לפתוח צוהר
לפתוח צוהר בפני ילד/נער בעל צרכים מיוחדים להתקדם בחיים.
כשנולדתי לפני כ 44 שנה הורי היו הורים צעירים מאד, אימא תמיד סיפרה לנו כי תקופת הריונה עימי היתה התקופה היפה בחייה, אנשים שלא הכירו אותה אמרו "איזו אישה מאושרת מסתובבת במחיצתנו" אבל אז הגיעה הלידה ואיתה השבר הגדול בחייה, הידיעה כי בנה בכורה יהיה נכה. גודל הציפייה לילד ראשון בריא ויפה יתנפץ לרסיסים. חוסר האונים בשלב הראשון של חיי היה גדול, עד כדי כך שבשלב מסוים אימי שקלה למסור אותי למוסד, לימים אבי סיפר כי את הרגע בו ראה את המקום בו הם עומדים להשאירני הכה בו כרעם ביום בהיר, באותו היום הורי קיבלו החלטה להלחם על חיי, ולא לוותר. רכים וצעירים היו אז הורי, רקע בגידול וחינוך ילדים לא היה להם, אבי עבד אז וגם היום בחברת חשמל, אימי היתה אז קוסמטיקאית בראשית דרכה.
שתי ברירות עמדו בפניהם מבחינת צורת חינוך, הראשונה רכה ומגוננת. אשר טומנת בחובה אי התמודדות של הילד עם החיים, או נוקשה ודורשת אשר מביאה את הילד לכדי סיטואציות בהם אין לו ברירה אלא להצליח,
כבר בגיל מאד צעיר עניין ההיגיינה היה חשוב מאד לאימי, עד שלב מסוים הורי עוזרים לי בשירותים, עד שאימא התחילה לדחוף אותי ולהכריח אותי ללמוד להסתדר לבד. לעיתים הדבר בא לידי ביטוי באגרסיביות מצידה כלפי כדי שאלמד את מה שהיא דרשה ממני. באותה תקופה ממש פחדתי ממנה, לימים הבנתי עד כמה התנהגותה הנחרצת גרמה לי לפעול.תמיד המשפחה המורחבת תמכה בנו, שנים גרנו בצמידות, הדוד שלי היה הראשון שניסה להעמיד אותי על רגלי וניסה ללמד או לעמוד לבד בלי להיאחז בדבר. גם אבי לא ויתר לי אם כי תמיד חשתי שהוא פחות דומיננטי מאימי בנושא הזה, הדבר נבע מהעובדה כי הוא היה הדמות המפרנסת בבית אך גם בשל אופיו והרקע ממנו בא. זכור לי היטב היום בו אבי קנה לי הליכון ופשוט העמיד אותי מולו והייתי חייב להתחיל ללכת בעזרתו.
וזאת התזה שתמיד הורי דיברו עליה, כששמים ילד/נער בסיטואציה בה יש לו אפשרות לבחור בדרך הקלה, לעולם הוא יבחר בדרך הקלה, ואילו כאשר שמים את הילד/נער בסיטואציה בה אין לו ברירה אלא להצליח במשימה שהוטלה עליו, בסיכומו של דבר הוא יצליח, לוו דווקא כי הוא רוצה, אלא כי הוא חייב. צורת החינוך הזו הינה קשה ביותר כי בה ההורה פועל נגד האינסטינקט ההורי הבסיסי וזה לגונן על ילדו. אך בחירה בצורת חינוך זו לטעמי במקרים מסוימים דוחפת את הילד/נער קדימה. העזרה הכי טובה לדעתי שהורה יכול לעזור לילדו עם כל הקושי, זה לנסות יחד עם הילד/נער לבדוק כיצד הוא יכול ללמוד לעזור לעצמו. אני לא הייתי מעולם הורה, במידה כזאת או אחרת קטונתי מלנסות לדרבן אתכם בדרך כזאת או אחרת, אבל למרות הכל ועם כל הצניעות אני יכול לומר לכם ההורים תסתכלו עלי ותהיו אופטימים, אפשר למרות הקושי להצליח עם אותם ילדים/נערים המראים קורטוב של רצון להתקדם.
המאבק הבא של הורי היה שילובי במסגרת חינוכית רגילה. עד גיל 17 למדתי בחינוך מיוחד, ובמקביל מגיל 13 השתלבתי במסגרות חינוכיות רגילות. כל זה לא היה קורה אילו אימי לא היתה נלחמת במערכות שאז (שנות השמונים) נמנעו מלשלב ילדים בעלי צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל.הרבה אנרגיה אימא הוציאה על כך. לדאבוני הרב מסגרת החינוך המיוחד אינה שמה דגש על הצד הפדגוגי של החינוך אל יותר על הפן הטיפולי. אבי תמיד היה אומר "אלוף העולם בריצה אתה אף פעם לא תהיה, אבל תמיד תוכל לעבוד עם השכל" על כן הורים החשים שילדיהם מסוגלים להתמודד עם מערכת החינוך הרגיל, בל יהססו וילחמו כדי שהדבר יקרה.
רק השילוב בחינוך הרגיל וההתמודדות שלי עם הדינמיקה המהירה התוססות, שאינה לעיתים מתחשבת גרמה לי להתחשל, ולהתבגר. ילדים זה עם שאינו עושה חשבון, וכאלה הם חיינו, ככל שהילד'/נער נחשף יותר לסיטואציות קשות ומורכבות יותר, הוא חווה יותר, הוא מתנסה יותר, הוא לומד יותר.
דוגמא: להיות מוזמן למסיבת כיתה, להגיע ולגלות שעבדו עלך, או הטעו אותך. זאת חוויה קשה לנער מתבגר, אך החוויה הזאת מעצבת את האישיות של הילד/נער, היא מלמדת אותו לא לסמוך על אנשים במאה אחוז, ותמיד להשאיר קורטוב של ספק.
נער הגדל בסביבה בריאה לומד על עצמו ועל סביבתו הרבה יותר מנער הגדל בסביבה מוגנת,
כיוון שלילדים/נערים אין תמיד את הפילטרים שיש לאנשים בריאים היודעים להבחין מתי נכון להגיד דבר כזה או אחר. למדתי במרוצת השנים בחינוך הרגיל שאם מישהו אומר לך שאני טוב במשהו אז לא תמיד הוא גם מתכוון לזה. עד היום אני טועה בהבחנות הדקות האלה. כבר מגיל צעיר חיפשתי בת זוג, הכמיהה לאהבה תמיד העסיקה אותי, ערב אחד קבעתי דייט עם בחורה שהציגה את עצמה כבחורה דתייה קבענו בתחנה המרכזית של הרצליה, בעודי מחכה לה, אבי יושב במכונית וצופה עלי מרחוק, חולפות דקות ארוכות, אני מצלצל אליה והיא אומרת לי שהיא בדרכה, חולפות עוד כתריסר דקות שוב אני מצלצל אל העלמה והיא אומרת "דקה אצלך"
ואבי צפה על הנעשה מרחוק ראה זוג נשים צופות בי מרחוק. בטלפון השלישי בעודי עושה את דרכי אל רכבו של אבי הי כבר אמרה לי שזה טעות במספר. כשנכנסתי לאוטו ראינו אותן יוצאות מהתחנה המרכזית, אבי אמר שהוא בטוח שאחת מהן היא זאת שדיברה עימי בנייד. מאותו הזמן בכל דייט אני תמיד משאיר מקום של ספק. כל זה לא לומדים בחממה מוגנת אלא רק כאשר נמצאים בחברה הבריאה. ואיני טוען שאין לי חברים שאני סומך עליהם, יש לי. אבל הרבה יזע ודמעות צריך לעבור עד שמשיגים זאת. הרבה אנשים הם יפגשו במהלך חייהם החכמה היא לדעת לעשות את ההבחנה הנכונה לאלו שרוצים בטובתך ואלו בעלי האינטרס.
הלימודים האקדמים היו האתגרים היותר גדלים בחיי, מייד לאחר סיום לימודי בתיכון נזרקתי ל"ים" האקדמי. שם באמת למדתי מהי בדידות 4 שנים שאתה מתמודד עם לימודים ברמה הכי גבוהה, הרבה עזרה קיבלתי אבל בתחושה הייתי לבד כמעט עד לסיום לימודי שאז הכרתי את החבר הכי טוב שלי ברמה של אח הייתי אומר, אבל עד אז זה לדעת לפתח תכונות של זאב בודד.
אני חושב שאחד השיעורים מהם השכלתי רבות היה בקולנוע ישראלי ששם הבנתי מדוע החברה הישראלית בחרה כמעט במודע הייתי אומר להדחיק את ציבור הנכים בארץ לקרן זווית,
ראשית ימייה של המדינה הזאת צמח מאתוסים ציוניים שאחד ממרכיביו היה דמותו של הצבר הישראלי שעוצב באותם ימים בספרות, בקולנוע ובתיאטרון. אותו צבר מדבר ונראה בצורה מסויימת. הצבר שנלחם למען גאולת אדמתו מידי האויב, עובד אדמה, איש כפיים שבונה את הארץ, עוקצני מבחוץ ורך מבפנים. ולמה כל זה קשור לענייננו? שזה היה רגע מחונן בחיי במידה מסויימת, לפתע הבנתי מדוע יחסה של החברה בישראל אל ציבור הנכים בארץ הוא קר ומנוקר, וגם אם הוא לא כזה קר, הוא מרוחק, הציבור בעצם אומר: "אין לנו בעיה איתכם כל עוד אתם במרחק מסויים" אנו ציבור הנכים תמיד מכנים זאת רתיעה, פחד, אך האמת הרבה יותר מוכבת מכך, כפי שאמרתי קודם, בגלל שהגבריות בארץ היא כה דומיננטית ובגלל שגם ציבור הנכים אינו מציע לחברה הישראלית תמה אינטלקטואלית שמסבירה את החשיבות של התערות ציבור הנכים בארץ בחברה הבריאה, קשה לנו לשבור את תקרת הזכוכית.
כשנולדתי לפני כ 44 שנה הורי היו הורים צעירים מאד, אימא תמיד סיפרה לנו כי תקופת הריונה עימי היתה התקופה היפה בחייה, אנשים שלא הכירו אותה אמרו "איזו אישה מאושרת מסתובבת במחיצתנו" אבל אז הגיעה הלידה ואיתה השבר הגדול בחייה, הידיעה כי בנה בכורה יהיה נכה. גודל הציפייה לילד ראשון בריא ויפה יתנפץ לרסיסים. חוסר האונים בשלב הראשון של חיי היה גדול, עד כדי כך שבשלב מסוים אימי שקלה למסור אותי למוסד, לימים אבי סיפר כי את הרגע בו ראה את המקום בו הם עומדים להשאירני הכה בו כרעם ביום בהיר, באותו היום הורי קיבלו החלטה להלחם על חיי, ולא לוותר. רכים וצעירים היו אז הורי, רקע בגידול וחינוך ילדים לא היה להם, אבי עבד אז וגם היום בחברת חשמל, אימי היתה אז קוסמטיקאית בראשית דרכה.
שתי ברירות עמדו בפניהם מבחינת צורת חינוך, הראשונה רכה ומגוננת. אשר טומנת בחובה אי התמודדות של הילד עם החיים, או נוקשה ודורשת אשר מביאה את הילד לכדי סיטואציות בהם אין לו ברירה אלא להצליח,
כבר בגיל מאד צעיר עניין ההיגיינה היה חשוב מאד לאימי, עד שלב מסוים הורי עוזרים לי בשירותים, עד שאימא התחילה לדחוף אותי ולהכריח אותי ללמוד להסתדר לבד. לעיתים הדבר בא לידי ביטוי באגרסיביות מצידה כלפי כדי שאלמד את מה שהיא דרשה ממני. באותה תקופה ממש פחדתי ממנה, לימים הבנתי עד כמה התנהגותה הנחרצת גרמה לי לפעול.תמיד המשפחה המורחבת תמכה בנו, שנים גרנו בצמידות, הדוד שלי היה הראשון שניסה להעמיד אותי על רגלי וניסה ללמד או לעמוד לבד בלי להיאחז בדבר. גם אבי לא ויתר לי אם כי תמיד חשתי שהוא פחות דומיננטי מאימי בנושא הזה, הדבר נבע מהעובדה כי הוא היה הדמות המפרנסת בבית אך גם בשל אופיו והרקע ממנו בא. זכור לי היטב היום בו אבי קנה לי הליכון ופשוט העמיד אותי מולו והייתי חייב להתחיל ללכת בעזרתו.
וזאת התזה שתמיד הורי דיברו עליה, כששמים ילד/נער בסיטואציה בה יש לו אפשרות לבחור בדרך הקלה, לעולם הוא יבחר בדרך הקלה, ואילו כאשר שמים את הילד/נער בסיטואציה בה אין לו ברירה אלא להצליח במשימה שהוטלה עליו, בסיכומו של דבר הוא יצליח, לוו דווקא כי הוא רוצה, אלא כי הוא חייב. צורת החינוך הזו הינה קשה ביותר כי בה ההורה פועל נגד האינסטינקט ההורי הבסיסי וזה לגונן על ילדו. אך בחירה בצורת חינוך זו לטעמי במקרים מסוימים דוחפת את הילד/נער קדימה. העזרה הכי טובה לדעתי שהורה יכול לעזור לילדו עם כל הקושי, זה לנסות יחד עם הילד/נער לבדוק כיצד הוא יכול ללמוד לעזור לעצמו. אני לא הייתי מעולם הורה, במידה כזאת או אחרת קטונתי מלנסות לדרבן אתכם בדרך כזאת או אחרת, אבל למרות הכל ועם כל הצניעות אני יכול לומר לכם ההורים תסתכלו עלי ותהיו אופטימים, אפשר למרות הקושי להצליח עם אותם ילדים/נערים המראים קורטוב של רצון להתקדם.
המאבק הבא של הורי היה שילובי במסגרת חינוכית רגילה. עד גיל 17 למדתי בחינוך מיוחד, ובמקביל מגיל 13 השתלבתי במסגרות חינוכיות רגילות. כל זה לא היה קורה אילו אימי לא היתה נלחמת במערכות שאז (שנות השמונים) נמנעו מלשלב ילדים בעלי צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל.הרבה אנרגיה אימא הוציאה על כך. לדאבוני הרב מסגרת החינוך המיוחד אינה שמה דגש על הצד הפדגוגי של החינוך אל יותר על הפן הטיפולי. אבי תמיד היה אומר "אלוף העולם בריצה אתה אף פעם לא תהיה, אבל תמיד תוכל לעבוד עם השכל" על כן הורים החשים שילדיהם מסוגלים להתמודד עם מערכת החינוך הרגיל, בל יהססו וילחמו כדי שהדבר יקרה.
רק השילוב בחינוך הרגיל וההתמודדות שלי עם הדינמיקה המהירה התוססות, שאינה לעיתים מתחשבת גרמה לי להתחשל, ולהתבגר. ילדים זה עם שאינו עושה חשבון, וכאלה הם חיינו, ככל שהילד'/נער נחשף יותר לסיטואציות קשות ומורכבות יותר, הוא חווה יותר, הוא מתנסה יותר, הוא לומד יותר.
דוגמא: להיות מוזמן למסיבת כיתה, להגיע ולגלות שעבדו עלך, או הטעו אותך. זאת חוויה קשה לנער מתבגר, אך החוויה הזאת מעצבת את האישיות של הילד/נער, היא מלמדת אותו לא לסמוך על אנשים במאה אחוז, ותמיד להשאיר קורטוב של ספק.
נער הגדל בסביבה בריאה לומד על עצמו ועל סביבתו הרבה יותר מנער הגדל בסביבה מוגנת,
כיוון שלילדים/נערים אין תמיד את הפילטרים שיש לאנשים בריאים היודעים להבחין מתי נכון להגיד דבר כזה או אחר. למדתי במרוצת השנים בחינוך הרגיל שאם מישהו אומר לך שאני טוב במשהו אז לא תמיד הוא גם מתכוון לזה. עד היום אני טועה בהבחנות הדקות האלה. כבר מגיל צעיר חיפשתי בת זוג, הכמיהה לאהבה תמיד העסיקה אותי, ערב אחד קבעתי דייט עם בחורה שהציגה את עצמה כבחורה דתייה קבענו בתחנה המרכזית של הרצליה, בעודי מחכה לה, אבי יושב במכונית וצופה עלי מרחוק, חולפות דקות ארוכות, אני מצלצל אליה והיא אומרת לי שהיא בדרכה, חולפות עוד כתריסר דקות שוב אני מצלצל אל העלמה והיא אומרת "דקה אצלך"
ואבי צפה על הנעשה מרחוק ראה זוג נשים צופות בי מרחוק. בטלפון השלישי בעודי עושה את דרכי אל רכבו של אבי הי כבר אמרה לי שזה טעות במספר. כשנכנסתי לאוטו ראינו אותן יוצאות מהתחנה המרכזית, אבי אמר שהוא בטוח שאחת מהן היא זאת שדיברה עימי בנייד. מאותו הזמן בכל דייט אני תמיד משאיר מקום של ספק. כל זה לא לומדים בחממה מוגנת אלא רק כאשר נמצאים בחברה הבריאה. ואיני טוען שאין לי חברים שאני סומך עליהם, יש לי. אבל הרבה יזע ודמעות צריך לעבור עד שמשיגים זאת. הרבה אנשים הם יפגשו במהלך חייהם החכמה היא לדעת לעשות את ההבחנה הנכונה לאלו שרוצים בטובתך ואלו בעלי האינטרס.
הלימודים האקדמים היו האתגרים היותר גדלים בחיי, מייד לאחר סיום לימודי בתיכון נזרקתי ל"ים" האקדמי. שם באמת למדתי מהי בדידות 4 שנים שאתה מתמודד עם לימודים ברמה הכי גבוהה, הרבה עזרה קיבלתי אבל בתחושה הייתי לבד כמעט עד לסיום לימודי שאז הכרתי את החבר הכי טוב שלי ברמה של אח הייתי אומר, אבל עד אז זה לדעת לפתח תכונות של זאב בודד.
אני חושב שאחד השיעורים מהם השכלתי רבות היה בקולנוע ישראלי ששם הבנתי מדוע החברה הישראלית בחרה כמעט במודע הייתי אומר להדחיק את ציבור הנכים בארץ לקרן זווית,
ראשית ימייה של המדינה הזאת צמח מאתוסים ציוניים שאחד ממרכיביו היה דמותו של הצבר הישראלי שעוצב באותם ימים בספרות, בקולנוע ובתיאטרון. אותו צבר מדבר ונראה בצורה מסויימת. הצבר שנלחם למען גאולת אדמתו מידי האויב, עובד אדמה, איש כפיים שבונה את הארץ, עוקצני מבחוץ ורך מבפנים. ולמה כל זה קשור לענייננו? שזה היה רגע מחונן בחיי במידה מסויימת, לפתע הבנתי מדוע יחסה של החברה בישראל אל ציבור הנכים בארץ הוא קר ומנוקר, וגם אם הוא לא כזה קר, הוא מרוחק, הציבור בעצם אומר: "אין לנו בעיה איתכם כל עוד אתם במרחק מסויים" אנו ציבור הנכים תמיד מכנים זאת רתיעה, פחד, אך האמת הרבה יותר מוכבת מכך, כפי שאמרתי קודם, בגלל שהגבריות בארץ היא כה דומיננטית ובגלל שגם ציבור הנכים אינו מציע לחברה הישראלית תמה אינטלקטואלית שמסבירה את החשיבות של התערות ציבור הנכים בארץ בחברה הבריאה, קשה לנו לשבור את תקרת הזכוכית.
