הזיה
(נכנתב ב )2012
אני בהזייה כעת, ראשי סחרחר, הדמיון משתלט על פדחתי המסורבלת, המוות נגלה לעיני לרגע, מן עונג עם חיוך ציני שכזה. מתתי, הרגע הלכתי לעולם אחר, בדמי ימי פרשתי, נעלמתי נקטפתי, פרשתי כנפיים לעולם שכולו טוב. פלא פלאים, אני שט פתאום, עף, מרחף בין לבן לכחלחל, בין ערוץ נחל לים, בין הירוק לאבן, בין גוף לנשמה. עננים כצמר גפן חולפים על פני ביעף, משרים אווירת ילדות מתוקה ורעננה, אני חופשי, קיבלתי חנינה הרגע, נפשי רצה אל האין סוף, הרחק, הרחק מכאן, הגוף נדם, קרס אל חולות צהובים ונודדים, מניח מאחוריו טיפת אנושיות מתהלכת. נשמה מתרגשת אל הדבר הבא. סוף, סוף ה"אני" מתנתק מצורה לא יפה, ולא חיננית במיוחד, צורמת משהו, לא ברורה, אם כי אהובה כך סוברים בסביבה הקרובה. לעיתים כך נדמה כי הכל כה רחוק וערפילי עד שאיני מאמין כי המוות בוא יבוא במרוצת חיי. שקט כעת בביתי. בחוץ עומדת להתרגש הוויה של שמחה, שמחה אולי לא ברורה, לא לי לפחות.הטלפון נדם, איש לא מחפש אותי כעת. מה יעשו כשאעבור מימד? למי יטלפנו?
שנים אני חולם ומפנטז על לכתי מכאן. הגופה שמונחת על אלונקה, ההתקהלות סביב גופה עטופה בבד שחור " הוא? הוא נהרג ילחשו? איך? למה? מתי"? ישאלו השואלים, הסביבה בשוק, בהלם, בדומיה מתהלכים סביב עצמם. כעת קוראים את מילותיי ורוטנים מכעס על שהוצאתי לאור את הדברים עליהם אני חושב ומדמיין. "הוא חיי על הקצה" כך יגידו מן הסתם. טוב לי כעת ברחף, הרוח מכה בי, אני בנסיעה ללא סוף באוטו הכי טוב, והם שם למטה מתארגנים, לא מאמינים שמתארגנים לצעידה לצד האבנים השקטות, הדוממות. הוא צחק כשכתב, כאב כשצעק, הוא לבד היה, לבד כשכל חבריו סביבו, מחבקים וגאים, בוכים ומצטערים, הוא מת באהבתו, מת על איזו דיונה עירומה עם אהובתו הברזלית, קצת עייפה, קצת מיוזעת, נוטפת חולות ועשן, זכוכית וגומיות. ביקשו, התחננו, לא עוד, לא שוב לסכן את עצמך, אבל הוא התעקש וקנה מכונית קצת יותר ישנה וטובה, ערסית ועצבנית מהראשונה. הוא אמר לעצמו "אישה אין לך, ילדים בספק, אז לפחות מכונית שאוכל לטייל איתה, להיות שליו עם עצמי, זאת אהבתי", כך תמיד היה אומר, אז הוא חיי אותה, התעלס איתה. זרם איתה את זרימת החיים. הוא חייב לסגור מעגל לעצמו אמר, הסתיר מיקיריו את נסיעתו אל ארץ החולות. ובאמת את הדיונה השנייה צלח בהצלחה מרבית. ובדיונה החמישית יצא מרכבו ושאג "עשיתי את זה, עשיתי.עיניו נצצו מאושר, בדיונה השישית הוא ביקש לבד, לבד עם עצמו, מסביב כל השאר, מסתכלים, מתבוננים, מריעים. הוא נכנס למכונית ונסע אל הלא נודע. שקט כעת, דממה, מקומט מוציאים אותי מהברזלים, מניחים אותי על החולות החמים, מנערים אותי, מבצעים בי החייאה, לא רוצים לתת לנשמה שלי לצאת לחופשי, איזה אנשים, מי מכיר אותי באמת? מי יודע באמת את צפונות ליבי? לעיתים נדמה כי הכל בדיה. מי חש את תחושותיי, חווה את חיותי? מי באמת יודע שלא ארצה החייאה לכש...? תניחו אותי, תעטפו בכיסוי לא עבה מידי, השמש קופחת, שלא אסריח עד הגיעי לגבול, הניירת הירדנית תגיע לאחר שעות ארוכות, וכל זאת אם הפקיד יידע כיצד מדפיסים דף נייר. גופי עשה קילומטרז' לא קטן, יש דברים שלא צריך לתקן ולגעת בהם, אין גם מה לתקן, אגב זה לא חייב להיות בארץ החולות כלל ועיקר, מי יודע שפציעה קשה מפחידה אותי הרבה יותר מהמוות עצמו? מי באמת יודע שאני חתום באדי? מי באמת יודע שאולי קצת התייאשתי מאהבה? אני מתפלל לאוטו יותר גדול ומסוקס מאשר לאישה טובה שתאהב אותי, ותקבל אותי כפי שאני. שתקים איתי בית חם בישראל. מי באמת יודע שיש לי אחות שבשבילה אלך עד קצה העולם? אפילו היא
עדיין אינה יודעת שיש סוד לא קטן אצלי ואני מפחד לגלות לה. מי באמת יודע שאני לומד תואר שני קולנוע ואני לא באמת אוהב קולנוע? חלק מהמרצים שמלמדים אותי לוקחים את עצמם כל כך ברצינות שזה פשוט מצחיק אותי . מי באמת יודע שכל הפוזה של האוסקר זה רק פוזה ואין לזה שום משמעות, ושום תכלית בעייני? מי באמת יודע שאני כל הזמן חש במרדף ואני בז ל 90 אחוז מהעולם? רובם בורי העם הארץ. מי יודע שכשאני בבית אני מדבר אל עצמי בקול? מי יודע שאני לא ישן לילה רצוף? מי יודע שאני ישן הרבה ביום ופחות בלילה? מי באמת יודע שאני מאונן 3 פעמים ביום? כולם רק ידעו לומר שזה לא בריא לישון הרבה ביום ופחות בלילה. מי יודע שאני שונא לקרוא, ואין לי סבלנות לזה? הכתיבה יוצאת אצלי כשהיא יוצאת מעצמי במן טבעיות רעשנית כזאת. כולם טוענים שיש לי שפה עשירה, אילו שטויות, הבל הבלים, אני לא מאמין למי שאומר לי את זה. שפתי דלה וענייה, לא קראתי טולסטוי, ולא דוסטוייבסקי, לא ביאליק ולא אלתרמן, ולא יהודה עמיחי, לא א.ב יהושע. אני אפילו לא יודע מתי שמים פסיק ולא נקודה. הרבה פעמים אני טועה בזה. אז איזה מן כותב אני?
מי יודע שאני מדמיין שאני מתחתן ואשתי נרצחת באיזה פיגוע? כעת אני מתעורר בלילה שטוף זיעה ומחפש את מגע ידה, וכעת רק כרית שם מונחת לצידי. היא איננה כי נרצחה לי, ואני בוכה, בוכה, ובוכה מי? לעיתים אני מתעורר בלילה או בבוקר עם מחנק בגרון כאילו זה באמת קרה, רק שאז אני לא בוכה באמת, אני פשוט קם הולך לשירותים ושותה מהברז, וכך אני מתחיל את היום. זה מוזר ומצחיק שאני לא מאמין שאני אתחתן אבל אני מדמיין שאשתי נרצחת לי באיזה פיגוע. מי יודע שאני שונא, פשוט שונא את הדיבור שלי? אני בעצמי לא מבין מה אני לפעמים אומר. בוודאי שלא אצא עם מישהי עם דיבור כמו שלי כי אין לי סבלנות לזה. אני גם לא רוצה להתחתן עם מישהי נכה, בחלומותיי אשתי אינה נכה. יהיה לי קל יותר לבגוד בה ולזיין מהצד כי היא נכה, נשמע רע? מי בכלל יודע את כל זה עלי? מי בכלל יודע ש"ההיא" שראיתי אמש בטיול התהלכה עם כפכפים סקסיות ועשתה לי עקמת בצוואר? יש לי פטיש לעלמות שמסתובבות עם כפכפים בקיץ, זה משגע אותי, זה כל כך נשי, עדיין, ומושך.
הלבד עושה אותי קשה כלפי אחרים, איש לא חש זאת, אבל הלבד הופך אותי לאדם נוקשה אולי בעיקר כלפי עצמי. לאחרונה שם משפחתי מציק לי, נדמה לעתים כי זהו שם עמוס מקשיי היומיום. אולי הוא חוסם אותי? מעמיס יתר על המידה? רפאל אברהם לרנר. אם אוותר על ה"לרנר" אולי חיי ילכו לכיוון אחר? קל יותר? נוח, שליו יותר? שלא אכתוב על מוות כמו על אהבה. שאתפלל לאהבה כמו שאני מתפלל לשמירה על הרישיון שלי, איני מעיז לדמיין את חיי ללא רכב, ללא חופש, ללא תנועה. אני עורג לאותם ימים בחולות של ירדן, היה שם קסם, היתה שם חוויה בלתי רגלה שסיומה חסר לי עד מאד. אני במסע אל שמירה על רישיון הנהיגה שלי. אחד הדברים היקרים לי ביותר. למה אני נאבק כל הזמן? ממאבק, למאבק. והסביבה כבר מצפה שאתמתן, שאוותר על ג'יפ, שאוותר על השאיפה לסיים את אותו מסע בארץ החולות הצהובים. אתוודה ואומר כי כבר חשקה נפשי במאהבת חדשה, גדולה וחזקה מקודמתה. משחר ילדותי רציתי רכב גדול, חזק, שלרגעים ישמש לי למעשה אהבים עם חיי. כי בדידות לעיתים מדמיעה את עייני, והרכב מנחם במידת מה. ובתוכי אני כבר רואה את הרכב הבא, אני פשוט רואה. שורות תמוהות משהו באו אל דף נייר זה מתוך רגע של כנות שאולי קשה לעיכול, יהיו מי שירימו גבה, יהיו מי שלרגע ידאגו, אני בליבי יודע שמצפות לי עוד שנים ארוכות בגוף המסובך שלי. באתי לעולם כדי להתמודד עם המושג "סבלנות" לחיות אותו, ותמיד לתהות על קנקנו. הסבלנות או החוסר סבלות שבי זקוק לאימון, לתלתול תמידי. ואולי השיעור הגדול של חיי הוא ללמוד לסלוח לעצמי, ולהיות פחות קשה ונוקשה עם עצמי וסובבי. אולי כך אמצא שלווה ושלום לנפשי האסירה.
אני בהזייה כעת, ראשי סחרחר, הדמיון משתלט על פדחתי המסורבלת, המוות נגלה לעיני לרגע, מן עונג עם חיוך ציני שכזה. מתתי, הרגע הלכתי לעולם אחר, בדמי ימי פרשתי, נעלמתי נקטפתי, פרשתי כנפיים לעולם שכולו טוב. פלא פלאים, אני שט פתאום, עף, מרחף בין לבן לכחלחל, בין ערוץ נחל לים, בין הירוק לאבן, בין גוף לנשמה. עננים כצמר גפן חולפים על פני ביעף, משרים אווירת ילדות מתוקה ורעננה, אני חופשי, קיבלתי חנינה הרגע, נפשי רצה אל האין סוף, הרחק, הרחק מכאן, הגוף נדם, קרס אל חולות צהובים ונודדים, מניח מאחוריו טיפת אנושיות מתהלכת. נשמה מתרגשת אל הדבר הבא. סוף, סוף ה"אני" מתנתק מצורה לא יפה, ולא חיננית במיוחד, צורמת משהו, לא ברורה, אם כי אהובה כך סוברים בסביבה הקרובה. לעיתים כך נדמה כי הכל כה רחוק וערפילי עד שאיני מאמין כי המוות בוא יבוא במרוצת חיי. שקט כעת בביתי. בחוץ עומדת להתרגש הוויה של שמחה, שמחה אולי לא ברורה, לא לי לפחות.הטלפון נדם, איש לא מחפש אותי כעת. מה יעשו כשאעבור מימד? למי יטלפנו?
שנים אני חולם ומפנטז על לכתי מכאן. הגופה שמונחת על אלונקה, ההתקהלות סביב גופה עטופה בבד שחור " הוא? הוא נהרג ילחשו? איך? למה? מתי"? ישאלו השואלים, הסביבה בשוק, בהלם, בדומיה מתהלכים סביב עצמם. כעת קוראים את מילותיי ורוטנים מכעס על שהוצאתי לאור את הדברים עליהם אני חושב ומדמיין. "הוא חיי על הקצה" כך יגידו מן הסתם. טוב לי כעת ברחף, הרוח מכה בי, אני בנסיעה ללא סוף באוטו הכי טוב, והם שם למטה מתארגנים, לא מאמינים שמתארגנים לצעידה לצד האבנים השקטות, הדוממות. הוא צחק כשכתב, כאב כשצעק, הוא לבד היה, לבד כשכל חבריו סביבו, מחבקים וגאים, בוכים ומצטערים, הוא מת באהבתו, מת על איזו דיונה עירומה עם אהובתו הברזלית, קצת עייפה, קצת מיוזעת, נוטפת חולות ועשן, זכוכית וגומיות. ביקשו, התחננו, לא עוד, לא שוב לסכן את עצמך, אבל הוא התעקש וקנה מכונית קצת יותר ישנה וטובה, ערסית ועצבנית מהראשונה. הוא אמר לעצמו "אישה אין לך, ילדים בספק, אז לפחות מכונית שאוכל לטייל איתה, להיות שליו עם עצמי, זאת אהבתי", כך תמיד היה אומר, אז הוא חיי אותה, התעלס איתה. זרם איתה את זרימת החיים. הוא חייב לסגור מעגל לעצמו אמר, הסתיר מיקיריו את נסיעתו אל ארץ החולות. ובאמת את הדיונה השנייה צלח בהצלחה מרבית. ובדיונה החמישית יצא מרכבו ושאג "עשיתי את זה, עשיתי.עיניו נצצו מאושר, בדיונה השישית הוא ביקש לבד, לבד עם עצמו, מסביב כל השאר, מסתכלים, מתבוננים, מריעים. הוא נכנס למכונית ונסע אל הלא נודע. שקט כעת, דממה, מקומט מוציאים אותי מהברזלים, מניחים אותי על החולות החמים, מנערים אותי, מבצעים בי החייאה, לא רוצים לתת לנשמה שלי לצאת לחופשי, איזה אנשים, מי מכיר אותי באמת? מי יודע באמת את צפונות ליבי? לעיתים נדמה כי הכל בדיה. מי חש את תחושותיי, חווה את חיותי? מי באמת יודע שלא ארצה החייאה לכש...? תניחו אותי, תעטפו בכיסוי לא עבה מידי, השמש קופחת, שלא אסריח עד הגיעי לגבול, הניירת הירדנית תגיע לאחר שעות ארוכות, וכל זאת אם הפקיד יידע כיצד מדפיסים דף נייר. גופי עשה קילומטרז' לא קטן, יש דברים שלא צריך לתקן ולגעת בהם, אין גם מה לתקן, אגב זה לא חייב להיות בארץ החולות כלל ועיקר, מי יודע שפציעה קשה מפחידה אותי הרבה יותר מהמוות עצמו? מי באמת יודע שאני חתום באדי? מי באמת יודע שאולי קצת התייאשתי מאהבה? אני מתפלל לאוטו יותר גדול ומסוקס מאשר לאישה טובה שתאהב אותי, ותקבל אותי כפי שאני. שתקים איתי בית חם בישראל. מי באמת יודע שיש לי אחות שבשבילה אלך עד קצה העולם? אפילו היא
עדיין אינה יודעת שיש סוד לא קטן אצלי ואני מפחד לגלות לה. מי באמת יודע שאני לומד תואר שני קולנוע ואני לא באמת אוהב קולנוע? חלק מהמרצים שמלמדים אותי לוקחים את עצמם כל כך ברצינות שזה פשוט מצחיק אותי . מי באמת יודע שכל הפוזה של האוסקר זה רק פוזה ואין לזה שום משמעות, ושום תכלית בעייני? מי באמת יודע שאני כל הזמן חש במרדף ואני בז ל 90 אחוז מהעולם? רובם בורי העם הארץ. מי יודע שכשאני בבית אני מדבר אל עצמי בקול? מי יודע שאני לא ישן לילה רצוף? מי יודע שאני ישן הרבה ביום ופחות בלילה? מי באמת יודע שאני מאונן 3 פעמים ביום? כולם רק ידעו לומר שזה לא בריא לישון הרבה ביום ופחות בלילה. מי יודע שאני שונא לקרוא, ואין לי סבלנות לזה? הכתיבה יוצאת אצלי כשהיא יוצאת מעצמי במן טבעיות רעשנית כזאת. כולם טוענים שיש לי שפה עשירה, אילו שטויות, הבל הבלים, אני לא מאמין למי שאומר לי את זה. שפתי דלה וענייה, לא קראתי טולסטוי, ולא דוסטוייבסקי, לא ביאליק ולא אלתרמן, ולא יהודה עמיחי, לא א.ב יהושע. אני אפילו לא יודע מתי שמים פסיק ולא נקודה. הרבה פעמים אני טועה בזה. אז איזה מן כותב אני?
מי יודע שאני מדמיין שאני מתחתן ואשתי נרצחת באיזה פיגוע? כעת אני מתעורר בלילה שטוף זיעה ומחפש את מגע ידה, וכעת רק כרית שם מונחת לצידי. היא איננה כי נרצחה לי, ואני בוכה, בוכה, ובוכה מי? לעיתים אני מתעורר בלילה או בבוקר עם מחנק בגרון כאילו זה באמת קרה, רק שאז אני לא בוכה באמת, אני פשוט קם הולך לשירותים ושותה מהברז, וכך אני מתחיל את היום. זה מוזר ומצחיק שאני לא מאמין שאני אתחתן אבל אני מדמיין שאשתי נרצחת לי באיזה פיגוע. מי יודע שאני שונא, פשוט שונא את הדיבור שלי? אני בעצמי לא מבין מה אני לפעמים אומר. בוודאי שלא אצא עם מישהי עם דיבור כמו שלי כי אין לי סבלנות לזה. אני גם לא רוצה להתחתן עם מישהי נכה, בחלומותיי אשתי אינה נכה. יהיה לי קל יותר לבגוד בה ולזיין מהצד כי היא נכה, נשמע רע? מי בכלל יודע את כל זה עלי? מי בכלל יודע ש"ההיא" שראיתי אמש בטיול התהלכה עם כפכפים סקסיות ועשתה לי עקמת בצוואר? יש לי פטיש לעלמות שמסתובבות עם כפכפים בקיץ, זה משגע אותי, זה כל כך נשי, עדיין, ומושך.
הלבד עושה אותי קשה כלפי אחרים, איש לא חש זאת, אבל הלבד הופך אותי לאדם נוקשה אולי בעיקר כלפי עצמי. לאחרונה שם משפחתי מציק לי, נדמה לעתים כי זהו שם עמוס מקשיי היומיום. אולי הוא חוסם אותי? מעמיס יתר על המידה? רפאל אברהם לרנר. אם אוותר על ה"לרנר" אולי חיי ילכו לכיוון אחר? קל יותר? נוח, שליו יותר? שלא אכתוב על מוות כמו על אהבה. שאתפלל לאהבה כמו שאני מתפלל לשמירה על הרישיון שלי, איני מעיז לדמיין את חיי ללא רכב, ללא חופש, ללא תנועה. אני עורג לאותם ימים בחולות של ירדן, היה שם קסם, היתה שם חוויה בלתי רגלה שסיומה חסר לי עד מאד. אני במסע אל שמירה על רישיון הנהיגה שלי. אחד הדברים היקרים לי ביותר. למה אני נאבק כל הזמן? ממאבק, למאבק. והסביבה כבר מצפה שאתמתן, שאוותר על ג'יפ, שאוותר על השאיפה לסיים את אותו מסע בארץ החולות הצהובים. אתוודה ואומר כי כבר חשקה נפשי במאהבת חדשה, גדולה וחזקה מקודמתה. משחר ילדותי רציתי רכב גדול, חזק, שלרגעים ישמש לי למעשה אהבים עם חיי. כי בדידות לעיתים מדמיעה את עייני, והרכב מנחם במידת מה. ובתוכי אני כבר רואה את הרכב הבא, אני פשוט רואה. שורות תמוהות משהו באו אל דף נייר זה מתוך רגע של כנות שאולי קשה לעיכול, יהיו מי שירימו גבה, יהיו מי שלרגע ידאגו, אני בליבי יודע שמצפות לי עוד שנים ארוכות בגוף המסובך שלי. באתי לעולם כדי להתמודד עם המושג "סבלנות" לחיות אותו, ותמיד לתהות על קנקנו. הסבלנות או החוסר סבלות שבי זקוק לאימון, לתלתול תמידי. ואולי השיעור הגדול של חיי הוא ללמוד לסלוח לעצמי, ולהיות פחות קשה ונוקשה עם עצמי וסובבי. אולי כך אמצא שלווה ושלום לנפשי האסירה.
