הכמעט בחיי
(נכתב 2011)
ה"כמעט" עוטף אותי בשלווה. הכל טוב בחיי כעת, בכל זאת כמעט. עוד הליכה לעבר ה"דבר" הלא ידוע ואני שם, על יד, קרוב לדבר עצמו, ועדיין הולך, פוסע, מתמהמה. לרגע קט חשבתי שאני לקראת משהו מוחשי בחיי. שוב המציאות תפכה על פני בזעף. ארשת יופייה הקסימו אותי באחת ולתומי חשבתי שהנה, אולי, עוד פסיעה קלה ו... כמעט. אז סיפרתי קצת כאן, וקצת שם, ולפתע ליבי הלך והמה, והיא הרי שם, בסוף העולם שולחת לי מסרון בגוון הנכון ו...? לא ישנתי אותו לילה. התכתבנו שעות מספר, גרוני השתנק ורצה בה מאד. אני שונא התחלות חדשות שעטופות ב"כמעט" הידיעה הלא ודאית כשהיא כותבת את המילים המקודשות "אני אוהבת אותך". הייתי נסער, נרעש, ונרעד באותן רגעי קסם שברירים, האמנתי לרגע שמילותיה הקדושות כנות, יוצאות מחדרי ליבה, מנשמתה, עיניה הביטו אלי מבעד לתמונה וצעקו "רק תאהב אותי, רק אתה ולא אחר" אז עניתי לה הנני, תושיטי יד ותזכי בליטוף חם ורך. הגיל, המרחק זניחים כעת, לא משחקים תפקיד. איתם נתמודד כשתגיע העת, רק תושיטי יד... התקרבי, אני כאן ולא שם. איני חפץ יותר בדמיון, ברעש העוטף את פדחתי המסורבלת המאפיין אותי כל כך. ואין לי אוויר, אין לי אוויר. הכמיהה לממשי ולמוחשי מתישה מעייפת, מעצבנת. אני עייף מה"כמעט אהבה" אצלי, אני עייף מהרצונות והפנטזיות שלי, עייף מהתשוקות שלי, אני עייף מהלבד ונזהר עליו באותה המידה פן יאבד לי, פן אהיה חשוף בפנייה.
וזה הרגיש לי טוב בשעות הראשות, דייט היה באופק, פגישה , התרגשות, שמחה, מיני תפילה קטנה בלב "שהפעם הכל ילך כשורה, שיהיה דייט". והנה היא כותבת לי שגם היא לא ישנה כמעט בלילה, ושוב המילים המקודשות נראות על צג הנייד, ואני יושב בבית קפה ממתין שהרכב שלי יצא מהמוסך, הלב יוצא מגופי, אני עייף עד מוות וערני כפנתר, רוצה כבר להתחיל לגמוע את חצי הארץ בכבישי ישראל כדי להתעטף בזרועותיה, להביט בעיניה הנוגות ולמחוק את המילה "כמעט" מהמילון שלי. לאחר שעה של התכתבות הגיע העת לצאת לדרך, קבענו שנדבר לפני שאצא לדרך, שאחוש את טון קולה, הטוב הנפרץ מכתיבתה, אך אויה היא אינה עונה, ושוב ה"כמעט" הארור הזה מופיע, דורש את תשומת ליבי, מביא עימו מפח נפש, נשימה עמוקה של אכזבה ושל תסכול, דפיקות לב מועצות.
בערב של אותו היום התכתבנו, יום למחורת שוחחנו, השיחה זרמה, קלחה, אם כי היתה קצרה מאד, אך חשתי אותה, את עצבותה, ואת עומק יופייה הפנימי, בערב שוב כתבתי לה ושוב קבענו להיפגש יום למוחורת הכל חזר כשהיה, ידעתי שהיא כאובה, ידעתי שהיא מיוחדת במינה, והייתי אץ למענה בו במקום כשהייתה מבקשת, אך לא כך קרה הדבר. היא נפתחה ונסגרה כמניפה קסומה ועדינה, משאירה אותי הלום ומבולבל, שותק ומקשיב כאחד, חש קרבה ומרחק בו בזמן,
והיא? איפה היא? מדוע אינה מתקשרת? למה רק חושפת בצנעה נדירה את עברה הכבד מנשוא. לא חששתי מפניו, רק רציתי להכיל ולחבק, להביט בעיניה הקסומות ולהיות שם למענה.
ואולי כך נדמה לראשונה בחייה ראתה אור, תקווה, וטוב שיכולים להיכנס אל חייה, ומיד משהו בה זע באי נוחות, לא מוצא שלווה במקום טוב ולא מוכר, אהבה שיכלה לעשות עימה חסד, לרפא ולו במעט את רגעי השפל, להתחיל מחדש מבראשית. נוכחתי לדעת לאחרונה עד כמה תפילה יכולה להישמע למרחוק גם בלא כוונה מיוחדת. ליבי תמיד יחסיר פעימה כאשר אביט בעיניה מבעד לתמונתה, ולעולם אדע כי ה"כמעט" בחיי יום אחד יעלם, וליבי יפעם יחד עם ליבה שלה אך הפעם באמת, במציאות.
ה"כמעט" עוטף אותי בשלווה. הכל טוב בחיי כעת, בכל זאת כמעט. עוד הליכה לעבר ה"דבר" הלא ידוע ואני שם, על יד, קרוב לדבר עצמו, ועדיין הולך, פוסע, מתמהמה. לרגע קט חשבתי שאני לקראת משהו מוחשי בחיי. שוב המציאות תפכה על פני בזעף. ארשת יופייה הקסימו אותי באחת ולתומי חשבתי שהנה, אולי, עוד פסיעה קלה ו... כמעט. אז סיפרתי קצת כאן, וקצת שם, ולפתע ליבי הלך והמה, והיא הרי שם, בסוף העולם שולחת לי מסרון בגוון הנכון ו...? לא ישנתי אותו לילה. התכתבנו שעות מספר, גרוני השתנק ורצה בה מאד. אני שונא התחלות חדשות שעטופות ב"כמעט" הידיעה הלא ודאית כשהיא כותבת את המילים המקודשות "אני אוהבת אותך". הייתי נסער, נרעש, ונרעד באותן רגעי קסם שברירים, האמנתי לרגע שמילותיה הקדושות כנות, יוצאות מחדרי ליבה, מנשמתה, עיניה הביטו אלי מבעד לתמונה וצעקו "רק תאהב אותי, רק אתה ולא אחר" אז עניתי לה הנני, תושיטי יד ותזכי בליטוף חם ורך. הגיל, המרחק זניחים כעת, לא משחקים תפקיד. איתם נתמודד כשתגיע העת, רק תושיטי יד... התקרבי, אני כאן ולא שם. איני חפץ יותר בדמיון, ברעש העוטף את פדחתי המסורבלת המאפיין אותי כל כך. ואין לי אוויר, אין לי אוויר. הכמיהה לממשי ולמוחשי מתישה מעייפת, מעצבנת. אני עייף מה"כמעט אהבה" אצלי, אני עייף מהרצונות והפנטזיות שלי, עייף מהתשוקות שלי, אני עייף מהלבד ונזהר עליו באותה המידה פן יאבד לי, פן אהיה חשוף בפנייה.
וזה הרגיש לי טוב בשעות הראשות, דייט היה באופק, פגישה , התרגשות, שמחה, מיני תפילה קטנה בלב "שהפעם הכל ילך כשורה, שיהיה דייט". והנה היא כותבת לי שגם היא לא ישנה כמעט בלילה, ושוב המילים המקודשות נראות על צג הנייד, ואני יושב בבית קפה ממתין שהרכב שלי יצא מהמוסך, הלב יוצא מגופי, אני עייף עד מוות וערני כפנתר, רוצה כבר להתחיל לגמוע את חצי הארץ בכבישי ישראל כדי להתעטף בזרועותיה, להביט בעיניה הנוגות ולמחוק את המילה "כמעט" מהמילון שלי. לאחר שעה של התכתבות הגיע העת לצאת לדרך, קבענו שנדבר לפני שאצא לדרך, שאחוש את טון קולה, הטוב הנפרץ מכתיבתה, אך אויה היא אינה עונה, ושוב ה"כמעט" הארור הזה מופיע, דורש את תשומת ליבי, מביא עימו מפח נפש, נשימה עמוקה של אכזבה ושל תסכול, דפיקות לב מועצות.
בערב של אותו היום התכתבנו, יום למחורת שוחחנו, השיחה זרמה, קלחה, אם כי היתה קצרה מאד, אך חשתי אותה, את עצבותה, ואת עומק יופייה הפנימי, בערב שוב כתבתי לה ושוב קבענו להיפגש יום למוחורת הכל חזר כשהיה, ידעתי שהיא כאובה, ידעתי שהיא מיוחדת במינה, והייתי אץ למענה בו במקום כשהייתה מבקשת, אך לא כך קרה הדבר. היא נפתחה ונסגרה כמניפה קסומה ועדינה, משאירה אותי הלום ומבולבל, שותק ומקשיב כאחד, חש קרבה ומרחק בו בזמן,
והיא? איפה היא? מדוע אינה מתקשרת? למה רק חושפת בצנעה נדירה את עברה הכבד מנשוא. לא חששתי מפניו, רק רציתי להכיל ולחבק, להביט בעיניה הקסומות ולהיות שם למענה.
ואולי כך נדמה לראשונה בחייה ראתה אור, תקווה, וטוב שיכולים להיכנס אל חייה, ומיד משהו בה זע באי נוחות, לא מוצא שלווה במקום טוב ולא מוכר, אהבה שיכלה לעשות עימה חסד, לרפא ולו במעט את רגעי השפל, להתחיל מחדש מבראשית. נוכחתי לדעת לאחרונה עד כמה תפילה יכולה להישמע למרחוק גם בלא כוונה מיוחדת. ליבי תמיד יחסיר פעימה כאשר אביט בעיניה מבעד לתמונתה, ולעולם אדע כי ה"כמעט" בחיי יום אחד יעלם, וליבי יפעם יחד עם ליבה שלה אך הפעם באמת, במציאות.
