חשיבה חדשה בנושא צמצום נפגעי תאונות הדרכים בארץ.
(נכתב לפני כ 7 שנים)
לפני כארבע עשרהשנים רכשתי את מכוניתי הראשונה, לאחר מהמורות לא מעטות. ברגע שעליתי לאוטו חשתי חופש שלא הכרתי בעבר. כיום אני מבין שהמושג חופש מובנה בתוך חוקיות מסוימת שללא אותה חוקיות החופש אינו יכול להתקיים. נהיגה בעבורי היא סוג של חווית זרימה בתוך מבנה של תזמורת, שכל יציאה לכביש היא מעין השתתפות בקונצרט. כמו הנגן שעבר את השלבים השונים בדרך להיות נגן, כך גם אמור להיות הנהג כדי שתהיה לו הזכות לקחת חלק בזרימה הרמונית.
יש נטיה לקחת את המושג נהיגה וחופש כמובנים מאליהם, וכאשר אנו נוהגים מהמקום של המובן מאליו, אנו מזלזלים בפריבילגיה הזאת, אנו מתחילים לזייף ולא לנגן באמת עם התזמורת, אלא יותר לנגן לעצמינו ויוצאים מתוך הזרימה ההרמונית ומה שמוביל לאותה אלימות נוראית בכבישים.
בעשור האחרון חלו תמורות משמעותיות באיכות הרכבים המגיעים ארצה, ניתן היה לצפות מכך שמספר נפגעי תאונות הדרכים ילך ויצטמצם. בשנה האחרונה באמת חלה ירידה משמעותית של נפגעי תאונות הדרכים, אך הממוצע בעשור האחרון נע בין 450 ל- 550 הרוגים בשנה.
מאמר זה יתמקד בשלושה מרכיבים עיקריים
מרכיב אנושי: אני מאבחן את אופיו המנטלי של הנהג הישראלי.
מרכיב פוליטי: אנסה לאבחן מדוע הממסד/ממשלה הישראלי/ת מתייחס/ת לנושא לעיתים בקלות דעת ולא מוכנה לעיתים לצאת מהקופסה בכדי להביא לתוצאה הרצויה שהיא צמצום מספר תאונות הדרכים ונפגעהן בארץ
הצעות לשינוי: אנסה לתת או להציע רפורמה שלהערכתי הצנועה יכולה לטווח ארוך לצמצם את מספר נפגעי תאונות הדרכים בארץ.
המרכיב האנושי.
המציאות הישראלית בארץ היא מציאות לוחצת, הכל נע במהירות. הישראלי המצוי הוא אדם לחוץ מאוד, נרגז מאוד, צודק מאוד, חכם מאוד, חושב שהוא יודע יותר מאחרים, הדבר נובע מאספקלריה של נסיבות שבניהן נסיבות בטחוניות, נסיבות כלכליות, נסיבות חברתיות. בנוסף, השפעות תרבויות והשפעות חיצוניות הגורמות לנו כישראלים למהר יותר, להיות אגרסיביים יותר, תוך כדי שאנחנו מנסים להשוות את עצמינו למדינות אחרות שלעיתים ההשוואה היא מוטעת מיסודה מהטעם הפשוט שאותן מדינות חיקוי אינן מתמודדות עם המציאות בה אנו חיים ולכן לעיתים המציאות שאנו מנסים להכניס או לחקות אינה תואמת את יכולתינו לממש את אותה מציאות חיצונית. לכן ברוב המקרים כאשר הנהג הישראלי נכנס לרכב הוא נכנס עם תודעה לוחצת, תודעה שיש בה מהירות ומתח. דוגמא ששכיחה בנוף בארץ, הירידה לשוליים ועקיפה מימין בזמן עומס. דוגמא נוספת: חנייה כפולה שבאה בנימוק על זמניות, ודוגמא נוספת חנייה במקום המיועד לציבור הנכים (מיותר לציין שמדובר בעבירות על החוק).
בעיה נוספת הקיימת אצל הנהג הישראלי היא חוסר מיקוד המבט למרחק רב בזמן נהיגה, דבר הגורם לעיתים לאי תכנון נכון של הנסיעה, מה שמביא לעיתים את הנהג למצבים או סיטואציות מסוכנות שאילו היה מסתכל רחוק יותר זמן התגובה היה מתקצר וכך ניתן למנוע סכנה מראש. לדוגמא: אתה נוסע בכביש דו סטרי בדרך בין עירונית בשיירה ארוכה, שבתחילתה נוסעת משאית, בסביבה בה אתה נוהג יש משתלות או דרכי עפר צדדיות, הנחת יסוד שלך צריכה להיות שלפתע המשאית יכולה לבצע פניה פתאומית ימינה או שמאלה, ללא איתות ותפריע לתנועה, שאם לא אתה עלול להיות מופתע ולבלום באיחור עד ליצור מצב של תאונת שרשרת. אילו הנהג הישראלי היה מודע לחשיבות המבט למרחק גדול יותר, כך יכולתו להגיב בטווח זמן סביר ולמנוע סכנה ותאונת דרכים היתה עולה. מדוגמא זו ורבות שכמותן, ניתן להסיק שאנו הישראלים לכודים במנטליות של מרחב מאוד מצומצם, שאם לא נספיק להגיע בזמן לאותו מרחב הוא ייתפס על ידי אחרים.
תודעת המרחב המצומצם ומנטליות הלחץ יוצרים את התשתית להתנהגות חסרת סבלנות וסובלנות, וכאן יש לי המלצה איך לשנות את המרחב המצומצם ואת המנטליות הלחוצה, רעיון שעשוי אולי לשחרר את צוואר הבקבוק וגם יפחית באותה הזדמנות את הכמות המכוניות הנעה בכבישים, הרעיון: שתחבורה ציבורית בארץ תהפוך להיות תחבורה של חינם, או בסכום מינימלי. אני מודע בהחלט לעובדה כי מימוש רעיון זה כרוך בעלויות גבוהות מאוד, אך אני סובר שאילו נעשה את הממוצע של הנזק הכלכלי הנגרם מתאונות הדרכים והנזקים הנגררים בעקבות כך למשק, תכסה את ההוצאה. אני סבור שגם חברות הביטוח יכולות לקחת חלק ברפורמה הזאת מתוך מגמה שהוצאה זאת בטווח ארוך תחזיר את ההשקעה.
המרכיב הפוליטי:
כיום נהוג לחשוב שתיק התחבורה הוא תיק זניח, הוא תיק שממלא התפקיד שלו נע בין תחילת קריירה פוליטית לבין סופה של קריירה, ועל כן לעיתים ישנה התחושה כי התפקיד הנ'ל קטן על מקבל התפקיד ובהתאם לכך הוא פועל ובהתאם לכך הוא עושה, כאשר מדובר בפוליטיקאי שבשבילו זוהי תחילתה של הקריירה הפוליטית , יעשה מצידו מאמץ מאולץ להראות כאילו הוא עושה, כאילו הנושא הזה מדבר אל ליבו, כאשר מדובר על שר שנמצא בסופה של הקריירה הפוליטית שלו, לא תמיד התיק נמצא בראש מענייו ועל כן מעשיו בהתאם. דוגמא: בכנסת הקודמת , גלעד ארדן היה מהבולטים שנושא התחבורה היה בראש מענייו, אם זכרוני אינו מטעני הוא עמד בראש ועדת הכלכלה שעסקה גם בעניני תחבורה והוא קדם את הנושא מאוד. הייתי מצפה ממנו לרצות להיות שר התחבורה ומשם להמשיך את מה שהוא התחיל בקדנציה הקודמת. אינני מצר על כך שלא היה בכוחו לעמוד על כך שהוא יקבל את תיק התחבורה, סבורני שאם כך היה עושה השפעתו בנושא התחבורה בארץ היה ניכר בשטח הרבה יותר מאשר המכהן היום (ישראל כץ). זאת משום שתיק התחבורה עוסק בלא פחות מדיני נפשות, ועל כן יש להביא לתפקיד רק את אלה שהנושא בוער בקרבם.
החברה הישראלית היא חברה שמתקיימת מריטואלים החוזרים על עצמם, חלקם משמעותיים מאוד וחלקם פחות, מה שיכול להוציא מריטואל זה מעשה קיצוני, לעניות דעתי: אם היה מחוקק חוק שבמסגרתו הממשלה היתה קובעת יום זכרון לחללי תאונות הדרכים בארץ עם כל המשתמע מכך, כלומר באותו יום הממשלה היתה קובעת שזהו יום שבתון בו אסורה כל פעילות ציבורית ומסחרית במשך 24 שעות, באותו ערב יום הזכרון תשמע צפירה ויערכו טקס מרכזי לאומי במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה ושר התחבורה נוטלים בו חלק משמעותי ומרכזי. במקביל, ערוצי הטלוויזיה מחוייבים להתנהג בהתאם לאותו יום, קרי, הפסקת שידור פרסומות והתמקדות בנושא הנ'ל :חשבתי על יז בתמוז, כיוון שבאותו יום משה רבינו ירד מהר סיני וידיו לחות הברית וכאשר הוא ראה את עם ישראל חוטא סביב עגל הזהב, הוא נפץ את לוחות הברית, כלומר, קדושת החיים הנתפצת נוכח "עגל הזהב" ........
רעיון נוסף שהממשלה יכולה לשקול אותו בחיוב ולממש אותו, הוא קניית דקות שידור בטלוויזיה לצורכי הסברה אגרסיבים בנושא, לדוגמא: כוכב נולד, גמר, דקה לפני הכרזת הזוכה, הממשלה קונה את החצי דקה ומשדרת פרסומת או תשדיר למען מניעת תאונות הדרכים, אני מודע בהחלט למשמעויות של הביקורת שזה יכול לעורר. אבל אנחנו במצב שבו לא ניתן להקל ראש בתופעה כי תופעה זאת לעניות דעתי גרמה פי כמה יותר נפגעים מנפגעי המלחמות בארצנו (מוכח עלפי סטטיסטיקה).
אי לכך אני מציע את הרפורמה הבאה בכדי להקטין משמעותית את התופעה. ואלה עיקרי הרפורמה אותה אני מציע: חינוך ! סבורני כי משרד החינוך חייב לקחת את הנושא הנ"ל ולשים אותו בראש סדר העדיפויות של תכנית הלימודים בגנים ובבתי הספר, ככל שהחינוך יתחיל בגיל צעיר יותר כך יהיה יותר קל בגיל בוגר יותר להגיע ללמוד המעשי ממקום בוגר יותר, בשל יותר, אחראי יותר ומושכל יותר. דוגמא: מספיק שעה בשבוע לילדי הגן בה ילמדו נושאים הקשורים לעניני תחבורה, כמו התפתחות התחבורה בתחילת המאה הקודמת והשפעתה על חיינו, במקביל איך להתנהל בכביש, במדרכה כהולכי רגל, הוכחה לעוצמה של הדור הצעיר בהטמעת חגורות הבטיחות במושב האחורי. אחרי חינוך, עיקרי התכנית תדבר על שינוי מבני משמעותי בתהליך קבלת הרשיון בארץ, נכון להיום נער בן 17 הולך לרופא משפחה, מקבל אישור רפואי, עושה בדיקת עיניים, ניגש למבחן תיאורטי ומתחיל במקביל בלימוד המעשי עד שנמצא מוכן לעבור את המבחן המעשי. התהליך אותו אני מבקש להציע וליישם: בנוי מארבעה חלקים, ראשית, כל מורה הנהיגה בארץ יהיו קשורים למשרד החינוך שיעברו השתלמויות בהוראה ועבודה עם בני נוער, במקביל, יעברו הכשרה אצל מדריכי נהיגה מתקדמת, כלומר, יהיה להם את הידע והטכניקה שמעבר לאיך להעביר את התלמיד טסט, יהיה להם את ההסבר ללמה, שתהיה הבנה לנהיגה ומשמעותה ולא אוטמציה. שנית: כל תלמיד במסגרת לימודי התאוריה יעבור קורס סימולציה, כולל מבחן כדי לעבור שלב הבא. כל תלמיד יעבור במסגרת הכשרתו קורס קרטינג, יוקמו מסלולים מיוחדים מטעם המדינה שבהם יוכשרו מדריכים ובוחנים לנושא הספציפי הזה, סבורני כי נהיגה התחלתית בתוך מקום סגור ומוגן תהווה נקודת התחלה שבה התלמיד יחוש באופן מוחשי מצד אחד ומוגן מצד שני מה ההשלכות של נהיגה פרועה וכאשר הוא ינהג באופן כזה. בהמשך אותו תלמיד יצטרך לעבור מבחן ספציפי בנושא הזה בכדי להמשיך ללימוד נהיגה מעשי. היה והתלמיד לא יעבור את המבחן הקרטינג, הוא לא יכול להמשיך בלימוד הנהיגה המעשי, עליו לעבור שוב את כל התהליך שעבר עד כה מההתחלה. היה ועבר את המבחן, התלמיד ממשיך לשלב הלימוד המעשי.
חלק הלימוד המעשי, יהיה כרוך בלמידה "חיה" מורה הנהיגה ילמד את התלמיד בשטח פתוח איך לבלום בלימת חירום, או כל סוג של הכנה למצבי חירום וסכנה שהתלמיד יכול להתקל בכביש, הממשלה תקים מגרשי ענק מקורים עם תנאים משתנים שיאפשרו לחקות תנאי חושך, מזג אוויר גשום, ערפל וכו' כדי שהתלמיד יוכל להתאמן באופן מעשי בתנאים הצפוים לו בנהיגה יומיומית. התלמיד יתרגל עד הרגע בו הוא מוכן לטסט, במידה שלא יעבור את הטסט, צריך לעבור את כל התהליך מחדש, למעט תיאוריה, כל זאת כדי לצור מצב שקבלת הרשיון לא יהיה קל מידי, שמקבל הרשיון יחוש כי הוא עבר תהליך חינוכי אמיתי בעבור קבלת הרשיון, תוך כדי שאנו יוצרים חינוך חברתי. כשהנער מקבל את הרשיון, הוא לא יוכל לנהוג בכל סוג של רכב, בשל העובדה שהנוער של היום הוא מאוד קל דעת ולא יודע לעיתים להעריך נכון את הכלי בו הוא נוהג, המדינה תקבע הגבלה של סוג הרכב, נפח מנוע ושנתון. היה והורה יקנה רכב ויתן אותו לילד והילד יעשה עבירה חמורה, קרי, דיבור בטלפון או שליחת מסרון, קרי, חציה פס הפרדה רצוף, קרי, נהיגה בשכרות, קרי, נהיגה תחת השפעת סמים, הרכב יושבת לאלתר על ידי שוטר. היה והילד ירצה לנהוג על מכונית חדשה ידרש לעבור קורס נהיגה מתקדמת שהמדינה תדאג לבנות את אותם קורסים מיוחדים.
עד כה, הרפורמה עסקה בהכשרתו של הנהג החדש, ומה על הנהג הותיק? נקודת מוצא של כותב מאמר זה הינה שרוב הנהגים בישראל הם נהגים נורמטיבים שנוהגים לרוב בישוב דעת, אך לדאבוננו הרב ישנם נהגים שברמת אופיים נהיגתם הינה נהיגה עבריינית, אותם נהגים המדינה תדאג להוריד מהכביש ולהלחם בהם כשם שנלחמים בפשע . נהג שעבר עבירות חמורות מצטברות בזמן קצר יאלץ לשלם קנס גבוה מאוד, ותשלל ממנו הזכות לנהוג לחמש שנים באופן אוטומטי מיום קבלת החוק, לאחר סיום תקופה זו יוכל הנהג לגשת להכשרה מחודשת של הרשיון במתכונת החדשה,
תופעה נוספת שקיימת: נהגי משאיות הנוהגים ביום יותר מעשר שעות יהיו מחוייבים במנוחה של לפחות שמונה שעות, נהג או חברת הובלות שלא תעמוד בכללים אלה המדינה תוכל להחרים את כל הקניין של החברה. ולמה? כיוון שסבורני שלבעל החברה יש אחריות ראשונה במעלה לגבי תנאי ההעסקה של הנהגים שלו מצד אחד ומצד שני איך הנהגים שלו מתנהגים בכביש. וכנגד עברייני תנועה יש לנקוט נגדם בצעדים כמו כל עבריין אחר.
תופעת תאונות הדרכים בארצינו והשלכותיהן החברתיות והכלכליות נוגעים לכל אחד ואחד מאיתנו, סבורני שאם הממשלה תחליט שזוהי האג'נדה שלה להוריד את מספר ההרוגים והנפגעים בתאונות הדרכים ותתייחס לכך בהתאם , מספר הנפגעים ילך וירד לאורך זמן, אני מאמין שתופעת התאונות הדרכים בארץ היא לא גזירה משמיים וניתנת לצמצום, אני חושב שכל מי שאומר או טוען על הנהג הישראלי שאינו יכול להשתנות הרים ידיים והתייאש, יאוש זאת לא שיטת עבודה , מדינה אסור לה לקבל את המושג יאוש כהנחת יסוד וכאשר זוהי לדעתי הנחת היסוד של המדינה כך גם המדינה גם עושה בנידון. אני מטבעי אדם אופטימי, אני מטבעי לא מוכן להתייאש מהמערכת, אני מבחינתי סבור כי כאשר יקבלו רפורמה זו לאורך זמן היא תוריד ותצמצם את מספר הרוגי ונפגעי תאונות הדרכים בארץ
לפני כארבע עשרהשנים רכשתי את מכוניתי הראשונה, לאחר מהמורות לא מעטות. ברגע שעליתי לאוטו חשתי חופש שלא הכרתי בעבר. כיום אני מבין שהמושג חופש מובנה בתוך חוקיות מסוימת שללא אותה חוקיות החופש אינו יכול להתקיים. נהיגה בעבורי היא סוג של חווית זרימה בתוך מבנה של תזמורת, שכל יציאה לכביש היא מעין השתתפות בקונצרט. כמו הנגן שעבר את השלבים השונים בדרך להיות נגן, כך גם אמור להיות הנהג כדי שתהיה לו הזכות לקחת חלק בזרימה הרמונית.
יש נטיה לקחת את המושג נהיגה וחופש כמובנים מאליהם, וכאשר אנו נוהגים מהמקום של המובן מאליו, אנו מזלזלים בפריבילגיה הזאת, אנו מתחילים לזייף ולא לנגן באמת עם התזמורת, אלא יותר לנגן לעצמינו ויוצאים מתוך הזרימה ההרמונית ומה שמוביל לאותה אלימות נוראית בכבישים.
בעשור האחרון חלו תמורות משמעותיות באיכות הרכבים המגיעים ארצה, ניתן היה לצפות מכך שמספר נפגעי תאונות הדרכים ילך ויצטמצם. בשנה האחרונה באמת חלה ירידה משמעותית של נפגעי תאונות הדרכים, אך הממוצע בעשור האחרון נע בין 450 ל- 550 הרוגים בשנה.
מאמר זה יתמקד בשלושה מרכיבים עיקריים
מרכיב אנושי: אני מאבחן את אופיו המנטלי של הנהג הישראלי.
מרכיב פוליטי: אנסה לאבחן מדוע הממסד/ממשלה הישראלי/ת מתייחס/ת לנושא לעיתים בקלות דעת ולא מוכנה לעיתים לצאת מהקופסה בכדי להביא לתוצאה הרצויה שהיא צמצום מספר תאונות הדרכים ונפגעהן בארץ
הצעות לשינוי: אנסה לתת או להציע רפורמה שלהערכתי הצנועה יכולה לטווח ארוך לצמצם את מספר נפגעי תאונות הדרכים בארץ.
המרכיב האנושי.
המציאות הישראלית בארץ היא מציאות לוחצת, הכל נע במהירות. הישראלי המצוי הוא אדם לחוץ מאוד, נרגז מאוד, צודק מאוד, חכם מאוד, חושב שהוא יודע יותר מאחרים, הדבר נובע מאספקלריה של נסיבות שבניהן נסיבות בטחוניות, נסיבות כלכליות, נסיבות חברתיות. בנוסף, השפעות תרבויות והשפעות חיצוניות הגורמות לנו כישראלים למהר יותר, להיות אגרסיביים יותר, תוך כדי שאנחנו מנסים להשוות את עצמינו למדינות אחרות שלעיתים ההשוואה היא מוטעת מיסודה מהטעם הפשוט שאותן מדינות חיקוי אינן מתמודדות עם המציאות בה אנו חיים ולכן לעיתים המציאות שאנו מנסים להכניס או לחקות אינה תואמת את יכולתינו לממש את אותה מציאות חיצונית. לכן ברוב המקרים כאשר הנהג הישראלי נכנס לרכב הוא נכנס עם תודעה לוחצת, תודעה שיש בה מהירות ומתח. דוגמא ששכיחה בנוף בארץ, הירידה לשוליים ועקיפה מימין בזמן עומס. דוגמא נוספת: חנייה כפולה שבאה בנימוק על זמניות, ודוגמא נוספת חנייה במקום המיועד לציבור הנכים (מיותר לציין שמדובר בעבירות על החוק).
בעיה נוספת הקיימת אצל הנהג הישראלי היא חוסר מיקוד המבט למרחק רב בזמן נהיגה, דבר הגורם לעיתים לאי תכנון נכון של הנסיעה, מה שמביא לעיתים את הנהג למצבים או סיטואציות מסוכנות שאילו היה מסתכל רחוק יותר זמן התגובה היה מתקצר וכך ניתן למנוע סכנה מראש. לדוגמא: אתה נוסע בכביש דו סטרי בדרך בין עירונית בשיירה ארוכה, שבתחילתה נוסעת משאית, בסביבה בה אתה נוהג יש משתלות או דרכי עפר צדדיות, הנחת יסוד שלך צריכה להיות שלפתע המשאית יכולה לבצע פניה פתאומית ימינה או שמאלה, ללא איתות ותפריע לתנועה, שאם לא אתה עלול להיות מופתע ולבלום באיחור עד ליצור מצב של תאונת שרשרת. אילו הנהג הישראלי היה מודע לחשיבות המבט למרחק גדול יותר, כך יכולתו להגיב בטווח זמן סביר ולמנוע סכנה ותאונת דרכים היתה עולה. מדוגמא זו ורבות שכמותן, ניתן להסיק שאנו הישראלים לכודים במנטליות של מרחב מאוד מצומצם, שאם לא נספיק להגיע בזמן לאותו מרחב הוא ייתפס על ידי אחרים.
תודעת המרחב המצומצם ומנטליות הלחץ יוצרים את התשתית להתנהגות חסרת סבלנות וסובלנות, וכאן יש לי המלצה איך לשנות את המרחב המצומצם ואת המנטליות הלחוצה, רעיון שעשוי אולי לשחרר את צוואר הבקבוק וגם יפחית באותה הזדמנות את הכמות המכוניות הנעה בכבישים, הרעיון: שתחבורה ציבורית בארץ תהפוך להיות תחבורה של חינם, או בסכום מינימלי. אני מודע בהחלט לעובדה כי מימוש רעיון זה כרוך בעלויות גבוהות מאוד, אך אני סובר שאילו נעשה את הממוצע של הנזק הכלכלי הנגרם מתאונות הדרכים והנזקים הנגררים בעקבות כך למשק, תכסה את ההוצאה. אני סבור שגם חברות הביטוח יכולות לקחת חלק ברפורמה הזאת מתוך מגמה שהוצאה זאת בטווח ארוך תחזיר את ההשקעה.
המרכיב הפוליטי:
כיום נהוג לחשוב שתיק התחבורה הוא תיק זניח, הוא תיק שממלא התפקיד שלו נע בין תחילת קריירה פוליטית לבין סופה של קריירה, ועל כן לעיתים ישנה התחושה כי התפקיד הנ'ל קטן על מקבל התפקיד ובהתאם לכך הוא פועל ובהתאם לכך הוא עושה, כאשר מדובר בפוליטיקאי שבשבילו זוהי תחילתה של הקריירה הפוליטית , יעשה מצידו מאמץ מאולץ להראות כאילו הוא עושה, כאילו הנושא הזה מדבר אל ליבו, כאשר מדובר על שר שנמצא בסופה של הקריירה הפוליטית שלו, לא תמיד התיק נמצא בראש מענייו ועל כן מעשיו בהתאם. דוגמא: בכנסת הקודמת , גלעד ארדן היה מהבולטים שנושא התחבורה היה בראש מענייו, אם זכרוני אינו מטעני הוא עמד בראש ועדת הכלכלה שעסקה גם בעניני תחבורה והוא קדם את הנושא מאוד. הייתי מצפה ממנו לרצות להיות שר התחבורה ומשם להמשיך את מה שהוא התחיל בקדנציה הקודמת. אינני מצר על כך שלא היה בכוחו לעמוד על כך שהוא יקבל את תיק התחבורה, סבורני שאם כך היה עושה השפעתו בנושא התחבורה בארץ היה ניכר בשטח הרבה יותר מאשר המכהן היום (ישראל כץ). זאת משום שתיק התחבורה עוסק בלא פחות מדיני נפשות, ועל כן יש להביא לתפקיד רק את אלה שהנושא בוער בקרבם.
החברה הישראלית היא חברה שמתקיימת מריטואלים החוזרים על עצמם, חלקם משמעותיים מאוד וחלקם פחות, מה שיכול להוציא מריטואל זה מעשה קיצוני, לעניות דעתי: אם היה מחוקק חוק שבמסגרתו הממשלה היתה קובעת יום זכרון לחללי תאונות הדרכים בארץ עם כל המשתמע מכך, כלומר באותו יום הממשלה היתה קובעת שזהו יום שבתון בו אסורה כל פעילות ציבורית ומסחרית במשך 24 שעות, באותו ערב יום הזכרון תשמע צפירה ויערכו טקס מרכזי לאומי במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה ושר התחבורה נוטלים בו חלק משמעותי ומרכזי. במקביל, ערוצי הטלוויזיה מחוייבים להתנהג בהתאם לאותו יום, קרי, הפסקת שידור פרסומות והתמקדות בנושא הנ'ל :חשבתי על יז בתמוז, כיוון שבאותו יום משה רבינו ירד מהר סיני וידיו לחות הברית וכאשר הוא ראה את עם ישראל חוטא סביב עגל הזהב, הוא נפץ את לוחות הברית, כלומר, קדושת החיים הנתפצת נוכח "עגל הזהב" ........
רעיון נוסף שהממשלה יכולה לשקול אותו בחיוב ולממש אותו, הוא קניית דקות שידור בטלוויזיה לצורכי הסברה אגרסיבים בנושא, לדוגמא: כוכב נולד, גמר, דקה לפני הכרזת הזוכה, הממשלה קונה את החצי דקה ומשדרת פרסומת או תשדיר למען מניעת תאונות הדרכים, אני מודע בהחלט למשמעויות של הביקורת שזה יכול לעורר. אבל אנחנו במצב שבו לא ניתן להקל ראש בתופעה כי תופעה זאת לעניות דעתי גרמה פי כמה יותר נפגעים מנפגעי המלחמות בארצנו (מוכח עלפי סטטיסטיקה).
אי לכך אני מציע את הרפורמה הבאה בכדי להקטין משמעותית את התופעה. ואלה עיקרי הרפורמה אותה אני מציע: חינוך ! סבורני כי משרד החינוך חייב לקחת את הנושא הנ"ל ולשים אותו בראש סדר העדיפויות של תכנית הלימודים בגנים ובבתי הספר, ככל שהחינוך יתחיל בגיל צעיר יותר כך יהיה יותר קל בגיל בוגר יותר להגיע ללמוד המעשי ממקום בוגר יותר, בשל יותר, אחראי יותר ומושכל יותר. דוגמא: מספיק שעה בשבוע לילדי הגן בה ילמדו נושאים הקשורים לעניני תחבורה, כמו התפתחות התחבורה בתחילת המאה הקודמת והשפעתה על חיינו, במקביל איך להתנהל בכביש, במדרכה כהולכי רגל, הוכחה לעוצמה של הדור הצעיר בהטמעת חגורות הבטיחות במושב האחורי. אחרי חינוך, עיקרי התכנית תדבר על שינוי מבני משמעותי בתהליך קבלת הרשיון בארץ, נכון להיום נער בן 17 הולך לרופא משפחה, מקבל אישור רפואי, עושה בדיקת עיניים, ניגש למבחן תיאורטי ומתחיל במקביל בלימוד המעשי עד שנמצא מוכן לעבור את המבחן המעשי. התהליך אותו אני מבקש להציע וליישם: בנוי מארבעה חלקים, ראשית, כל מורה הנהיגה בארץ יהיו קשורים למשרד החינוך שיעברו השתלמויות בהוראה ועבודה עם בני נוער, במקביל, יעברו הכשרה אצל מדריכי נהיגה מתקדמת, כלומר, יהיה להם את הידע והטכניקה שמעבר לאיך להעביר את התלמיד טסט, יהיה להם את ההסבר ללמה, שתהיה הבנה לנהיגה ומשמעותה ולא אוטמציה. שנית: כל תלמיד במסגרת לימודי התאוריה יעבור קורס סימולציה, כולל מבחן כדי לעבור שלב הבא. כל תלמיד יעבור במסגרת הכשרתו קורס קרטינג, יוקמו מסלולים מיוחדים מטעם המדינה שבהם יוכשרו מדריכים ובוחנים לנושא הספציפי הזה, סבורני כי נהיגה התחלתית בתוך מקום סגור ומוגן תהווה נקודת התחלה שבה התלמיד יחוש באופן מוחשי מצד אחד ומוגן מצד שני מה ההשלכות של נהיגה פרועה וכאשר הוא ינהג באופן כזה. בהמשך אותו תלמיד יצטרך לעבור מבחן ספציפי בנושא הזה בכדי להמשיך ללימוד נהיגה מעשי. היה והתלמיד לא יעבור את המבחן הקרטינג, הוא לא יכול להמשיך בלימוד הנהיגה המעשי, עליו לעבור שוב את כל התהליך שעבר עד כה מההתחלה. היה ועבר את המבחן, התלמיד ממשיך לשלב הלימוד המעשי.
חלק הלימוד המעשי, יהיה כרוך בלמידה "חיה" מורה הנהיגה ילמד את התלמיד בשטח פתוח איך לבלום בלימת חירום, או כל סוג של הכנה למצבי חירום וסכנה שהתלמיד יכול להתקל בכביש, הממשלה תקים מגרשי ענק מקורים עם תנאים משתנים שיאפשרו לחקות תנאי חושך, מזג אוויר גשום, ערפל וכו' כדי שהתלמיד יוכל להתאמן באופן מעשי בתנאים הצפוים לו בנהיגה יומיומית. התלמיד יתרגל עד הרגע בו הוא מוכן לטסט, במידה שלא יעבור את הטסט, צריך לעבור את כל התהליך מחדש, למעט תיאוריה, כל זאת כדי לצור מצב שקבלת הרשיון לא יהיה קל מידי, שמקבל הרשיון יחוש כי הוא עבר תהליך חינוכי אמיתי בעבור קבלת הרשיון, תוך כדי שאנו יוצרים חינוך חברתי. כשהנער מקבל את הרשיון, הוא לא יוכל לנהוג בכל סוג של רכב, בשל העובדה שהנוער של היום הוא מאוד קל דעת ולא יודע לעיתים להעריך נכון את הכלי בו הוא נוהג, המדינה תקבע הגבלה של סוג הרכב, נפח מנוע ושנתון. היה והורה יקנה רכב ויתן אותו לילד והילד יעשה עבירה חמורה, קרי, דיבור בטלפון או שליחת מסרון, קרי, חציה פס הפרדה רצוף, קרי, נהיגה בשכרות, קרי, נהיגה תחת השפעת סמים, הרכב יושבת לאלתר על ידי שוטר. היה והילד ירצה לנהוג על מכונית חדשה ידרש לעבור קורס נהיגה מתקדמת שהמדינה תדאג לבנות את אותם קורסים מיוחדים.
עד כה, הרפורמה עסקה בהכשרתו של הנהג החדש, ומה על הנהג הותיק? נקודת מוצא של כותב מאמר זה הינה שרוב הנהגים בישראל הם נהגים נורמטיבים שנוהגים לרוב בישוב דעת, אך לדאבוננו הרב ישנם נהגים שברמת אופיים נהיגתם הינה נהיגה עבריינית, אותם נהגים המדינה תדאג להוריד מהכביש ולהלחם בהם כשם שנלחמים בפשע . נהג שעבר עבירות חמורות מצטברות בזמן קצר יאלץ לשלם קנס גבוה מאוד, ותשלל ממנו הזכות לנהוג לחמש שנים באופן אוטומטי מיום קבלת החוק, לאחר סיום תקופה זו יוכל הנהג לגשת להכשרה מחודשת של הרשיון במתכונת החדשה,
תופעה נוספת שקיימת: נהגי משאיות הנוהגים ביום יותר מעשר שעות יהיו מחוייבים במנוחה של לפחות שמונה שעות, נהג או חברת הובלות שלא תעמוד בכללים אלה המדינה תוכל להחרים את כל הקניין של החברה. ולמה? כיוון שסבורני שלבעל החברה יש אחריות ראשונה במעלה לגבי תנאי ההעסקה של הנהגים שלו מצד אחד ומצד שני איך הנהגים שלו מתנהגים בכביש. וכנגד עברייני תנועה יש לנקוט נגדם בצעדים כמו כל עבריין אחר.
תופעת תאונות הדרכים בארצינו והשלכותיהן החברתיות והכלכליות נוגעים לכל אחד ואחד מאיתנו, סבורני שאם הממשלה תחליט שזוהי האג'נדה שלה להוריד את מספר ההרוגים והנפגעים בתאונות הדרכים ותתייחס לכך בהתאם , מספר הנפגעים ילך וירד לאורך זמן, אני מאמין שתופעת התאונות הדרכים בארץ היא לא גזירה משמיים וניתנת לצמצום, אני חושב שכל מי שאומר או טוען על הנהג הישראלי שאינו יכול להשתנות הרים ידיים והתייאש, יאוש זאת לא שיטת עבודה , מדינה אסור לה לקבל את המושג יאוש כהנחת יסוד וכאשר זוהי לדעתי הנחת היסוד של המדינה כך גם המדינה גם עושה בנידון. אני מטבעי אדם אופטימי, אני מטבעי לא מוכן להתייאש מהמערכת, אני מבחינתי סבור כי כאשר יקבלו רפורמה זו לאורך זמן היא תוריד ותצמצם את מספר הרוגי ונפגעי תאונות הדרכים בארץ
