשה עליהם יותר. בית ספר בגיל הנ"ל הוא לא פונקציה של בחירה, אלא הכרח. מדינה בה יש חוק חינוך חובה חייבת לפעול בהתאם, לגבות את מוריה ומנהליה, ולתת להם את המרחב המחייה כדי שאלו יעשו את עבודתם על הצד הטוב ביותר.
מדינה בה הורה לעיתים מכתיב למורה מה עליו לעשות על ידי הפעלת כוח וברוטאליות משולה לנהג שבחר לשנות את חוקי התנועה ופתאום לנסוע נגד הכיוון בכביש מהיר.
הרי הדבר אינו מתקבל על הדעת. אסור באופן חד וברור שמורה ילמד מתוך פחד.
גם מוזיקה בהפסקות בווליום גבוהה וצורמני יש בה מרכיב של בריחה, אלימות, חוסר שקט ונחת. האווירה בבית ספר בזמן ההפסקות אינה צריכה להדמות לאווירת מועדון או מסיבה.
אין לי בעיה עם השמעת מוזיקה בזמן ההפסקות, אך כאשר הווליום הוא לעיתים ווליום של מועדונים עם זה יש לי בעיה כי אז מטשטשים הגבולות, ובהמשך גם נפרצים הגבולות.
מעבר לכך, הצורך של הנער בכל הדברים הללו נובעים בין היתר מחוסר רגשי ונפשי, הנער ממלא את חייו בכל הטכנולוגיה והמוסיקה הצורמנית והצעקנית הזאת כי משהו ריקני בתוכו, בנפשו, מורה בעייני הנער כיום הוא בבחינת עוד נתון באוסף הנתונים הקיימים מסביבו. הוריו של הנער הישראלי הממוצע עסוק כל היום בפרנסה, בסוף בערב הוא מגיע הביתה וכל אשר חפצה נפשו היא מנוחה, אין להורה כוח ועצבים להתעסק בחינוך ילדו. מערכת החינוך בכלל, והבית ספר בכלל אמורים למלא את החלל. יתכן שגישתי זו הינה שמרנית מאד, אך בזמן היותי נער וזמן נעורי הורי לא היו כל אותם מכשירים, אני הורי יצאנו לא פחות ואף יותר משכילים מהנוער של היום.
אני סמוך ובטוח כי ניתן לשנות את הדבר על כך שמבחינת טכנולוגית כך שבזמן הלימודים לא תהיה קליטה בבית הספר וכך התלמידים יתעסקו בחומר הנלמד. תבוא השאלה הלגיטימית למה ואם שחברות הסלולר יסכימו לחסום קליטה של פלאפונים הנמצאים בבתי הספר? על פניו זה נכון, חברות הסלולר הן חברות מסחריות, יעודן להרוויח כסף וכמה שיותר. שלא לדבר על זכותן לעסוק בזה בשם חופש העיסוק.
בטווח הזה נכנסת מנהיגות לפעולה.והשאלה הגדולה שצריכה להישאל כמדומני היא:
באיזה מחיר מדינה מכונה לקנות את החופש של אזרחיה? האם לגיטימי לקבל את ההנחה שמדינה דמוקרטית החופש קודם לכל? בעיקר כאשר אלימות שלוחת רסן. הורסת כל חלקה טובה במדינה ה"דמוקרטית" איפה עובר הגבול הערכי והמוסרי? והטענה המרכזית שלי שבכדי לבנות מחדש חברה חדשה בריאה ומתוקנת יותר על המנהיג לשים לאזרחיו את הגבול. אם המנהיג יקבע שחינוך והשכלה יותר חשובים מהמימד של החופש מה שהם רוצים ואיך שהם רוצים, זאת החלטה מנהיגותית. אפילו אם זה יבוא על חשבון חופש העיסוק.
בבית הספר לא צריכים לפעול פלאפונים בזמן הלימודים. מתחם הבית ספר צריך להות חסום לקליטה. במקרי חירום ישיגו הלידים את הוריהם, אל חשש.
הטענה כי לא ניתן במסגרת דמוקרטיה ליישם הלכה כזאת, מופרכת לחלוטין, משום שדמוקרטיה היא לא חזות הכל. אם בגלל הדמוקרטיה האזרח יכול הכל במסגרת חוקית
ולא במסגרת של נורמות מוסריות נוספות אזי יש כאן כשל שעל המנהיג צריך לתהות עליו ולראות מה ניתן לעשות בנידון. על המנהיג להראות לאזרחיו את הכשלים שהוא מבחין בהם ללא החשש והפחד מהאימפקט שזה עשוי לעשות לו מהבחינה הפוליטית. עליו לדבר אל העם בנושאים האלה.יום, יום. להכתיב סדר יום פנימי ולא סדר יום מדיני..
איני גורס כי רק חקיקה יכולה לשנות נורמות התנהגותיות אך חקיקה היא מרכיב מרכזי. מנהיג יכול באמצעות חושיו החדים לנסות לבנות אמנה חברתית שבה יהיו חתומים כל אזרחי ישראל לגבי סוגיה מסוימת העומדת על סדר היום הציבורי באותה העת. חתימה על האמנה תחייב את האזרח. אנחנו האזרחים שנראה אזרח שלא עומד מאחורי חתימתו נוקיע אותו לא כי עבר עבירה פלילית, אלא כי לא עמד מאחורי חתימתו ברמה הערכית והמוסרית.
כיום לדאבוני הרב חלק ניכר מהפוליטיקאים באים לשם כי הם אוהבים את תחושת הכוח, הפרסום, השליטה והכסף. אלו שמגיעים ממניעים אידיאולוגים והכמיהה לעשות למען החברה בה הם חיים כמעט ולא נשמעים. האמירה כי הם באים לשם כי הם באמת רוצים לשנות לעיתים נשמעת לא אמינה, כאילו הם מדקלמים זאת. אני אתחיל להאמין להם ברגע שהם יהיו מוכנים לקצץ בשכרם למען אותו רצון כמוס להוות דוגמא לאחרים. אבל ללא קשר לכך, יהיה למנהיג הרבה יותר קל לשנות סדרי עולם כאשר האזרח יידע שמנהיגו עושה זאת לא בשביל הכסף אלא בצניעות, בענווה למען אותן המטרות שהציב לעצמו באמת ובתמים,
סוגיה נוספת שלטעמי עוסקת במנהיגות למרות שבמורכבות מסוימת היא: בימים אלו ניטש ויכוח ער בשאלה האם לשחקני הבימה המקבלים את שכרם ממשלם המיסים מותר לסרב להופיע בשטחים? הטענה כי אותם אומנים אינם זכאים להביע את מחאתם לגבי עניין כזה או אחר בשל העובדה כי המדינה מתקצבת אותם צריכה להישלל על הסף משום שכמו שלא ניתן להפריד את הדת מהמדינה כך גם לא ניתן להפריד בין האומנות מהפוליטיקה, זה עומד בעיני על אותו משקל בדיוק. משום שכשם שהדת מעוצבת בהווייתנו ושמה לנו היהודים את הכללים והחוקים שעל פיהם אנו הולכים, כך גם האומנות שמה מול עינינו את הכללים האתים, מוסריים והאוניברסאליים שעל פיה האדם בפרט והחברה הישראלית בכלל אמורים להתנהל. מעבר לכך האומנות אמורה להוות את המראה המוסרית והערכית. במדינה אלימה ופוליטית כשלנו על האומן מוטלת אחריות לעשות כך כמעט כמו שעל הרב והפוליטיקאי ואף יותר.
יהיו מי שיטענו כי בפיסקה האחרונה חרגתי מעט מהנושא המרכזי של המאמר, אך לא כך הדבר, וזה משום שאלימות אינה נבחנת רק בפריזמה של אלימות פיזית/מילולית, אלא בעצם הרצון לשלול מפלוני את הלגיטימציה להבעת עמדה בקונסטלציה מורכבת יותר, כלומר שחקן בתיאטרון הלאומי הממומן ממשלם המיסים הישראלי שמסרב להופיע במקום X כי לדעתו לא צריכים להימצא באותו מקום זכאי להביע את עמדתו למרות מורכבות העניין והסיטואציה. אני אישית אולי יכול להבין את המתנגדים למעשה עצמו.
אך אני נגד האומרים שחייבים להפריד בין האומן לדעותיו הפוליטיות. האמירה האומרת לאומן "אתה תהיה רק אומן, תתעסק רק באומנות שלך, ואם אתה רוצה לעסוק בפוליטיקה, תיכנס לפוליטיקה". הינה חסרת הבנה של מהות עשייה אומנותית. האומן, התסריטאי, הסופר, העיתונאי, והמחזאי לעולם ייצרו מתוך ההוויה בה הם נמצאים, ולעיתים אותו מקום נושק למחלוקת פוליטית. הרצון של חלק מהמתנגדים ששואף לכך שחלק מהאומנות תעסוק באסקפיזם, ולא ובמה שקורה כאן ועכשיו נעוצה בין היתר באי יכולתם להביט ניחוחה אל המציאות שהם עצמם מייצרים.
מנהיג איתן ואמיתי לא מפחד מהמראה הזאת, אלא לומד כיצד לשנותה. מנהיג אמיתי לא יראה באמנים רק כמגויסים לצד השני אלא משקפים אמות מוסר שאליו הוא (המנהיג) צריך לשאוף אליו.
שעת צהריים מאוחרת כעת, הצל תר הרבה בעיר הגדולה, מחפש ומוצא אלימות וייאוש מסביבו. אבל הכי הרבה הצל רואה את הפוליטיקה של האלימות בישראל. האם יעשה מעשה...?
