על הנייר/מאת רפי לרנר
(סיפור זה נכתב בשנת 2011)
ולרגע קט על הנייר אני רוצה לכתוב, לצעוק, לצרוח, ואולי גם לחיות. זה בעבע בי כך לפתע כששאבתי את הלכלוך מהמקפיא. הדיבור הזה אל עצמי שכל כך מאפיין אותי מראשית חיי. תוך כדי עשיית הפעולה, פדחתי רועשת, גועשת, נטרפת, מסתחררת, מדברת את הסצנות שאני רואה בראשי הקודח. שקט בבית כעת, הגרון משתנק מכאב ככה פתאום. מישהו מדבר על משהו. אני עונה לעצמי כי ככה זה אצלי, אני מדבר, עצמי שומע ועונה, מן דיאלוג מוזר ביני ל"עצמי". לעיתים כאשר אני ניגש אל תרגום מחשבותיי למילים כמו שאני ניגש אל אישה, ממש כך, לפעמים הדבר בא בעדינות, באיטיות, בזהירות, פן אשבור או אכאיב יתר על המידה, ולעיתים זה בא בסערה, כמעט הייתי אומר באלימות, בבוטות שמתפרצת מתוכי. הלוואי והייתי כותב כמו שאני מדמיין וחשב, זה מתסכל. מתי יגיע היום בו אני אכתוב רק באמצעות מחשבה? כמה זמן ואנרגיה נשרפים בטווח שבין המחשבה להקלדת הטקסט על המחשב. לעיתים מרגיש לי שאם כך הדבר יקרה שפתי תהיה עשירה יותר ומגוונת.
זה תמיד קורה כשאני בפעולה כלשהי מחוץ לביתי, המבט החד הזה עלי. כל כך הרבה פעמים אני מוצא את עצמי בז להמוני אדם ששופטים אותי לחומרה עוד לפני שפציתי פה. ואולי זה אני ששופט אותם על ברותם הבלתי נגמרת. הם חיים בהוויית בורות, הוויית הכלום. רואים אדם עם תנועות קצת לא רצוניות וכבר קובעים עמדה, הלוואי שהיא גם היתה מדויקת, ומנומקת, הפשטות של התהייה, של הבירור העצמי של פלוני עם עצמו, כלפי בוראו כמעט ואינה נפלטת אל אוויר העולם. "מה זה עושה כאן?" וכששאלתי את הסיטונאי שעמד שם וסידר את הירקות במקומם בסך הכל היכן תפוחי האדמה הננסיים.... הוא הביט בי בבוז שאין שני לו ואמר במן מבט מטומטם "אה"? וזה הדליק אותי יותר אז הצקתי ושאלתי אותו בשנית "איפה תפחי האדמה הקטנים"? הוא סנט בי והפטיר לאחת הקונות שעמדו בסמוך לו. "לא מבין מה הוא רוצה זה", היא בהפתעה גמורה הבינה ותרגמה "הוא רוצה תפוחי אדמה ננסיים" אז הוא הביט בה באדישות ואמר שאין. אני בליבי אמרתי לו יא אנלפבת. כל כך קשה להגיד שפשוט נגמרו תפוחי האדמה הננסיים? כמה כוחות אני צריך כדי כל פעם לעבור את אותן הסיטואציות האלו מבלי להיפגע, מבלי להתרגש. בהמשך אגש אל הזבנית שגם היא לא בדיוק ד"ר לפילוסופיה, כך אני מניח, וגם היא תחשוב עלי את מה שתחשוב גם כשתראה שיש לי כרטיס אשראי כמו לכולם, ולא יהיה לה מספיק שכל ותבונה כדי להסיק שאם הבנק החליט לתת לי כרטיס אשראי אזי אני לא... כל מה שהיא חושבת כנראה. והמבטים, המבטים האין סופיים האלה, לו הייתי מצלם את כל אותם מבטים שהתאספו בזיכרוני במשך חיי אז כנראה היה יוצא קולאז' מדהים, קולאז' הטמטום, קולאז' הפיגור, קולאז הפרימיטיביות הישראלית שכל כך מאפיינת את חיינו כאן. לא נעים לדבר על זה כי מה? אנחנו נגיד שעמך ישראל עם לא תמיד חכם? מה פתאום. יראו את ה"סולידריות עלק" שיש כאן כשהמצלמות דלוקות, ומה לאחר שהן כוות? וגם הסאטירה לא באמת סאטירה כבר כי התסריטאי עובד אצל בעל ההון שממן את הפריימריז של הח"כ הקטן שיאשר לו את המשך הזיכיון. אז הגלגל מתגלגל, והמציאות מתמשכת ללא סוף, ויש את ה"אחדות", אחדות כיסאולוגית ואחדות שמצטלמת נהדר, והעוני? עוני, אתם יודעים, בפרופורציות הישראליות. ו"ההוא" שדרס ברח, ו"ההם שהתנגשו כי היה ערפל התנגשו כי היה ערפל, ו"נו" אז עברנו כבר את ה 300 הרוגים בכבישים. הרי בארץ ישראל יש יהודים כנראה כמו זבל, כמו דראק, אז מה זה כבר 350 הרוגים בתאונות הדרכים כל שנה? כי בסוף יש לנו את הערבים היקרים שלנו כאן שמזל שהם באים לכלותינו, אחרת מה היינו עושים? מתעסקים עם בעיית יציבות המבנים בארץ? נו... אז מאה אלף מבנים יקרסו כשתהיה כאן רעידת אדמה, מה זה כבר מאה אלף מבנים שיקרסו? "בקטנה" אחים שלי, באמת "בקטנה". הרי ועדת החקירה הממלכתית תקום, וגם זו הממשלתית הנוחה למנהיגנו הדגולים, תקבע מסקנות חמורות שגם היום אנחנו יודעים אותם. חוסר ההבנה הבסיסי הזה שאומרת שחברה חולה ופרימיטיבית כשלנו אינה מסוגלת להשלים עם חברה אחרת ועם עם אחר צועקת אל היקום ואיש אינו מקשיב, ואיש אינו שומע. והחמור מכל, שבסוף כל כמה חודשים מתפרסם סיפור על כך שבשכונה מסוימת ועד השכונה הגיש לבית המשפט עתירה נגד פתיחת מקום לאנשים בעלי צרכים מיוחדים כי זה יוריד את ערך הנכס. ועוד מרוב חוצפתם הם אומרים זאת למצלמה בלי להתבייש, בלי להניד עף, עף. "מה אתה רוצה ממני? מה אתה רוצה ממני? מה אני צריכה אותם כאן?" אז המראיין הלא כשרוני במיוחד ישאל "איפה את רוצה שהם יחיו"? לעצמה היא תמלמל בוודאי "ענארף... שילכו, אני יודעת לאן שילכו, שישימו אותם באזורי תעשיה שישימו אותם". ותמיד, תמיד שפתם תהיה נלעגת, יבשושית, שטחית, שכל אחד מבין. אולי זאת תהיה מי שהמדינה קיפחה בשנים עברו, כעת היא במקום ה"גבוהה" יותר, אז היא מרשה לעצמה. אלה שכן שומעים ומבינים הם בדרך כלל אותם יחידי סגולה שעברו כמה דברים בחייהם כדי להסיק שאדם הוא אדם, הוא אדם. לעיתים יוצא שרק המנגינה הלא שיפוטית תמיד מנחמת אותי, ואולי גם שומרת עלי.
נכנסתי הביתה לפני דקתיים, הנחתי את התיק על השולחן וחזרתי לאוטו להוציא את הקניות, הכל לבד, הכל מתוך המקום של "הלבד" הלבד הקדוש הזה שלי שעליו איני מפסיק לכתוב. לעיתים הנני זקוק לכף יד שתסטור על פני ותגיד "על מה כי תלין ואינך לבד" ובכל זאת... לפעמים לא ניתן להסביר תחושה במילים. אחרי הכל, למי אספר אחרי יום שהתבוננו בי כ"חפץ" מעניין במרכז המסחרי? אני רוצה להתחיל להכניס את האוכל למקרר פן יתקלקל בקיץ הישראלי שלי, אך אני חופר במקרר ומגלה כי עלי למיין תחילה כמה דברים דלוחים וישנים. ראשית הוצאתי את רוב הדברים מהמקפיא כשדלת המקרר פתוחה לחלוטין, ניסיתי לפנות מקום לאוסף החיטה שרכשתי זה עתה מהמאפיה. "כמה לחם יש כאן, אלוהים " אז תזיז את זה לשם, ואת הדבר האחר לכאן, והנה מי מנופף לך לשלום? הפרורים, כל כך הרבה יש מהם מול עינך. אז אתה מביט לרגע חטוף, ומתחיל לפעול, לקחת את הצינור של השואב, להוציא את הצינור המאריך ולהפעיל אותו. הנה אני מנקה את המקפיא ומשאיר אותו מלוכלך כמעט כשהיה. אולי תעבור עם הסמרטוט? אבל אין לי כוח אליו כעת. הוצאתי כמה שקיות שבתוכם היו לחמניות ישנות, אני מביט בהן ושואל: אז לזרוק? אני שונא לזרוק לחם, שונא. ולעיתים זה קורה. מנחמת אותי לפרקים הידיעה שתמיד אעטוף אותן בשקית נוספת שאם במקרה אחר ימצא אותן אולי, כך אני מקווה הן עדיין יהיו ראויות למאכל. כי לחם זה דבר קדוש, וכל האוכל לחם חיי.
הכאב בגרון מעסיק אותי כעת. משהו שם רוצה לפרוץ, להתנקות, להישטף, ולהיטהר. הזוהמה שבי שם שורה. אני תוהה לרגע קט ביני לעצמי האם מילים יכולות לנקות ולטהר? לחדש אנרגיה, כמעט הייתי אומר להמציא אותה מחדש. אני שואל את עצמי שוב, ושוב, ושוב אם איני חוזר על עצמי? על אותן מילים, אותן משפטים, אותן רעיונות, אותן אותיות, כבר ימים אני חושב על צללית שמתחברת לאחרת. לאומתה אני עומד להתחבר לצללית מנייר, אני יוצא ללימודי התואר השני שלי וחושש שמא אני יוצא שוב לשדה קרב. והם... הם שם ממול מתחברים בניהם. לצללית מנייר שלה אסגוד עד שתגיע. לעולם אספר שאני לוקח את זה בקלות, ושאיני מוכן להתאבד למען לקבלת הצללית השנייה כמו שכמעט כך קרה כשקיבלתי את הראשונה. הנייר המאשר שאתה כבר אקדמאי, היית חייב את הנייר כמו אוויר לנשימה. הנייר המאשר כי אני בסדר בראש, הידיים והרגליים קצת עקומות, אבל הראש עוד איכשהו פועל. כמה כוחות השקעתי שם, כמה אנרגיה. לעיתים נדמה כי רצתי אחרי התואר הזה כמו שמריצים ארנב כששמים לו גזר מול פיו, וכל שנותר לעשות זה לתפוס את הגזר ולאכול, אז הוא רץ והוא רץ, והוא רץ, ובדרך הוא שוכח כי עליו גם ליהנות מהריצה עצמה. ואני כל הזמן נשבע לעצמי "אל תרוץ, אל תרוץ, אל תהרוג את עצמך בשביל התואר הזה לעזאזל, זה רק קולנוע, רק אומנות, איש לא יתפגר לך בין ידיים אם תוציא שישים או שבעים באיזו עבודה, אתה בנאדם טוב, אתה בנאדם טוב". וכל פעם שאצא מהבית אראה את הצלליות מתחבקות מול עיניי. יתכן כי בלילה שעבר בעוד אני כותב שורות אלו הם התנו אהבים בשקיקה כי הם, הם הרי צלליות אנושיות, יירקמו להם ביחד צללית אחת גדולה משלהם. ואולי בליל ירח מלא יבראו צלצול חרישי מתוכם, משלהם. ואני? על מה אני כותב באמת? וממה אני מפחד באמת? ולמה אני כוסף לעיתים? ואולי כל הזמן.
אלה מאותן קימות משינה טרופה שהטלפון טלטל אותי, רגעי אושר בהן הזיכרון כהה במקצת ולא זכרתי מדוע ולמה כתבתי, רגעים בהם נאלמתי בשתיקתי כילד. המיטה רחבת ידיים, ולא אחת אני מוצא את עצמי מדבר אליה, אל הצללית שלי, אל האישה שלי, הרי רק לא מכבר הכרנו, לא? ורק לפני זמן לא זכור נישאנו באהבה גדולה, בחופה צנועה עם בני ביתנו ושאר חברינו האהובים. "וכל ששון, וכל שמחה, כל חתן וכל כלה". וזוגתי שתחייה היא אישה צנועה וענווה, היא כלל אינה צריכה איפור כדי לחוש בעוצמת הרגע, הקסם, האהבה, והביחד הזה שלנו שכה ערגנו אליו בחלומותינו ובתפילותינו הכמוסים. והשמחה, איזו שמחה תהיה תחת חופתנו איזו שמחה תהיה סביבנו, "והעוף"? העוף יהיה רק "עוף" מזון המשביע את לב האורחים. החופה, החופה תהיה מרכז האירוע, מרכז המקום, והעיניים? העיניים יהיו שטופת מהתרגשות כי לא ראיתיה כבר שבעה ימים לפני החופה. ככה רצינו, וזאת קיימנו, התגעגענו אחד אל השני בשבעת ימים האחרונים כמעט עד דמעות, עד ההשתנקות המתוקה בגרון. ההשתוקקות למגע ידיה שלא חשתי כבר שבוע כמעט מטריפה את דעתי. נדברנו בנינו כשעוד תכננו את החתונה כי בשבוע שלפני נתנתק לכמה שנוכל, בדיוק כמו אצל המאמינים הגדולים. באותם ימים בחולשתנו נתפסנו כשחייגנו איש אל רעהו כי כבר לא יכולנו יותר. התנחמנו שזה בסדר, לא חרגנו מהבטחתנו לעצמנו שנשמור על מרחק שבעה ימים לפני החופה, שנבוא נקיים וזכים לטקס. אבל היינו חייבים, לא יכולנו עוד ללא לטיפת הקול, הקול המדויק והיודע מה כל אחד מאיתנו זקוק לו באותו הרגע, הרעידה בקול לפני כל סיום שיחה. הידיעה הזאת, שאם היא שחכה להגיד לי דבר מה היא מיד תשוב ותתקשר, ואני מיד אענה בקול גדול ואצחק "נו... כבר התגעגעת"? וזה כלל לא יציק לה שאני לעיתים מנדנד, כי היא מכירה ואוהבת גם את הצד הזה הקיים בי. פעם כשהלקאתי את עצמי בפניה על שאני כזה נודניק, שאני כזאת קרצייה לפעמים היא שלחה שתי ידיים אוהבות אל פני ואמרה לי: תהיה לי אתה גם כשאתה נודניק, התאהבתי בך גם ובגלל שאתה כזה, אז אל תשתנה לי, ואל תתנחמד לי כי כך אני אוהבת אותך, כך אני רוצה אותך, כך אני זקוקה ורגילה רק לך". אני כותב שורות אלו ולפתע חש מבוכה גדולה, האם כך היא תאהב אותי? האם כך היא תקבל אותי? האם אלו המילים הנאמרות כשחיים באהבה? האם כך זה מתקיים? שנים אני נוצר בי את המשפט הלקוח מהספר "סיפור אהבה" האומר: "אהבה פירושה שלא צריך לומר שמצטערים". אני רושם מילים אלו ורטט קל חולף בתוכי. האם ג'ני הגיבורה בסיפור כך באמת אמרה לאהוב ליבה אוליבר? האם זה באמת כך? אני נזכר בתחושותיי בעת הצפייה בסרט, כל גופי רעד והצטמרר. כבר שכחתי את התחושה הזאת, שמישהי שם אוהבת אותי, ומחכה לי שם בבית שאחזור אליה, אל מגע זרועותיה, ליטוף היודע בדיוק כיצד להרגיעיני. הייתי פעם בעברי הלא רחוק בהוויה הזאת, נראה כי חלף המון, המון זמן מאז.
לפתע איני זוכר אם צעדנו יחד לחופה? או שחיכיתי לך שתבואי אלי? רק זכור לי את הקצב האחיד של מחיאות הכפיים עד שחשתי את ידך שלך בידי כשהתקרבת אלי, בידיים רועדות, דמעה נוצצת בקעה מעיניי עטיתי עלייך את ההינומה, ובהמשך ענדתי לך את הטבעת, עזרת לי קצת, שהיא לא תיפול מהתרגשותי, הרב אישר. אני רואה את זה, אני צופה בזה, מרגיש וחש את זה בכל תא ותא בגוף, ובכל זאת איפה הכל? היכן כל זה?
והנה אני כאן מביט במיטה ריקה אך אוזניי שומעות גם שומעות את צליל קולה, "איך ישנת" היא שואלת בחום האופייני רק לה, אני משתהה לרגע קט, ומגלה שאני מביט אל כרית. אני יושב במיטה, מקשיב לקולה, רואה את דמותה, והיא רואה אותי, ומקשיבה. זהו דיאלוג אילמותי משהו שאני מנהל שנים עם עצמי ועם אשתי כי ביני לביני אין ספק כלל ועיקר שאתחתן איתה, וכך גם לה אין ספק כי תביט לתוך זוג עיניי המתרגשות כל כך כשאקרע ברך ואשאל: נוריתי שלי, אהבת חיי שלי, תינשאי לי?" למה נורית? כי זה כה ברור ומדויק לי שכך אקרא לביתי או לחילופין נורית תהיה האישה שעימה אחלוק את חיי, בשם הנ"ל יש משהו יחפני, ארצי, טבעי ולא מתלהם. חזרה אחורה אל תקופה ישנה נושנה בהם הימים היו זכים ומאירים בתום שאינם עוד. הרחק מהטכנולוגיה והטכנוקרטיה, הרחק מהמחשב והסלולר, אז חיו כי פשוט חיו. לא היה כלום בעולם ולאיש לא היה חסר דבר. אלו היו ימים בהם כך אני מדמיין שמבט היה מבט, תנועה במרחב היתה תנועה במרחב, לחישה היתה חרישית ונשמעת, שאלה היתה גם קושיה, בגדים היו בגדים כדי להתעטף בהם, מילה היתה מילה ודיאלוג היה קיים.
פרינס היתה המכונית שבה בראתי את הזיכרון הראשון של חיי. ישבתי אז על ברכי אבי כשדודתי נהגה. אני זוכר את הרגע ואת המילים שבקעו מהרדיו של אז... " כל הכוכבים דולקים הלילה כאן ובדשא שרה ממטרה הוא והיא יוצאים הלילה לדרכם בין הפרדסים והשדרה במשעול בלב שדות זוג פוסע לבדו וידה בתוך ידו כברכת שלום" (כתבה והלחינה נעמי שמר). ישבנו שם במכונית הנושנה ההיא וחיכנו שהגשם ייפסק כמדומני. עד היום כאשר מכונית אספנים חולפת על פני אני נאלם לדום, נותן כבוד למכוניות של אז, מכוניות של פעם, מכוניות עם אישיות ונשמה משל עצמן. כנראה באותן הרגעים הכרתי את האהבה הכי מוחשית שלי עד היום והיא האהבה למכוניות. תנועה במרחב קיים, מה הקשר כעת לפרינס? מהו ההקשר? אין לי באמת מושג, משהו באהבה של אז, של שנות השבעים חסרות לי, חסרות בכלל בתוך המציאות המטורפת אותה אנו חיים. אהבה כיום היא עניין של מסחרה, עניין של כדאיות. מה אני נותן , ומה אני מקבל. האם אותה אהבה יכולה להימדד כך לגבי רכבי אספנות? האם ההקבלה מתקבלת על הדעת? האם היא שיוויונית וערכית? כי בסוף גם כשאתה מתחזק רכב אספנות אתה מפתח עימו מערכת יחסים. אתה שורף עליו הון עתק לעיתים, גם אם היא ממוצא פולני. לעיתים היא תצא מכליה ותתקע אותך באמצע איילון ותגיד: "כעת תעצור, אני רוצה למצוץ לך בתאווה, בעיקר את הארנק, ו... אל תשכח, יש תקר בצמיג, ואם כבר אתה פותח לבדוק מה קרה, במחילה מכובדך תבדוק גם שמן, ואני רוצה גם שתעשה זאת בתשוקה מטורפת אם אפשר. אני שונאת שמזייפים לי אורגזמה".
לילה ירד כתמול שלשום, עוטף את היום שעבר עלי. הרוסים מלמעלה צועקים אחד על השני כמו מטורפים. יש משהו צעקני באופי הרוסי. קשה לי הצעקה הזאת, מזכירה לי נשכחות. "שילכו כבר לישון או שכבר ירצחו איש את רעהו כדי שהשקט יחזור ויעטוף אותי בדומיה". אני רעב לשקט, זקוק לשקט, כותב על שקט, ורושם בדממה. מצייר במילים תחושה, הוויה, רגש, לאחרונה אני חש שאין בי את הסבלנות להרגיש, לא יודע למה? כל פעם מחדש אני ניגש אל אוסף המילים הללו ומחטט בו שוב, ושוב, מגרד במחט דקיקה וחדה פצע שעדין לא הגליד, אולי אמצא שם משהו חדש שעדיין לא גליתי, שעדיין לא מצאתי. אולי אמצא בהמשך, בהמשך הכתיבה. זו תקופה ארוכה שאני כותב המון, לא משהו קונקרטי, האם אוסף מילים והברות אלו התלכדו לכדי סיפור קוהרנטי? אינני יודע, האם זה משנה? גם בחדר העבודה אין שקט, המחשב עובד, והמאוורר מאוורר.
אני נאנח וחושב על הבית ההוא בדרום תל אביב ששהיתי בו היום. 500 שקל עלתה לי השהיה בו.כעת אני מסריח, אני מסריח מפיזיות, מתנועה במרחב שלא היתה לי כבר יותר מחודשים. היא "התשלומית" גם היא מסריחה במרחב שלי, אם כי לא מרצונה, או שאולי קצת כן. היא לא הטעם שלי בלירה. אבל היא היחידה שמסכימה להשכיר לי את גופה כדי לא אאבד את התחושה שאני קיים. הקיום באמצעות המיניות כואב משהו אך הכרחי. אין יום שאיני עוסק בו שלוש ארבע פעמים ביום. לרגעים הנני תוהה האם בכך איני דוחה את בואה אלי. אולי הגדול שבמרומים מביט בי וממתין שלא אעסוק כל כך בדבר. אולי הוא מייחל לימים בהם אקרא יותר, אכתוב יותר, אלמד יותר, אחכים יותר, ולא אתעסק בגמירה התפלה וחסרת התכלית הזאת. האם אני אולי מכור לסקס? למגע? העוברים והשבים שחולפים על פני לא מדמיינים שאולי אני כזה, האירוניה שהסטיגמה שומרת עלי ומגנה.
בחמש שנים האחרונות רק שתי עלמות חן הטריפו את חושיי בתשלום. איתן גמרתי פעמיים בשעה, לא היה שם לכלוך, לא היתה שם זוהמה, אלא רצון להבנה רגעית הדדית. ההשלמה הזכה ש"זהו הרגע, זהו המצב", עם זה נחיה, עם זה נתקיים מתוך כבוד אינסופי, כבוד הדדי.. הן ידעו עלי כל תנועה בגופי, איתן רקדתי את תנועותיי, את חושיי, ואת פורקני. כיום הזדקנתי. שלא לדבר על כך שהגומי הורס ומהר. זה מצחיק שבסופו של דבר אני גומר בחוץ וביד בעבור 500 ₪ אבל כמה אפשר לאונן בבית? נו תגידו כמה? אז במציאות אני נחמד כזה, בסדר כזה, נעים הליכות, משחק את מה שמצפים ממני לשחק, ובתוך תוכי אני רעב לסקס כמעט כל הזמן. אני הגבר שאימי תמיד היתה אומרת: "גברים? גברים הם עם שחושב דרך הזיין, ורק על זה הם חושבים כל הזמן". אז בחוצפתי הבזויה עוד חלקתי עליה. היום אני רואה כמה צדקה. רק שלהגיד זה לא בסדר, לא מן העניין, לא במסגרת הפוליטיקלי קורקט. עוד עשר דקות החדשות, מה כבר אכתוב בעשר דקות מלבד עוד משפט סתום? אז אביט שוב על הנוף הנשקף מחלון חדר העבודה, אסתכל שוב בפייסבוק, ואקח עוד נשימה עמוקה. כי לא אספיק לגמור ביד שוב.
שוב התעוררתי בבוקר, זה לעיתים מוזר ולא מובן מאליו שמתעוררים. העולם נע ונד כל הזמן מתעלם כל הזמן מהרגש הקיים שם. לעיתים תכופות אני קם עם זקפה, אני ישן עירום בלילות הקיץ. המיניות שלי לפרקים מכבידה עלי. אני מאונן כמעט כמו שאני אוכל, כמו שאני מוציא את צרכי מגופי. אז גם כעת תוך כדי כתיבה אני חושב על זה. שעות עברו מאז... ואולי אחרי כתיבת משפט זה אעשה הפסקת פורקן, פורקן עצמי, פורקן ידני. הבטתי ימינה, הבטתי שמאלה והיא לא היתה שם כדי שאלך אליה ואחבקה. היא עדיין לא עימי כדי שאגע במכמני גופה הרך והחם. כל היום היינו בבית על כן היא אינה לובשת חזייה, וכמעט תמיד היא מסתובבת יחפה, על כן כשאגע בחמוקיה התחושה תהיה רכה וחמה, אביט בעיניה והיא תזהה מיד את רצוני, אשק לשפתיה בחושניות והיא תשתף פעולה ולא תגיד הפעם כי לא בא לה כעת, אלא להיפך, אחוש מיד את קצב פעימות ליבה ההולך ומתגבר מרגע לרגע, לפתע היא תושיב אותי על הספה ותתיישב עלי ותפשוט את חולצתה ומיד בלי שתספיק להגות את שמי אבלע בתאווה בלתי נגמרת את חמוקיה, את שדייה העסיסיים, אגע לרגע חטוף בפטמותיה הורדרדות והמזדקרות שלה, אגע בהן בנפרד מהחזה עצמו, כאילו היו אלו ענבים שנקטפו זה עתה מהמטע, אחוש בעוביים ובגודלם. היא מצידה תלחש לי "תמצוץ לי אותם כמו אתמול, זה הטריף לי את ת'צורה, תטריף אותי כמו בלילה, אני כצייתן מושלם אציית באהבה". כשאתחיל במלכת העונג והיא תפרח אל אושרה. אני אוהב אוותה רכה, אני אוהב אותה שמנה, דשנה, עסיסית וחושנית, עירומה, יחפה ויחפנית, גופי יזדקר בשניות וגופה יתחיל לרקוד, "תוריד את המכנסיים כבר, נו..." וכשהתפשטנו כבר הריקוד החל, ריקוד האהבה סוער שאני רק מדמיין, היא תצרח אל תוך עונגה. ואני? אני ארקוד עימה ריקוד שלא רקדתי זמן רב כל כך. לא רציתי להפסיק לרקוד, התפללתי שהוא יימשך ויימשך כל הזמן, ושכוחי יהיה עימי. אני נוגע בכל גופה הענוג, המתוק כדבש והיא נוגעת בי, אנחנו מתחילים להזיע יחד תוך כדי, להסריח יחד מרוב תנועה, תשוקה, וטירוף. אני נוגע בסירחון כמו שאני נוגע באהבה שלה וההיפך, והיא אינה בורחת, ואינה חומקת אל הצד, היא נשארת כאן איתי בתוכי בנשמתי, בתוך חיי, אנחנו השלם, המשלם והעגול. היא מטריפה אותי, בקולה החרישי היא תלחש לי "אני אהבת אותך עוד יותר כשגופך מתפרץ אלי ותובע את שלו, אל תפחד, ואל תמנע מאיבוד השליטה, אל תשלוט, בבקשה אל תשלוט, אל תחשוב, תהנה ממני, מגופי, מנשמתי, תהנה מהציצים הגדולים שלי, תהנה גם משדה הדובדבנים שלי ומפריחתו. תכאיב לי בבקשה, תקרע לי ת'צורה, אני זקוקה קצת למגע כואב ומתוק יחד, אני כאן איתך בשבילך, למענך, אל תפסיק אהובי שלי, אל תפסיק".
עשיתי שוב הפסקה, ולעיתים מתחשק לי לכתוב עירום כביום היוולדי, לבחון כתיבה מתוך עירום, מתוך העירום שלי, מתוך העירום שבי, אך עדיין איני עושה כך. האם זה בגלל המסך הצופה בי כעת? או לחילופין השיפוטיות שאני מקרין כלפי עצמי, כלפי עצם הכתיבה עצמה. הייתכן כי אני חושש שכתיבתי בעירום תבזה את הכתיבה שלי?
והנה הקיץ דועך אט, אט. ונוסע אל מקומות אחרים, מחמם אולי את מי שקר לו בלב כעת, מפנה מקום לשלווה חורפית דקיקה שאליה גופי עורג..הקור שמצנן את נפשי ואת מחשבותיי. אלו ימים של חגים, זמנים של תהיה, ושאלה, לאן מכאן? לאן בכלל? גם כשאיני לבד לעיתים זה מטעה. אני חיי בעלם כה גדול סמוך לחיות כה קטנות וזעירות מול טבע פראי ועצום. מדהים אותי כל פעם מחדש איך סיטואציות נבראות כך לפתע מהכלום, מהלבן, מהחלל הריק שלתוכו נוצקה אישיות של אדם חדש שזה עתה הכרתי, לנגד עיני נבראה חוויה חושית חדשה ונוגעת. החיים כתנועה ללא סוף, עד הסוף בסוף. סוף ללא שאלה, ללא תהיה "אז מה היה לנו כאן בעצם, ובשביל מה כל זה אם בסוף יש סוף"? השעה כעת רבע שעה לפני השעה הבאה, ואיפה הזמן? מהו? מהו הרגע ההופך למוחשי ויקר ערך? המקרה מול הזמן והחפיפה בניהם. זה תמיד הזמן שמסיים את הדברים היקרים מפז ומשמר את הזמן של אחרי, איטי, מייגע, לא נחוץ לי. התקתוק המר של שעון החול מהדהד את עצמו לדעת, התחושה המזוקקת החשה את הזיוף שהיה שם. זיוף תנועתי שעליו לא פיללתי אך הוא קרה. הפעם הכל התרחש במציאות, לא בדמיון אלא קרה באמת. מן התחלה שנגדעה באיבה, שנגמרה במסקנה שהנה חווית עוד חוויה חד פעמית, עוד סטוץ'. תחושת ה"כלום" כה חזקה כעת, לא בשל האקט אלא בגלל הביקורת שבאה לאחר מכן. הביקורת העצמית של למה התמסרת כל כך מהר? למה התמסרת בכלל? למה נתת לה בכזאת קלות ופשוטת. רק כי היא היתה מספיק חרמנית אז סיפקת את הצורך, וכשהכל הסתיים והיא קיבלה את אשר חפצה בו היתה בה היהירות לזרוק עלך כל כך הרבה בוץ ותבן, ולא הבנתי על מה ולמה? רק עשן הסיגריות היה ברור ונהיר שם, כסף שהולך לחברות ענק המעניקות אשליה של "הייתי צריכה את זה כעת, ועכשיו למען האמת אתה קצת לא מטופח לטעמי, וקצת לא ברור". ואני הלכתי שם כנראה לאיבוד בלי שרציתי, היא רצתה לנגוע בי לאחר כמעט שנה שלא ביטאו כלפי כזה רצון. עד כה לא ירדתי לסוף דעתה. הנימוקים היו כה רדודים, שטחיים. לו לפחות היתה אומרת "בוא אלי פעם בשבוע ותדע אותי, תלמד אותי, אזי הייתי המאושר באדם. הקלות הבלתי נסבלת של אותם גברים המשיגים סטוצ'ים אינה נותנת מנוח. מאד התאים לי הסידור הזה. בלי כסף, בלי מחוייבות סתמית. אני חיי ברצון המתמיד הזה לקשר רציני וסקס חופשי, "להשיג הלילה סקס, כאן ועכשיו כי אני חם, בוער וחרמן כמו חייה".
בעוד יומיים התכנס אל עצמי ביום הכי שקט ושליו בשנה. יום כיפור לפני. אלה הן עשרים וארבע שעות שאלוהים נמצא בתוכנו באופן המוחשי ביותר. הכל אחר באותו היום הקדוש הזה. השעות אפילו עטופות בהילה לבנה וזכה. השקט אחר, ציוץ הציפורים ברור לנו יותר. הבריאה לפתע נראת לעיין. נס שלא יתואר במילים. החשש הנורא הזה מפני הכתיבה בספר החים, בספר הגדול המונח למרגלותיו מדגישה את העוצמה. התפילה שלי בבית הכנסת נשמעת אף היא. אני מתפלל בקול, גם אם מילותיי אינן תמיד נהירות ליושב לצידי אך הנני סמוך ובטוח שהוא שם למעלה היושב במרומים מבין היטב את תפילתי. לעיתים היא מתובלת במחשבות הרצות בראשי תוך כדי, ובכל זאת אני סמוך ובטוח כי הוא יודע מה בדיוק לקחת, ולמה בדיוק יש לשים לב.
והנה היום הזה הגיע אלי, יום הכיפורים, יום שהחל במועקה קטנה כי פגשתי לשניות מספר את הצללית בחניון. לבושה היה חשוף צעקני משהו, מדגיש עד מאד את מיניותה. ראשי הסתחרר לשניות אחדות, הייתי סקרן לדעת אם היא לבשה חזייה באותה עת. והאם כמה שעות קודם לכן הם התנו אהבים? ומה היא אוהבת שהוא עושה לה בין הסדינים בלילות הנני תוהה לדקתיים האם אני הייתי יכול לעמוד בציפיות של צללית כזאת? הדבר נורא בעיניי שגם ביום הזה הדבר חולף במוחי, אני בז לעצמי על כך. אני מלקה את עצמי על כך שגם בערב יום הכיפורים היום הקדוש בשנה אני עוסק בזה, בייחוד כאשר הייתי בדרכי אל בית הכנסת כדי לתת תרומה להוצאת ספר תורה בערב בתפילת "כל נדרי". רק על זה אני צריך לקבל ממנו עונש, ואולי אני כבר בעונש בשל כך.
ערב כעת, אני אחרי תפילה, אחזתי בשנית ספר תורה, היה לי כבד השנה משום מה, כנראה סף ההתרגשות ירד מעט. כעת אני בתוך השקט המופלא שלי, שקט של עשייה אלוהית, שקט... אלוהים חושב, שקט אלוהים מהרהר, שקט אלוהים מביט ומסתכל, בוחן את הבריות שלו. שקט הירח דולק, הצרצרים שרים בהדגשה מיוחדת ומדויקת, שקט הירח מאיר באור לבן וטהור, עננים עוטפים אותו ברוך. למעלה הוא רושם כמדומני מי לחיים ומי למיטה, מי יאהב ומי יכאב, מי ילך ומי כבר כאן. האם הוא אכתוב לי כי השנה אכיר את אשתי? או שאולי רק אחוש בניצני ה"אולי" וה"כמעט" המוכרים לי כל כך? האם ליטופה של אישה תהיה מורגשת לזמן מה? או לכל חיי? ואם כבר לזמן מה האם השעון יתקתק ושוב יחזור ויתקתק? או שאולי יהיה זה כל פעם שעון חדש שידעך כל פעם לאיטו עד שיידום? כבר חמש שנים ושלושה שעונים דעכו לי. האם יכתוב לי כי רק אעסוק בלימודים? או שמא גם שלווה תהיה נוכחת בחיי תוך כדי? האם הוא יכתוב לי את הרכב שעליו אני מהרהר לקנות? או בסוף אתפשר?
אני רוצה לשבת במרפסת ביתי וטלוויזיה רוסית צעקנית מחרישה את אוזני, לעזאזל הם לא שמעו שהיום יום כיפור? יום השקט? יום הטהרה? למה גם היום הם חייבים להשתמש בכלי המרעיש הזה? האם עד כדי כך הם חלולים בתוכן פנימי שהטלוויזיה ממלאת את נפשם? אין להם חשבונות שהם אמורים לערוך עם עצמם? עם בוראם? האם צרצור הצרצרים כל כך מחריש את אוזניהם? או קולות הילדים הנוסעים כעת על אופניים? והנה כלב מדבר אל תוך השקט, ומה נעים קולו לעומת קולו של הרוסי מלמעלה. אני רוצה שהם כבר ילכו לישון ויכבו את האור, תנו לי כבר להתעלס עם השקט שלי, חיכיתי לו כל השנה ואני רוצה ליהנות ממנו כמה שיותר. צרצרים בתוך חדרי כעת, צרצרים ורוח קרירה. אני אצא שוב למרפסת לבדוק אולי הרוסים קצת נרגעו. ואכן היה קצת שקט במפרסת, ולא, הם לא רצחו אחד את השני בינתיים אלא פשוט כיבו את האורות והלכו לישון. ואני ישבתי על הנדנדה והתעלסתי עם הדממה, עם השקט שלי. שמעתי רק את הכלבים של הערבים נובחים בכפר שממול. איזה אושר היה קיים באותם רגעים.
היום לפני שבוע היינו עוד בשעון הקיץ, בשעה הזאת לפני שבוע הייתי במיטתה, חש באמצעות ידי את גופה הרוקד, מתפתל עם מנגינת החיים. אני מתלבט עם עצמי כיצד לכנות את אותו מעשה שעשינו, האם התעלסנו בשקיקה כשני בני אנוש שלא חוו הרבה זמן את תחושת הריקוד ואת המגע? או שסתם הזדיינו לאחר שעשיתי לה עיסוי בגב? לא האמנתי באיזו קלות הפשטתי אותה, ולחשתי לאוזנה בעדינות "רוצה לשמוע סוד? כן", היא ענתה לי חרש "עומד לי" לחשתי "אני יכול להוריד את המכנסיים? כן, תוריד ותחדור אלי" היא ענתה. הורדתי את המכנסיים וחשתי אותה, הייתי בתוכה, טעמתי אותה, את כל כולה, היא רצתה שלגמרי אאבד שליטה, ורציתי, באמת חשקתי בכך. "אני רוצה להרגיש אותך טוב בתוכי", היא גנחה לעברי, אך פחדתי, פחדתי לגמרי לא לחשוב. העלמה הזאת ניסתה לגרום לי לאבד לגמרי את הראש, והיא נכשלה בכך, לא יכולתי, לא רציתי, חששתי פן היא טומנת לי פח לכל חיי. אולי היא רצתה משהו שאני עדיין אינני רוצה בכך.
שתיים וחצי בלילה כעת יצאתי לרגע חטוף למרפסת שוב, השקט צעק את תפילתו, תפילת השקט של יום כיפורים, תפילה תמה, זכה, חדה כמים שמכים בסלע, גם לשקט יש תפילה משל עצמו, כשאלוהים ברא את העולם גם את השקט הוא ברא, ולכך יש לתת חשיבות ותשומת לב מיוחדת, אלוהים עשה הבחנה בין הרעש לשקט, בין המולה וצעקה לסדר ולרוגע. מי שלא חיי גם עם השקט של עצמו משול למי למתכחש לבריאתו שלו עצמו. שקט כתכונה בריאתית מלאה, עם אופי, עם חיות משל עצמה.
אז על הנייר הכל כתוב, הכל נסבל,הכל נמצא וקיים, ומה עם ה"כאן ועכשיו", הרגשי והמוחשי? רסיסי חיים כתבתי כאן, או לפחות ניסיתי, הנגיעה בדבר עצמו עדיין כה רחוק, אולי מי שיקרא מילים אלו יחלוק עלי ויעודד אותי מעט, אני זקוק להכרה הזאת כדי להמשיך הלאה. ספק אם יש כאן סיפור, אולי התחלה של רישום של דבר כזה או אחר. דבר אחד בטוח, אני מנסה, בדיוק כמו שאני חיי, כמו שאני קיים.
ולרגע קט על הנייר אני רוצה לכתוב, לצעוק, לצרוח, ואולי גם לחיות. זה בעבע בי כך לפתע כששאבתי את הלכלוך מהמקפיא. הדיבור הזה אל עצמי שכל כך מאפיין אותי מראשית חיי. תוך כדי עשיית הפעולה, פדחתי רועשת, גועשת, נטרפת, מסתחררת, מדברת את הסצנות שאני רואה בראשי הקודח. שקט בבית כעת, הגרון משתנק מכאב ככה פתאום. מישהו מדבר על משהו. אני עונה לעצמי כי ככה זה אצלי, אני מדבר, עצמי שומע ועונה, מן דיאלוג מוזר ביני ל"עצמי". לעיתים כאשר אני ניגש אל תרגום מחשבותיי למילים כמו שאני ניגש אל אישה, ממש כך, לפעמים הדבר בא בעדינות, באיטיות, בזהירות, פן אשבור או אכאיב יתר על המידה, ולעיתים זה בא בסערה, כמעט הייתי אומר באלימות, בבוטות שמתפרצת מתוכי. הלוואי והייתי כותב כמו שאני מדמיין וחשב, זה מתסכל. מתי יגיע היום בו אני אכתוב רק באמצעות מחשבה? כמה זמן ואנרגיה נשרפים בטווח שבין המחשבה להקלדת הטקסט על המחשב. לעיתים מרגיש לי שאם כך הדבר יקרה שפתי תהיה עשירה יותר ומגוונת.
זה תמיד קורה כשאני בפעולה כלשהי מחוץ לביתי, המבט החד הזה עלי. כל כך הרבה פעמים אני מוצא את עצמי בז להמוני אדם ששופטים אותי לחומרה עוד לפני שפציתי פה. ואולי זה אני ששופט אותם על ברותם הבלתי נגמרת. הם חיים בהוויית בורות, הוויית הכלום. רואים אדם עם תנועות קצת לא רצוניות וכבר קובעים עמדה, הלוואי שהיא גם היתה מדויקת, ומנומקת, הפשטות של התהייה, של הבירור העצמי של פלוני עם עצמו, כלפי בוראו כמעט ואינה נפלטת אל אוויר העולם. "מה זה עושה כאן?" וכששאלתי את הסיטונאי שעמד שם וסידר את הירקות במקומם בסך הכל היכן תפוחי האדמה הננסיים.... הוא הביט בי בבוז שאין שני לו ואמר במן מבט מטומטם "אה"? וזה הדליק אותי יותר אז הצקתי ושאלתי אותו בשנית "איפה תפחי האדמה הקטנים"? הוא סנט בי והפטיר לאחת הקונות שעמדו בסמוך לו. "לא מבין מה הוא רוצה זה", היא בהפתעה גמורה הבינה ותרגמה "הוא רוצה תפוחי אדמה ננסיים" אז הוא הביט בה באדישות ואמר שאין. אני בליבי אמרתי לו יא אנלפבת. כל כך קשה להגיד שפשוט נגמרו תפוחי האדמה הננסיים? כמה כוחות אני צריך כדי כל פעם לעבור את אותן הסיטואציות האלו מבלי להיפגע, מבלי להתרגש. בהמשך אגש אל הזבנית שגם היא לא בדיוק ד"ר לפילוסופיה, כך אני מניח, וגם היא תחשוב עלי את מה שתחשוב גם כשתראה שיש לי כרטיס אשראי כמו לכולם, ולא יהיה לה מספיק שכל ותבונה כדי להסיק שאם הבנק החליט לתת לי כרטיס אשראי אזי אני לא... כל מה שהיא חושבת כנראה. והמבטים, המבטים האין סופיים האלה, לו הייתי מצלם את כל אותם מבטים שהתאספו בזיכרוני במשך חיי אז כנראה היה יוצא קולאז' מדהים, קולאז' הטמטום, קולאז' הפיגור, קולאז הפרימיטיביות הישראלית שכל כך מאפיינת את חיינו כאן. לא נעים לדבר על זה כי מה? אנחנו נגיד שעמך ישראל עם לא תמיד חכם? מה פתאום. יראו את ה"סולידריות עלק" שיש כאן כשהמצלמות דלוקות, ומה לאחר שהן כוות? וגם הסאטירה לא באמת סאטירה כבר כי התסריטאי עובד אצל בעל ההון שממן את הפריימריז של הח"כ הקטן שיאשר לו את המשך הזיכיון. אז הגלגל מתגלגל, והמציאות מתמשכת ללא סוף, ויש את ה"אחדות", אחדות כיסאולוגית ואחדות שמצטלמת נהדר, והעוני? עוני, אתם יודעים, בפרופורציות הישראליות. ו"ההוא" שדרס ברח, ו"ההם שהתנגשו כי היה ערפל התנגשו כי היה ערפל, ו"נו" אז עברנו כבר את ה 300 הרוגים בכבישים. הרי בארץ ישראל יש יהודים כנראה כמו זבל, כמו דראק, אז מה זה כבר 350 הרוגים בתאונות הדרכים כל שנה? כי בסוף יש לנו את הערבים היקרים שלנו כאן שמזל שהם באים לכלותינו, אחרת מה היינו עושים? מתעסקים עם בעיית יציבות המבנים בארץ? נו... אז מאה אלף מבנים יקרסו כשתהיה כאן רעידת אדמה, מה זה כבר מאה אלף מבנים שיקרסו? "בקטנה" אחים שלי, באמת "בקטנה". הרי ועדת החקירה הממלכתית תקום, וגם זו הממשלתית הנוחה למנהיגנו הדגולים, תקבע מסקנות חמורות שגם היום אנחנו יודעים אותם. חוסר ההבנה הבסיסי הזה שאומרת שחברה חולה ופרימיטיבית כשלנו אינה מסוגלת להשלים עם חברה אחרת ועם עם אחר צועקת אל היקום ואיש אינו מקשיב, ואיש אינו שומע. והחמור מכל, שבסוף כל כמה חודשים מתפרסם סיפור על כך שבשכונה מסוימת ועד השכונה הגיש לבית המשפט עתירה נגד פתיחת מקום לאנשים בעלי צרכים מיוחדים כי זה יוריד את ערך הנכס. ועוד מרוב חוצפתם הם אומרים זאת למצלמה בלי להתבייש, בלי להניד עף, עף. "מה אתה רוצה ממני? מה אתה רוצה ממני? מה אני צריכה אותם כאן?" אז המראיין הלא כשרוני במיוחד ישאל "איפה את רוצה שהם יחיו"? לעצמה היא תמלמל בוודאי "ענארף... שילכו, אני יודעת לאן שילכו, שישימו אותם באזורי תעשיה שישימו אותם". ותמיד, תמיד שפתם תהיה נלעגת, יבשושית, שטחית, שכל אחד מבין. אולי זאת תהיה מי שהמדינה קיפחה בשנים עברו, כעת היא במקום ה"גבוהה" יותר, אז היא מרשה לעצמה. אלה שכן שומעים ומבינים הם בדרך כלל אותם יחידי סגולה שעברו כמה דברים בחייהם כדי להסיק שאדם הוא אדם, הוא אדם. לעיתים יוצא שרק המנגינה הלא שיפוטית תמיד מנחמת אותי, ואולי גם שומרת עלי.
נכנסתי הביתה לפני דקתיים, הנחתי את התיק על השולחן וחזרתי לאוטו להוציא את הקניות, הכל לבד, הכל מתוך המקום של "הלבד" הלבד הקדוש הזה שלי שעליו איני מפסיק לכתוב. לעיתים הנני זקוק לכף יד שתסטור על פני ותגיד "על מה כי תלין ואינך לבד" ובכל זאת... לפעמים לא ניתן להסביר תחושה במילים. אחרי הכל, למי אספר אחרי יום שהתבוננו בי כ"חפץ" מעניין במרכז המסחרי? אני רוצה להתחיל להכניס את האוכל למקרר פן יתקלקל בקיץ הישראלי שלי, אך אני חופר במקרר ומגלה כי עלי למיין תחילה כמה דברים דלוחים וישנים. ראשית הוצאתי את רוב הדברים מהמקפיא כשדלת המקרר פתוחה לחלוטין, ניסיתי לפנות מקום לאוסף החיטה שרכשתי זה עתה מהמאפיה. "כמה לחם יש כאן, אלוהים " אז תזיז את זה לשם, ואת הדבר האחר לכאן, והנה מי מנופף לך לשלום? הפרורים, כל כך הרבה יש מהם מול עינך. אז אתה מביט לרגע חטוף, ומתחיל לפעול, לקחת את הצינור של השואב, להוציא את הצינור המאריך ולהפעיל אותו. הנה אני מנקה את המקפיא ומשאיר אותו מלוכלך כמעט כשהיה. אולי תעבור עם הסמרטוט? אבל אין לי כוח אליו כעת. הוצאתי כמה שקיות שבתוכם היו לחמניות ישנות, אני מביט בהן ושואל: אז לזרוק? אני שונא לזרוק לחם, שונא. ולעיתים זה קורה. מנחמת אותי לפרקים הידיעה שתמיד אעטוף אותן בשקית נוספת שאם במקרה אחר ימצא אותן אולי, כך אני מקווה הן עדיין יהיו ראויות למאכל. כי לחם זה דבר קדוש, וכל האוכל לחם חיי.
הכאב בגרון מעסיק אותי כעת. משהו שם רוצה לפרוץ, להתנקות, להישטף, ולהיטהר. הזוהמה שבי שם שורה. אני תוהה לרגע קט ביני לעצמי האם מילים יכולות לנקות ולטהר? לחדש אנרגיה, כמעט הייתי אומר להמציא אותה מחדש. אני שואל את עצמי שוב, ושוב, ושוב אם איני חוזר על עצמי? על אותן מילים, אותן משפטים, אותן רעיונות, אותן אותיות, כבר ימים אני חושב על צללית שמתחברת לאחרת. לאומתה אני עומד להתחבר לצללית מנייר, אני יוצא ללימודי התואר השני שלי וחושש שמא אני יוצא שוב לשדה קרב. והם... הם שם ממול מתחברים בניהם. לצללית מנייר שלה אסגוד עד שתגיע. לעולם אספר שאני לוקח את זה בקלות, ושאיני מוכן להתאבד למען לקבלת הצללית השנייה כמו שכמעט כך קרה כשקיבלתי את הראשונה. הנייר המאשר שאתה כבר אקדמאי, היית חייב את הנייר כמו אוויר לנשימה. הנייר המאשר כי אני בסדר בראש, הידיים והרגליים קצת עקומות, אבל הראש עוד איכשהו פועל. כמה כוחות השקעתי שם, כמה אנרגיה. לעיתים נדמה כי רצתי אחרי התואר הזה כמו שמריצים ארנב כששמים לו גזר מול פיו, וכל שנותר לעשות זה לתפוס את הגזר ולאכול, אז הוא רץ והוא רץ, והוא רץ, ובדרך הוא שוכח כי עליו גם ליהנות מהריצה עצמה. ואני כל הזמן נשבע לעצמי "אל תרוץ, אל תרוץ, אל תהרוג את עצמך בשביל התואר הזה לעזאזל, זה רק קולנוע, רק אומנות, איש לא יתפגר לך בין ידיים אם תוציא שישים או שבעים באיזו עבודה, אתה בנאדם טוב, אתה בנאדם טוב". וכל פעם שאצא מהבית אראה את הצלליות מתחבקות מול עיניי. יתכן כי בלילה שעבר בעוד אני כותב שורות אלו הם התנו אהבים בשקיקה כי הם, הם הרי צלליות אנושיות, יירקמו להם ביחד צללית אחת גדולה משלהם. ואולי בליל ירח מלא יבראו צלצול חרישי מתוכם, משלהם. ואני? על מה אני כותב באמת? וממה אני מפחד באמת? ולמה אני כוסף לעיתים? ואולי כל הזמן.
אלה מאותן קימות משינה טרופה שהטלפון טלטל אותי, רגעי אושר בהן הזיכרון כהה במקצת ולא זכרתי מדוע ולמה כתבתי, רגעים בהם נאלמתי בשתיקתי כילד. המיטה רחבת ידיים, ולא אחת אני מוצא את עצמי מדבר אליה, אל הצללית שלי, אל האישה שלי, הרי רק לא מכבר הכרנו, לא? ורק לפני זמן לא זכור נישאנו באהבה גדולה, בחופה צנועה עם בני ביתנו ושאר חברינו האהובים. "וכל ששון, וכל שמחה, כל חתן וכל כלה". וזוגתי שתחייה היא אישה צנועה וענווה, היא כלל אינה צריכה איפור כדי לחוש בעוצמת הרגע, הקסם, האהבה, והביחד הזה שלנו שכה ערגנו אליו בחלומותינו ובתפילותינו הכמוסים. והשמחה, איזו שמחה תהיה תחת חופתנו איזו שמחה תהיה סביבנו, "והעוף"? העוף יהיה רק "עוף" מזון המשביע את לב האורחים. החופה, החופה תהיה מרכז האירוע, מרכז המקום, והעיניים? העיניים יהיו שטופת מהתרגשות כי לא ראיתיה כבר שבעה ימים לפני החופה. ככה רצינו, וזאת קיימנו, התגעגענו אחד אל השני בשבעת ימים האחרונים כמעט עד דמעות, עד ההשתנקות המתוקה בגרון. ההשתוקקות למגע ידיה שלא חשתי כבר שבוע כמעט מטריפה את דעתי. נדברנו בנינו כשעוד תכננו את החתונה כי בשבוע שלפני נתנתק לכמה שנוכל, בדיוק כמו אצל המאמינים הגדולים. באותם ימים בחולשתנו נתפסנו כשחייגנו איש אל רעהו כי כבר לא יכולנו יותר. התנחמנו שזה בסדר, לא חרגנו מהבטחתנו לעצמנו שנשמור על מרחק שבעה ימים לפני החופה, שנבוא נקיים וזכים לטקס. אבל היינו חייבים, לא יכולנו עוד ללא לטיפת הקול, הקול המדויק והיודע מה כל אחד מאיתנו זקוק לו באותו הרגע, הרעידה בקול לפני כל סיום שיחה. הידיעה הזאת, שאם היא שחכה להגיד לי דבר מה היא מיד תשוב ותתקשר, ואני מיד אענה בקול גדול ואצחק "נו... כבר התגעגעת"? וזה כלל לא יציק לה שאני לעיתים מנדנד, כי היא מכירה ואוהבת גם את הצד הזה הקיים בי. פעם כשהלקאתי את עצמי בפניה על שאני כזה נודניק, שאני כזאת קרצייה לפעמים היא שלחה שתי ידיים אוהבות אל פני ואמרה לי: תהיה לי אתה גם כשאתה נודניק, התאהבתי בך גם ובגלל שאתה כזה, אז אל תשתנה לי, ואל תתנחמד לי כי כך אני אוהבת אותך, כך אני רוצה אותך, כך אני זקוקה ורגילה רק לך". אני כותב שורות אלו ולפתע חש מבוכה גדולה, האם כך היא תאהב אותי? האם כך היא תקבל אותי? האם אלו המילים הנאמרות כשחיים באהבה? האם כך זה מתקיים? שנים אני נוצר בי את המשפט הלקוח מהספר "סיפור אהבה" האומר: "אהבה פירושה שלא צריך לומר שמצטערים". אני רושם מילים אלו ורטט קל חולף בתוכי. האם ג'ני הגיבורה בסיפור כך באמת אמרה לאהוב ליבה אוליבר? האם זה באמת כך? אני נזכר בתחושותיי בעת הצפייה בסרט, כל גופי רעד והצטמרר. כבר שכחתי את התחושה הזאת, שמישהי שם אוהבת אותי, ומחכה לי שם בבית שאחזור אליה, אל מגע זרועותיה, ליטוף היודע בדיוק כיצד להרגיעיני. הייתי פעם בעברי הלא רחוק בהוויה הזאת, נראה כי חלף המון, המון זמן מאז.
לפתע איני זוכר אם צעדנו יחד לחופה? או שחיכיתי לך שתבואי אלי? רק זכור לי את הקצב האחיד של מחיאות הכפיים עד שחשתי את ידך שלך בידי כשהתקרבת אלי, בידיים רועדות, דמעה נוצצת בקעה מעיניי עטיתי עלייך את ההינומה, ובהמשך ענדתי לך את הטבעת, עזרת לי קצת, שהיא לא תיפול מהתרגשותי, הרב אישר. אני רואה את זה, אני צופה בזה, מרגיש וחש את זה בכל תא ותא בגוף, ובכל זאת איפה הכל? היכן כל זה?
והנה אני כאן מביט במיטה ריקה אך אוזניי שומעות גם שומעות את צליל קולה, "איך ישנת" היא שואלת בחום האופייני רק לה, אני משתהה לרגע קט, ומגלה שאני מביט אל כרית. אני יושב במיטה, מקשיב לקולה, רואה את דמותה, והיא רואה אותי, ומקשיבה. זהו דיאלוג אילמותי משהו שאני מנהל שנים עם עצמי ועם אשתי כי ביני לביני אין ספק כלל ועיקר שאתחתן איתה, וכך גם לה אין ספק כי תביט לתוך זוג עיניי המתרגשות כל כך כשאקרע ברך ואשאל: נוריתי שלי, אהבת חיי שלי, תינשאי לי?" למה נורית? כי זה כה ברור ומדויק לי שכך אקרא לביתי או לחילופין נורית תהיה האישה שעימה אחלוק את חיי, בשם הנ"ל יש משהו יחפני, ארצי, טבעי ולא מתלהם. חזרה אחורה אל תקופה ישנה נושנה בהם הימים היו זכים ומאירים בתום שאינם עוד. הרחק מהטכנולוגיה והטכנוקרטיה, הרחק מהמחשב והסלולר, אז חיו כי פשוט חיו. לא היה כלום בעולם ולאיש לא היה חסר דבר. אלו היו ימים בהם כך אני מדמיין שמבט היה מבט, תנועה במרחב היתה תנועה במרחב, לחישה היתה חרישית ונשמעת, שאלה היתה גם קושיה, בגדים היו בגדים כדי להתעטף בהם, מילה היתה מילה ודיאלוג היה קיים.
פרינס היתה המכונית שבה בראתי את הזיכרון הראשון של חיי. ישבתי אז על ברכי אבי כשדודתי נהגה. אני זוכר את הרגע ואת המילים שבקעו מהרדיו של אז... " כל הכוכבים דולקים הלילה כאן ובדשא שרה ממטרה הוא והיא יוצאים הלילה לדרכם בין הפרדסים והשדרה במשעול בלב שדות זוג פוסע לבדו וידה בתוך ידו כברכת שלום" (כתבה והלחינה נעמי שמר). ישבנו שם במכונית הנושנה ההיא וחיכנו שהגשם ייפסק כמדומני. עד היום כאשר מכונית אספנים חולפת על פני אני נאלם לדום, נותן כבוד למכוניות של אז, מכוניות של פעם, מכוניות עם אישיות ונשמה משל עצמן. כנראה באותן הרגעים הכרתי את האהבה הכי מוחשית שלי עד היום והיא האהבה למכוניות. תנועה במרחב קיים, מה הקשר כעת לפרינס? מהו ההקשר? אין לי באמת מושג, משהו באהבה של אז, של שנות השבעים חסרות לי, חסרות בכלל בתוך המציאות המטורפת אותה אנו חיים. אהבה כיום היא עניין של מסחרה, עניין של כדאיות. מה אני נותן , ומה אני מקבל. האם אותה אהבה יכולה להימדד כך לגבי רכבי אספנות? האם ההקבלה מתקבלת על הדעת? האם היא שיוויונית וערכית? כי בסוף גם כשאתה מתחזק רכב אספנות אתה מפתח עימו מערכת יחסים. אתה שורף עליו הון עתק לעיתים, גם אם היא ממוצא פולני. לעיתים היא תצא מכליה ותתקע אותך באמצע איילון ותגיד: "כעת תעצור, אני רוצה למצוץ לך בתאווה, בעיקר את הארנק, ו... אל תשכח, יש תקר בצמיג, ואם כבר אתה פותח לבדוק מה קרה, במחילה מכובדך תבדוק גם שמן, ואני רוצה גם שתעשה זאת בתשוקה מטורפת אם אפשר. אני שונאת שמזייפים לי אורגזמה".
לילה ירד כתמול שלשום, עוטף את היום שעבר עלי. הרוסים מלמעלה צועקים אחד על השני כמו מטורפים. יש משהו צעקני באופי הרוסי. קשה לי הצעקה הזאת, מזכירה לי נשכחות. "שילכו כבר לישון או שכבר ירצחו איש את רעהו כדי שהשקט יחזור ויעטוף אותי בדומיה". אני רעב לשקט, זקוק לשקט, כותב על שקט, ורושם בדממה. מצייר במילים תחושה, הוויה, רגש, לאחרונה אני חש שאין בי את הסבלנות להרגיש, לא יודע למה? כל פעם מחדש אני ניגש אל אוסף המילים הללו ומחטט בו שוב, ושוב, מגרד במחט דקיקה וחדה פצע שעדין לא הגליד, אולי אמצא שם משהו חדש שעדיין לא גליתי, שעדיין לא מצאתי. אולי אמצא בהמשך, בהמשך הכתיבה. זו תקופה ארוכה שאני כותב המון, לא משהו קונקרטי, האם אוסף מילים והברות אלו התלכדו לכדי סיפור קוהרנטי? אינני יודע, האם זה משנה? גם בחדר העבודה אין שקט, המחשב עובד, והמאוורר מאוורר.
אני נאנח וחושב על הבית ההוא בדרום תל אביב ששהיתי בו היום. 500 שקל עלתה לי השהיה בו.כעת אני מסריח, אני מסריח מפיזיות, מתנועה במרחב שלא היתה לי כבר יותר מחודשים. היא "התשלומית" גם היא מסריחה במרחב שלי, אם כי לא מרצונה, או שאולי קצת כן. היא לא הטעם שלי בלירה. אבל היא היחידה שמסכימה להשכיר לי את גופה כדי לא אאבד את התחושה שאני קיים. הקיום באמצעות המיניות כואב משהו אך הכרחי. אין יום שאיני עוסק בו שלוש ארבע פעמים ביום. לרגעים הנני תוהה האם בכך איני דוחה את בואה אלי. אולי הגדול שבמרומים מביט בי וממתין שלא אעסוק כל כך בדבר. אולי הוא מייחל לימים בהם אקרא יותר, אכתוב יותר, אלמד יותר, אחכים יותר, ולא אתעסק בגמירה התפלה וחסרת התכלית הזאת. האם אני אולי מכור לסקס? למגע? העוברים והשבים שחולפים על פני לא מדמיינים שאולי אני כזה, האירוניה שהסטיגמה שומרת עלי ומגנה.
בחמש שנים האחרונות רק שתי עלמות חן הטריפו את חושיי בתשלום. איתן גמרתי פעמיים בשעה, לא היה שם לכלוך, לא היתה שם זוהמה, אלא רצון להבנה רגעית הדדית. ההשלמה הזכה ש"זהו הרגע, זהו המצב", עם זה נחיה, עם זה נתקיים מתוך כבוד אינסופי, כבוד הדדי.. הן ידעו עלי כל תנועה בגופי, איתן רקדתי את תנועותיי, את חושיי, ואת פורקני. כיום הזדקנתי. שלא לדבר על כך שהגומי הורס ומהר. זה מצחיק שבסופו של דבר אני גומר בחוץ וביד בעבור 500 ₪ אבל כמה אפשר לאונן בבית? נו תגידו כמה? אז במציאות אני נחמד כזה, בסדר כזה, נעים הליכות, משחק את מה שמצפים ממני לשחק, ובתוך תוכי אני רעב לסקס כמעט כל הזמן. אני הגבר שאימי תמיד היתה אומרת: "גברים? גברים הם עם שחושב דרך הזיין, ורק על זה הם חושבים כל הזמן". אז בחוצפתי הבזויה עוד חלקתי עליה. היום אני רואה כמה צדקה. רק שלהגיד זה לא בסדר, לא מן העניין, לא במסגרת הפוליטיקלי קורקט. עוד עשר דקות החדשות, מה כבר אכתוב בעשר דקות מלבד עוד משפט סתום? אז אביט שוב על הנוף הנשקף מחלון חדר העבודה, אסתכל שוב בפייסבוק, ואקח עוד נשימה עמוקה. כי לא אספיק לגמור ביד שוב.
שוב התעוררתי בבוקר, זה לעיתים מוזר ולא מובן מאליו שמתעוררים. העולם נע ונד כל הזמן מתעלם כל הזמן מהרגש הקיים שם. לעיתים תכופות אני קם עם זקפה, אני ישן עירום בלילות הקיץ. המיניות שלי לפרקים מכבידה עלי. אני מאונן כמעט כמו שאני אוכל, כמו שאני מוציא את צרכי מגופי. אז גם כעת תוך כדי כתיבה אני חושב על זה. שעות עברו מאז... ואולי אחרי כתיבת משפט זה אעשה הפסקת פורקן, פורקן עצמי, פורקן ידני. הבטתי ימינה, הבטתי שמאלה והיא לא היתה שם כדי שאלך אליה ואחבקה. היא עדיין לא עימי כדי שאגע במכמני גופה הרך והחם. כל היום היינו בבית על כן היא אינה לובשת חזייה, וכמעט תמיד היא מסתובבת יחפה, על כן כשאגע בחמוקיה התחושה תהיה רכה וחמה, אביט בעיניה והיא תזהה מיד את רצוני, אשק לשפתיה בחושניות והיא תשתף פעולה ולא תגיד הפעם כי לא בא לה כעת, אלא להיפך, אחוש מיד את קצב פעימות ליבה ההולך ומתגבר מרגע לרגע, לפתע היא תושיב אותי על הספה ותתיישב עלי ותפשוט את חולצתה ומיד בלי שתספיק להגות את שמי אבלע בתאווה בלתי נגמרת את חמוקיה, את שדייה העסיסיים, אגע לרגע חטוף בפטמותיה הורדרדות והמזדקרות שלה, אגע בהן בנפרד מהחזה עצמו, כאילו היו אלו ענבים שנקטפו זה עתה מהמטע, אחוש בעוביים ובגודלם. היא מצידה תלחש לי "תמצוץ לי אותם כמו אתמול, זה הטריף לי את ת'צורה, תטריף אותי כמו בלילה, אני כצייתן מושלם אציית באהבה". כשאתחיל במלכת העונג והיא תפרח אל אושרה. אני אוהב אוותה רכה, אני אוהב אותה שמנה, דשנה, עסיסית וחושנית, עירומה, יחפה ויחפנית, גופי יזדקר בשניות וגופה יתחיל לרקוד, "תוריד את המכנסיים כבר, נו..." וכשהתפשטנו כבר הריקוד החל, ריקוד האהבה סוער שאני רק מדמיין, היא תצרח אל תוך עונגה. ואני? אני ארקוד עימה ריקוד שלא רקדתי זמן רב כל כך. לא רציתי להפסיק לרקוד, התפללתי שהוא יימשך ויימשך כל הזמן, ושכוחי יהיה עימי. אני נוגע בכל גופה הענוג, המתוק כדבש והיא נוגעת בי, אנחנו מתחילים להזיע יחד תוך כדי, להסריח יחד מרוב תנועה, תשוקה, וטירוף. אני נוגע בסירחון כמו שאני נוגע באהבה שלה וההיפך, והיא אינה בורחת, ואינה חומקת אל הצד, היא נשארת כאן איתי בתוכי בנשמתי, בתוך חיי, אנחנו השלם, המשלם והעגול. היא מטריפה אותי, בקולה החרישי היא תלחש לי "אני אהבת אותך עוד יותר כשגופך מתפרץ אלי ותובע את שלו, אל תפחד, ואל תמנע מאיבוד השליטה, אל תשלוט, בבקשה אל תשלוט, אל תחשוב, תהנה ממני, מגופי, מנשמתי, תהנה מהציצים הגדולים שלי, תהנה גם משדה הדובדבנים שלי ומפריחתו. תכאיב לי בבקשה, תקרע לי ת'צורה, אני זקוקה קצת למגע כואב ומתוק יחד, אני כאן איתך בשבילך, למענך, אל תפסיק אהובי שלי, אל תפסיק".
עשיתי שוב הפסקה, ולעיתים מתחשק לי לכתוב עירום כביום היוולדי, לבחון כתיבה מתוך עירום, מתוך העירום שלי, מתוך העירום שבי, אך עדיין איני עושה כך. האם זה בגלל המסך הצופה בי כעת? או לחילופין השיפוטיות שאני מקרין כלפי עצמי, כלפי עצם הכתיבה עצמה. הייתכן כי אני חושש שכתיבתי בעירום תבזה את הכתיבה שלי?
והנה הקיץ דועך אט, אט. ונוסע אל מקומות אחרים, מחמם אולי את מי שקר לו בלב כעת, מפנה מקום לשלווה חורפית דקיקה שאליה גופי עורג..הקור שמצנן את נפשי ואת מחשבותיי. אלו ימים של חגים, זמנים של תהיה, ושאלה, לאן מכאן? לאן בכלל? גם כשאיני לבד לעיתים זה מטעה. אני חיי בעלם כה גדול סמוך לחיות כה קטנות וזעירות מול טבע פראי ועצום. מדהים אותי כל פעם מחדש איך סיטואציות נבראות כך לפתע מהכלום, מהלבן, מהחלל הריק שלתוכו נוצקה אישיות של אדם חדש שזה עתה הכרתי, לנגד עיני נבראה חוויה חושית חדשה ונוגעת. החיים כתנועה ללא סוף, עד הסוף בסוף. סוף ללא שאלה, ללא תהיה "אז מה היה לנו כאן בעצם, ובשביל מה כל זה אם בסוף יש סוף"? השעה כעת רבע שעה לפני השעה הבאה, ואיפה הזמן? מהו? מהו הרגע ההופך למוחשי ויקר ערך? המקרה מול הזמן והחפיפה בניהם. זה תמיד הזמן שמסיים את הדברים היקרים מפז ומשמר את הזמן של אחרי, איטי, מייגע, לא נחוץ לי. התקתוק המר של שעון החול מהדהד את עצמו לדעת, התחושה המזוקקת החשה את הזיוף שהיה שם. זיוף תנועתי שעליו לא פיללתי אך הוא קרה. הפעם הכל התרחש במציאות, לא בדמיון אלא קרה באמת. מן התחלה שנגדעה באיבה, שנגמרה במסקנה שהנה חווית עוד חוויה חד פעמית, עוד סטוץ'. תחושת ה"כלום" כה חזקה כעת, לא בשל האקט אלא בגלל הביקורת שבאה לאחר מכן. הביקורת העצמית של למה התמסרת כל כך מהר? למה התמסרת בכלל? למה נתת לה בכזאת קלות ופשוטת. רק כי היא היתה מספיק חרמנית אז סיפקת את הצורך, וכשהכל הסתיים והיא קיבלה את אשר חפצה בו היתה בה היהירות לזרוק עלך כל כך הרבה בוץ ותבן, ולא הבנתי על מה ולמה? רק עשן הסיגריות היה ברור ונהיר שם, כסף שהולך לחברות ענק המעניקות אשליה של "הייתי צריכה את זה כעת, ועכשיו למען האמת אתה קצת לא מטופח לטעמי, וקצת לא ברור". ואני הלכתי שם כנראה לאיבוד בלי שרציתי, היא רצתה לנגוע בי לאחר כמעט שנה שלא ביטאו כלפי כזה רצון. עד כה לא ירדתי לסוף דעתה. הנימוקים היו כה רדודים, שטחיים. לו לפחות היתה אומרת "בוא אלי פעם בשבוע ותדע אותי, תלמד אותי, אזי הייתי המאושר באדם. הקלות הבלתי נסבלת של אותם גברים המשיגים סטוצ'ים אינה נותנת מנוח. מאד התאים לי הסידור הזה. בלי כסף, בלי מחוייבות סתמית. אני חיי ברצון המתמיד הזה לקשר רציני וסקס חופשי, "להשיג הלילה סקס, כאן ועכשיו כי אני חם, בוער וחרמן כמו חייה".
בעוד יומיים התכנס אל עצמי ביום הכי שקט ושליו בשנה. יום כיפור לפני. אלה הן עשרים וארבע שעות שאלוהים נמצא בתוכנו באופן המוחשי ביותר. הכל אחר באותו היום הקדוש הזה. השעות אפילו עטופות בהילה לבנה וזכה. השקט אחר, ציוץ הציפורים ברור לנו יותר. הבריאה לפתע נראת לעיין. נס שלא יתואר במילים. החשש הנורא הזה מפני הכתיבה בספר החים, בספר הגדול המונח למרגלותיו מדגישה את העוצמה. התפילה שלי בבית הכנסת נשמעת אף היא. אני מתפלל בקול, גם אם מילותיי אינן תמיד נהירות ליושב לצידי אך הנני סמוך ובטוח שהוא שם למעלה היושב במרומים מבין היטב את תפילתי. לעיתים היא מתובלת במחשבות הרצות בראשי תוך כדי, ובכל זאת אני סמוך ובטוח כי הוא יודע מה בדיוק לקחת, ולמה בדיוק יש לשים לב.
והנה היום הזה הגיע אלי, יום הכיפורים, יום שהחל במועקה קטנה כי פגשתי לשניות מספר את הצללית בחניון. לבושה היה חשוף צעקני משהו, מדגיש עד מאד את מיניותה. ראשי הסתחרר לשניות אחדות, הייתי סקרן לדעת אם היא לבשה חזייה באותה עת. והאם כמה שעות קודם לכן הם התנו אהבים? ומה היא אוהבת שהוא עושה לה בין הסדינים בלילות הנני תוהה לדקתיים האם אני הייתי יכול לעמוד בציפיות של צללית כזאת? הדבר נורא בעיניי שגם ביום הזה הדבר חולף במוחי, אני בז לעצמי על כך. אני מלקה את עצמי על כך שגם בערב יום הכיפורים היום הקדוש בשנה אני עוסק בזה, בייחוד כאשר הייתי בדרכי אל בית הכנסת כדי לתת תרומה להוצאת ספר תורה בערב בתפילת "כל נדרי". רק על זה אני צריך לקבל ממנו עונש, ואולי אני כבר בעונש בשל כך.
ערב כעת, אני אחרי תפילה, אחזתי בשנית ספר תורה, היה לי כבד השנה משום מה, כנראה סף ההתרגשות ירד מעט. כעת אני בתוך השקט המופלא שלי, שקט של עשייה אלוהית, שקט... אלוהים חושב, שקט אלוהים מהרהר, שקט אלוהים מביט ומסתכל, בוחן את הבריות שלו. שקט הירח דולק, הצרצרים שרים בהדגשה מיוחדת ומדויקת, שקט הירח מאיר באור לבן וטהור, עננים עוטפים אותו ברוך. למעלה הוא רושם כמדומני מי לחיים ומי למיטה, מי יאהב ומי יכאב, מי ילך ומי כבר כאן. האם הוא אכתוב לי כי השנה אכיר את אשתי? או שאולי רק אחוש בניצני ה"אולי" וה"כמעט" המוכרים לי כל כך? האם ליטופה של אישה תהיה מורגשת לזמן מה? או לכל חיי? ואם כבר לזמן מה האם השעון יתקתק ושוב יחזור ויתקתק? או שאולי יהיה זה כל פעם שעון חדש שידעך כל פעם לאיטו עד שיידום? כבר חמש שנים ושלושה שעונים דעכו לי. האם יכתוב לי כי רק אעסוק בלימודים? או שמא גם שלווה תהיה נוכחת בחיי תוך כדי? האם הוא יכתוב לי את הרכב שעליו אני מהרהר לקנות? או בסוף אתפשר?
אני רוצה לשבת במרפסת ביתי וטלוויזיה רוסית צעקנית מחרישה את אוזני, לעזאזל הם לא שמעו שהיום יום כיפור? יום השקט? יום הטהרה? למה גם היום הם חייבים להשתמש בכלי המרעיש הזה? האם עד כדי כך הם חלולים בתוכן פנימי שהטלוויזיה ממלאת את נפשם? אין להם חשבונות שהם אמורים לערוך עם עצמם? עם בוראם? האם צרצור הצרצרים כל כך מחריש את אוזניהם? או קולות הילדים הנוסעים כעת על אופניים? והנה כלב מדבר אל תוך השקט, ומה נעים קולו לעומת קולו של הרוסי מלמעלה. אני רוצה שהם כבר ילכו לישון ויכבו את האור, תנו לי כבר להתעלס עם השקט שלי, חיכיתי לו כל השנה ואני רוצה ליהנות ממנו כמה שיותר. צרצרים בתוך חדרי כעת, צרצרים ורוח קרירה. אני אצא שוב למרפסת לבדוק אולי הרוסים קצת נרגעו. ואכן היה קצת שקט במפרסת, ולא, הם לא רצחו אחד את השני בינתיים אלא פשוט כיבו את האורות והלכו לישון. ואני ישבתי על הנדנדה והתעלסתי עם הדממה, עם השקט שלי. שמעתי רק את הכלבים של הערבים נובחים בכפר שממול. איזה אושר היה קיים באותם רגעים.
היום לפני שבוע היינו עוד בשעון הקיץ, בשעה הזאת לפני שבוע הייתי במיטתה, חש באמצעות ידי את גופה הרוקד, מתפתל עם מנגינת החיים. אני מתלבט עם עצמי כיצד לכנות את אותו מעשה שעשינו, האם התעלסנו בשקיקה כשני בני אנוש שלא חוו הרבה זמן את תחושת הריקוד ואת המגע? או שסתם הזדיינו לאחר שעשיתי לה עיסוי בגב? לא האמנתי באיזו קלות הפשטתי אותה, ולחשתי לאוזנה בעדינות "רוצה לשמוע סוד? כן", היא ענתה לי חרש "עומד לי" לחשתי "אני יכול להוריד את המכנסיים? כן, תוריד ותחדור אלי" היא ענתה. הורדתי את המכנסיים וחשתי אותה, הייתי בתוכה, טעמתי אותה, את כל כולה, היא רצתה שלגמרי אאבד שליטה, ורציתי, באמת חשקתי בכך. "אני רוצה להרגיש אותך טוב בתוכי", היא גנחה לעברי, אך פחדתי, פחדתי לגמרי לא לחשוב. העלמה הזאת ניסתה לגרום לי לאבד לגמרי את הראש, והיא נכשלה בכך, לא יכולתי, לא רציתי, חששתי פן היא טומנת לי פח לכל חיי. אולי היא רצתה משהו שאני עדיין אינני רוצה בכך.
שתיים וחצי בלילה כעת יצאתי לרגע חטוף למרפסת שוב, השקט צעק את תפילתו, תפילת השקט של יום כיפורים, תפילה תמה, זכה, חדה כמים שמכים בסלע, גם לשקט יש תפילה משל עצמו, כשאלוהים ברא את העולם גם את השקט הוא ברא, ולכך יש לתת חשיבות ותשומת לב מיוחדת, אלוהים עשה הבחנה בין הרעש לשקט, בין המולה וצעקה לסדר ולרוגע. מי שלא חיי גם עם השקט של עצמו משול למי למתכחש לבריאתו שלו עצמו. שקט כתכונה בריאתית מלאה, עם אופי, עם חיות משל עצמה.
אז על הנייר הכל כתוב, הכל נסבל,הכל נמצא וקיים, ומה עם ה"כאן ועכשיו", הרגשי והמוחשי? רסיסי חיים כתבתי כאן, או לפחות ניסיתי, הנגיעה בדבר עצמו עדיין כה רחוק, אולי מי שיקרא מילים אלו יחלוק עלי ויעודד אותי מעט, אני זקוק להכרה הזאת כדי להמשיך הלאה. ספק אם יש כאן סיפור, אולי התחלה של רישום של דבר כזה או אחר. דבר אחד בטוח, אני מנסה, בדיוק כמו שאני חיי, כמו שאני קיים.
