אני במסע
(נכתב ב 2013)
אני במסע, חיי הם מסע אל תוך עצמי, הנשימה כבדה כבר כמה זמן, אני נושם ברעש, נשימותיי דקיקות ורעשניות, בוערות ולא מלטפות את מרקם החיים. איני מקשיב לה והיא בצדק כועסת, רוטנת, סונטת בי בפליאה. ואני מנסה, באמת מנסה להקשיב, ואני לא מצליח, אולי אף פעם לא הקשבתי באמת לאף אחד, רק הטפתי לאחרים להקשיב. כפיתי את עצמי על הסביבה במידת מה, אז הריצה הולכת ומתגברת. לאן אני רץ לאן? הצעקה שבי שואלת' מבקשת, תנשום, תנשום עמוק, העולם מבקש ממך, תנשום בשקט, לאט, תנשום לאט. תעצור רגע, תביט סביב, השמיים כחולים, העניים משייטים באוויר, והכל כאן, קיים, ממשי בתוך עצמך. הכביש ליד ביתך מתפתל כתמיד, העצים ירוקים, החול רק חול, אז תנשום בבקשה. היא לא כועסת, רק אולי משקפת לך את עצמך, תנשום כמו שאתה כותב מילים אלו, אל תהיה פזיז, תחשוב, תירגע קצת, הכל שקט, אתה בירידה כעת זה הכל. תכף תהיה עלייה, חייבת להיות עלייה איפשהו, חייבת. היא אוהבת אותך אז היא כועסת, היא אוהבת אותך כאחות, היא ביתך כרגע אז תן לה להימצא בו. תיזהר, אל תפיל, אל תהרוס, היא מקבלת את האופי הנוקשה שלך, תקשיב לה אידיוט תקשיב, אם לא תקשיב בסוף היא לא תהיה. אל תפחד ממנה, תעמוד מולה, תן גם לה לנשום, לנוח ממך קצת, אתה קשה, כבד, מייגע עד איימה, מנדנד, מקשקש, תהיה קצת חזק גם בשבילה, למענה, תלטף את נפשה בלחש, ברפרוף נוצה קלה על לחייה. תביט אל מאור עיניה היפות, המחבקות . תראה אותה כל פעם מחדש. תמיד תזכור לנשום. תן לה גם לבכות כשהיא צריכה, מותר לה, אל תבער ותברח כשלכלוכית שקופה נושרת על לחייה, קח אחריות על הדמעות שלך אם וכאשר הן נושרות מזגוגיות ליבך.
אני מנגן בעצב על מקלדת ללא תווים, ואולי חיי מורכבים מתווים, תווים, מישהו כותב לנו אותם, מקשיב כל הזמן למנגינה הבוקעת מגפנו. הוא בוחן איפה נזייף והיכן נדייק. מה נעשה, ומתי נתכסה. הנפש? הנפש תמיד רוקדת ונדקרת, עת לדקירה זעירה ומזערית ועת לדקירה כואבת ודוקרנית. עת לצביטה רפה וצבעונית, ועת לכזו עצבנית.
עתה עשית הפסקת שפיות, הוספת טיפה מטיפות החיים, רוטב עונג לבן על עצמך ניתז. אינך יכול בלעדיו, אתה קם איתו, מעביר איתו יום ומסיים איתו. האשמה גם שם תמיד מנקרת, צובטת, לא נותנת מנוח. לעיתים האחרת מגיעה עד אלך כדי שלא תשכח, שלא תשכח גם לצרוח, שלא תשכח לברוח קצת מעצמך, מותר לך, אסוציאציה על האחרת לפתע חולפת אך איני מעיז לרשום, היא יקרה לי מידי כדי שאשרבט משפט יפה בהקשר זה. זה מדהים איך לעיתים גם מחשבה על כך חולפת. אל תכתוב טמבל, אל תכתוב. תצא ליער תחטוב עצים, היא תצא איתך, יחד תהפכו אותם לניירות, יחד תכתבו על פיסת מפית נייר סיפור. רק אל תתהה על כך או על אחרת. תדמיין לך מציאות נבדלת. שם תדמיין חבל, תביט בו, תלך עליו. תלך אל האחרת. אולי היא תנחם אותך מעט. אולי היא אף... תיגע בפצעך, היא תרשה לך להתקלף ממכאובך, היא תעטוף את זגוגיותך באהבה. תעטוף, ותגן. איך ניצוץ מתפרץ לפתע? למה הוא נכבה? הייתי שמח בניתוק, בכתיבה הזו. בת צחוק הגיחה אל עורי, אל גופי ואל שפתיי. רציתי להתרוקן מכאן ועד הלילה וכעת אני ריק, כבתה ההצתה, אולי תכף תבוא אחרת ותעזור לי, אולי.
אני במסע, חיי הם מסע אל תוך עצמי, הנשימה כבדה כבר כמה זמן, אני נושם ברעש, נשימותיי דקיקות ורעשניות, בוערות ולא מלטפות את מרקם החיים. איני מקשיב לה והיא בצדק כועסת, רוטנת, סונטת בי בפליאה. ואני מנסה, באמת מנסה להקשיב, ואני לא מצליח, אולי אף פעם לא הקשבתי באמת לאף אחד, רק הטפתי לאחרים להקשיב. כפיתי את עצמי על הסביבה במידת מה, אז הריצה הולכת ומתגברת. לאן אני רץ לאן? הצעקה שבי שואלת' מבקשת, תנשום, תנשום עמוק, העולם מבקש ממך, תנשום בשקט, לאט, תנשום לאט. תעצור רגע, תביט סביב, השמיים כחולים, העניים משייטים באוויר, והכל כאן, קיים, ממשי בתוך עצמך. הכביש ליד ביתך מתפתל כתמיד, העצים ירוקים, החול רק חול, אז תנשום בבקשה. היא לא כועסת, רק אולי משקפת לך את עצמך, תנשום כמו שאתה כותב מילים אלו, אל תהיה פזיז, תחשוב, תירגע קצת, הכל שקט, אתה בירידה כעת זה הכל. תכף תהיה עלייה, חייבת להיות עלייה איפשהו, חייבת. היא אוהבת אותך אז היא כועסת, היא אוהבת אותך כאחות, היא ביתך כרגע אז תן לה להימצא בו. תיזהר, אל תפיל, אל תהרוס, היא מקבלת את האופי הנוקשה שלך, תקשיב לה אידיוט תקשיב, אם לא תקשיב בסוף היא לא תהיה. אל תפחד ממנה, תעמוד מולה, תן גם לה לנשום, לנוח ממך קצת, אתה קשה, כבד, מייגע עד איימה, מנדנד, מקשקש, תהיה קצת חזק גם בשבילה, למענה, תלטף את נפשה בלחש, ברפרוף נוצה קלה על לחייה. תביט אל מאור עיניה היפות, המחבקות . תראה אותה כל פעם מחדש. תמיד תזכור לנשום. תן לה גם לבכות כשהיא צריכה, מותר לה, אל תבער ותברח כשלכלוכית שקופה נושרת על לחייה, קח אחריות על הדמעות שלך אם וכאשר הן נושרות מזגוגיות ליבך.
אני מנגן בעצב על מקלדת ללא תווים, ואולי חיי מורכבים מתווים, תווים, מישהו כותב לנו אותם, מקשיב כל הזמן למנגינה הבוקעת מגפנו. הוא בוחן איפה נזייף והיכן נדייק. מה נעשה, ומתי נתכסה. הנפש? הנפש תמיד רוקדת ונדקרת, עת לדקירה זעירה ומזערית ועת לדקירה כואבת ודוקרנית. עת לצביטה רפה וצבעונית, ועת לכזו עצבנית.
עתה עשית הפסקת שפיות, הוספת טיפה מטיפות החיים, רוטב עונג לבן על עצמך ניתז. אינך יכול בלעדיו, אתה קם איתו, מעביר איתו יום ומסיים איתו. האשמה גם שם תמיד מנקרת, צובטת, לא נותנת מנוח. לעיתים האחרת מגיעה עד אלך כדי שלא תשכח, שלא תשכח גם לצרוח, שלא תשכח לברוח קצת מעצמך, מותר לך, אסוציאציה על האחרת לפתע חולפת אך איני מעיז לרשום, היא יקרה לי מידי כדי שאשרבט משפט יפה בהקשר זה. זה מדהים איך לעיתים גם מחשבה על כך חולפת. אל תכתוב טמבל, אל תכתוב. תצא ליער תחטוב עצים, היא תצא איתך, יחד תהפכו אותם לניירות, יחד תכתבו על פיסת מפית נייר סיפור. רק אל תתהה על כך או על אחרת. תדמיין לך מציאות נבדלת. שם תדמיין חבל, תביט בו, תלך עליו. תלך אל האחרת. אולי היא תנחם אותך מעט. אולי היא אף... תיגע בפצעך, היא תרשה לך להתקלף ממכאובך, היא תעטוף את זגוגיותך באהבה. תעטוף, ותגן. איך ניצוץ מתפרץ לפתע? למה הוא נכבה? הייתי שמח בניתוק, בכתיבה הזו. בת צחוק הגיחה אל עורי, אל גופי ואל שפתיי. רציתי להתרוקן מכאן ועד הלילה וכעת אני ריק, כבתה ההצתה, אולי תכף תבוא אחרת ותעזור לי, אולי.
