ההיא שהביטה
(נכתב ב 2012)
מתי יודעים כי אדם העומד מולך טוב הוא וזך? האם מבטה של עלמת חן יפיפייה בחצאית צנועה יכולה לרמוז ולו במעט על ליבה הרך והכן? מתי יודעים שתנועה מקבלת משמעות גם אם אינה ניתנת להיאמר במילים? שנים שאני מנסה לאבחן מבטים. כמו אותה תינוקת רכה בימים שהביטה בי ללא סיבה, ללא היסוס ופילטרים שהחיים מייצרים מעצם טיבעם, פשוט הביטה כי הייתי שם לידה, כאילו מנסה למצוא משמעות לגופי המוחצן. מתי יודעים שאמת מתקיימת ללא זיוף, או מסכות? מתי? היתה אלמונית אחת ששאלה אותי היכן הרחוב הזה והזה, אך בלי כוונה אמיתית לתהות על תשובתי גם אם איני יודע, אותה אילמות המתקיימת באותן השניות שוות הן. המהירות והסיזיפיות של חיינו לא נותנות לנו לעצור רגע ולהביט על מה שחשוב לנו, להביט בבדידותנו הנוראית. שוב אני חוזר לרגעי קסם בודדים בהם הכתיבה זורמת, נשטפת ממני. עוד קליפה ועוד אחת נפשטת מעלי בכאב. והדף הלבן שתמיד נמצא שם בשבילי כאילו היה יתום שחיפש את המילים כדי להתערסל בנחמה דקיקה וזעירה. אני מנסה לייצר משמעות ממילים, מאותיות, הברות. לאסוף מונולוגים הבוקעים ממייתרי קולי כשאיש אינו נמצא סביבי, חושש שמא יראו אותי מדבר אל עצמי וייצרו משמעות במחשבותיהם שלא להן פיללתי. כמה תפילה צריכה להיות זכה כמים כדי שתישמע? וכמה החיים כה גדולים מול אפסיותו של האדם?
לפני ימים ספורים בתחנת הדלק ה"היא" שלא הבינה את שמי הביטה אלי, עינייה נגעו בי בלי דעת מדוע. ואולי זה רק אני שרוצה שהמשפט הזה יכתוב על דף נייר זה. "הייתכן שהיא תביט בי"? כי זה רומנטי, ומתבקש כמעט, אך הקול הוא אצלי, בתוכי. בדיאלוגים האין סופיים עם עצמי, אני חייב להפסיק לנהל עם עצמי דיאלוגים הזויים. ובכל זאת במציאות היא שאלה את עצמה "למה הכרטיס לא עובר" ו"למה המשאבה דוממת"? אז הסברתי לה וקולי המסורבל היה כה מיותר לרגע. השנייה של המבט הדומם, השקט של ה"אולי" היא תקלוט את הדבר שמעבר למילים, הקסם שאליו אני עורג כל כך הרבה שנים בחלומותיי, בהזיותיי בתפילותיי המרובות. רגע קט אחרי ניתחת הסטירה על פניי. הרעש הצורם כאשר ניסיתי להסביר לה מה לעשות. "מה אתה אומר לה יא טמבל", היא תשאל את המתדלק הערבי והבעיה תיפטר כהרף עיין, מה אתה נדחף"? תמיד אני בפוזיציה של ה"לעשות רושם". האנומליה המטורפת בין היותך נוהג, בעל רכב חיי בגפך, מסנה לנהל אורח חיים נורמטיבי עד כמה שניתן לבין הגוף הרזה והלא ברור הזה. תנועות ידיים גדולות ומגושמות, ופנים של ספק נרקומן, ספק סטלן, מעיין חיקוי גרוע של שחקן בלתי ידוע המעיז להתגנב לבמה ולצעוק בקול גדול "היי, תראו, הנה, אני כאן, קיים בעולם, חיי, נושם, הולך, בועט, אפילו כמעט התחלתי עם בחורה בחצאית" "אתה יודע מה יהיה הפרס שלך רפי? עוד כאפה". כי היא מיד תכנס לרכבה, תניע, ותסיע, ואתה גם לא תישאר בגדר אפיזודה חולפת בחייה.
דקות מספר אחרי כן אתה תחלוף על פניה כשהיא עוצרת בצד הכביש לקנות זר פרחים, ולא, עצרת, כמעיין הזדמנות שנייה שלא ניצלת, זאת היתה עוד סיטואציה מיני רבות שעברתי ועוד אעבור מן הסתם. שוב נגעת לא נגעת באינטראקציה אנושית עם בנות המין הנשי. ה"לפני" של ה"אולי" בהנחה שהיא תהיה בפוזיציית האפשרות לברוא משהו חדש בעולם, משהו שעוד לא היה, שלא קרה, במסגרת של נרטיב של "הוא והיא", ו"הם ביחד כעת חבר'ה". ואולי פעם אחת יקרה המצב שאני זה שבא איתה למסיבה שבסופה יגידו עלינו, "תראו איזה זוג יפה, עינייה נוצצות כשהיא מביטה בו, כנראה שהיא אוהבת אותו, וזו אינה פסאדה": ואותו המישהו הזה כעת בעצמו לבד מבקש לעצמו את מה שלי אין כרגע במציאות, אלא רק סיטואציות דמיוניות.
חברי הטוב מצא פיתרון יפה, הוא התאהב בפיליפינית שלו. הם באמת ביחד. ולפי ראות עייני היא אוהבת אותו, יש להם את השפה שלהם, הצחוק המאפיין רק אותם שאיש לא יבין, לעיתים נדמה כי היא קוראת את רצונותיו עוד לפני שהוא מספיק לבקש, ופלוני מרעיף עליה מילות חיבה/אהבה, רק שבטווח... גלינג, גלינג, הרעש האופייני של המוני המטבעות שנשפכו זה עתה על הרצפה, צליל מדויק, ממש אוניברסאלי. והפקיד שחתם על הטופס המאשר לה לכפתר את חפתיו. מן מכניזם ניהולי, מנהלי לצורך יצירת הוויה משותפת של זוגיות.
כמה הזוי ומוזר. אבל חמש שנים של לבד, חמש שנים של גלינג, גלינג מסוג אחר. חומש שנים ממש. "אז אתה רוצה להיכנס מותק? זה מאתיים חמישים שקל לחצי שעה" וגם היא מקיימת תנועה בעולם משלה, ואתה נשאב אליו כי גופך זקוק למגע, אז גלינג, גלינג.
אז נניח שהפקיד יחתום, והצליל יישמע, יהיה לה חדר משלה בדירה גדולה, בתוך הנוף שנלקח מציור מהמאה שעברה, פסטוראלי, שקט. כל ציפור שרה כשהבוקר עולה, וכל צרצר מזמר את שירתו בלילות הקרים והחמים גם יחד. יהיה לה מטבח מאובזר בכל טוב, מקרר שיתמלא מן הסתם, והאמת? שהיא לא תעבור כל כך. קשה כי אני ברוך השם קצת עצמאי, אתה תאכל טוב, תראה טוב, מסודר יותר, נקי וממורק, היא אפילו תלמד לא לחתוך אותך בגילוח, כמה נחמד. ותמיד אדע כי במהלך החודש הצליל בעו"ש ישמע כרגיל, ועוד שלושת אלפים שקל יעופו כלא היו. אבל היא איתך בנאדם, על מה אתה מלין כל כך? כמה ציניות אופפת את חיי, מעיין שכבת בזלת המגנה ושמרת מהרוע שקיים שם בעולם, ואלמוני יקר שלחש אל ליבי בתהייה "מדוע אין בך קורטוב חמלה כלפי נפשך" ואני לא ידעתי על מה הוא סך, והדמעות רצו לצאת, אך גם בחדרי הסגור והנעול הדמעות מיענו, התנגדו להיזרק אל אוויר העולם, וגרוני בלע את רוקי בכאב, ואיש לא ידע, ואיש לא שמע. אני ציני כי אני לא מצליח לא להיות ציני, זה מה שמעלה בי לעיתים יותר מקמצוץ של רוע, ולעיתים גם חוסר סבלנות.
לרגע קט מתגנבת לתוכי הקושיה ואם אבחר ללכת על המהלך הבירוקראטי למרות התהיות והספקות? איך בדיוק הדבר יעשה? אכנס למשרד בדרום העיר הגדולה, אתיישב מול פקידונת זעופת מראה, או שלא, שרואה כל יום עשרות טרחנים כמוני. לאחר דין ודברים כמתבקש מהנוהל, כנראה אחתום על מסמך כזה או אחר המחייב אותי בהפקרת כמה ניירות שהציוויליזציה נתנה בהם ערך מוסכם ואחיד. אז ורק אז אתחיל את המהלך הנכסף. מייד אקבל אלבום, ובו מיני עלמות חן משם. בתחילה אעלעל בו כמעה, ואתחיל במונולוג הפנימי המתבקש. "זהו...? נשברת? נעלמה האמונה מנפשך? אל המלאכותי אתה רץ? הרי רק הלילה דיברתם לאחר שהתנינו אהבים, לא? שמעתי אותה, שמעתי אותה אומרת "אני אוהבת אותך רפילה שלי, טוב לי איתך", שמעתי זאת במו אוזני.. היא הרי הניחה ראשה על גופי הכחוש, הלא כך היה? והיא ליטפה בקולה הרך והנעים שהרגיע אותי כל כך, והיה נעים, אני זוכר במדוייק שהיה נעים. אז זהו...? אתה נשבר? ולא לא לקחתי כדור נגד הזיות באותו הלילה, ובכל זאת ראיתי את הסצנה.
ומחשבה רודפת מחשבה בתנודתיות מטורפת, קיצונית. לעיתים אני שואל את עצמי אולי יש בי פיצול אישיות מסוים. הנני שואל את עצמי כעת האם אקבל את מי שתבוא בסוף? האם בכלל תהיה לי הלגיטימציה לקיים בחירה? "ההיא שבתמונה בסדר, אבל עינייה זועפות מדי, מלמדות כי איבדה אמון בעולמנו האכזרי. כאילו שאני גדול המאמינים אבל לשפוט, אני שופט כמו כולם. ולשם האילוסטרציה נמשיך, השנייה, איך נאמר... רזה מידי, על גבול האנורקסיה, אז למה שלא נציל אותה? נשחק אותה "האיש שמציל" ואם הפקידונת תאשר? מה טוב. אבל רגע, היא בכל זאת רזה לי מידי, אני אוהב אותן רכות, דובשניות כאלו. טוב אז שתמות ברעב ונעבור לתמונה הבאה. אתה הרי משלם וגלינג גלינג... השלישית? בסדר, "נכון פקידונת"? ואז אעצור לרגע כי אבחין בעלמת חן יפת מראה מהעולם ההוא ואשאל את עצמי "מה היא עושה בכזאת קונסטלציה? מיד אשים את אלבום התמונות על השולחן ואביט באותה תמונה תוך התנתקות מהכאן ועכשיו. היא אכן טעמי האישי, עיניה קורנות וזורחות, גופה רך ונעים למגע, כך הנני מניח, אך האם יש בה תום? הנני חש כי עיניה כוספות למשהו לא מוגדר, וזה מסקרן אותי. אז אני מגרד את פדחתי, ונזרק לרגעים אל עולם בו הפוטנציאל קיים. על מה חשבה באותו רגע מוקפא? היה לה טוב קודם לכן? כי אני חש בשלוותה. או שאולי היה זה הצלם שהקסים אותה וגרם לעיניה לפרוח, לשמוח, לבטוח לרגע קט בעולם? אני מביט כעת בעולמה, חודר אל נפשה, לפחות מנסה. מהו הסיפור שמאחורי זוג העיניים הזה?
ואולי... ואולי הכל מתוק מידי? קל מידי? על גבול הפרוורטי? מה אני ביני לבין עצמי באמת חושב על אדם כבן 50 נניח ואצה לו הדרך, והוא עושה דרכו אל מפתני העלם הנידח וחוזר עם עלמת חן שיכולה להיות הבת שלו. והנה אני עושה את אותו מעשה בדיוק, אם כי באבחנה דקיקה אחת נבדלת, אני צעיר יותר, בעל מגבלה פיזית כלשהי שמאס לגשש את דרכו בעולם ההיכרויות הישראלי הצר, הקר, והמנוכר.
כבר שנים שאני תר את עולם ההיכרויות הישראלי, נפסל על גובה, בפוסל בעצמי אחרות, נפסל על נכותי ופוסל כאלו שלא לטעמי מאותן הסיבות בדיוק. וככל שעובר הזמן התחושות מתכהות ומתקשות, כבר חוויתי מערכת יחסים שבה התפשרתי כמעט על הכל וחטפתי כוויה שהגלידה לאחר שנים, ואז הגיעו אלי כל אותן נשים שהשריטה קורנת מהן עד בלי דיי. והאתרי ההיכרויות של הנכים שאני כה מתעב. וכל הפוליטיקה המסריחה של הנכות, אם אתה מתחיל עם בחורה שנהפכה נכה כתוצאה מתאונת דרכים היא תביט בך במבט כזה שאומר: "מה זה רוצה ממני עכשיו גם כן? אתה לא רואה שפעם הייתי כוסית לפני התאונה? וכל הבחורים היו מקבלים עקמת כשהייתי חולפת על פניהם, חוצפן קטן, מתחיל עם כוסית על קביים, ועוד במועדון נחמד". שאס מלהזכיר את נכי צה"ל גיבורינו הלוחמים שחרפו נפשם למען הצלת המולדת. אז מה, לא נתלה להם עלמת חן על הצוואר? ככה שיראה טוב, הרי האתוס מבקש אז נקיים. אגב... ככה בנינו, בסודי סודות? שאף אחד לא יישמע, אותה פיליפינית שתעזור לו, תעשה בדיוק את אותה עבודה שפיליפינית אחרת החייה עם פלוני חברי היקר עושה. אותה עבודה בדיוק, תאמינו לי.
אני שוב בדמיון עם עלמת החן שנבטת אלי דרך התמונה נראת טוב מאד. כעת היא חייה בעולם אחר, ואינה יודעת עד כמה עולמה הולך להשתנות ללא הכר. ואם אבחר בה ולא באחרת, היא תבוא אל עולם שלא חלמה עליו בחלומותיה המתוקים ביותר, ואז היא תלמד אולי שיש עוד עלמות חן יפות כמוה, שלוו דווקא נמצאות עם מישהו כמוני, ואם הוא מרפד את ארנקה במרשרשים מדוע שאחר לא יעשה זאת בשבילה גם?"
בהמשך הנרטיב אגיד לפקידונת: "הנה, היא נראת לי" וזו תמהר לעקם את אפה המחודד, ותתחיל בניהול התהליך הבירוקראטי, "טוב, אז קודם כל תחתום פה, ופה, ופה, אני בינתיים אדבר עם הטפסלוג משם", כי איפה אין טפסולוגים, אפילו שם יש הנני בטוח. "ניצור קשר עם משרד הפנים, בשביל שהכל יהיה כשר. ולעצמה היא תמלמל בנתיים תביט, תביט שוב בתמונה יא פרוורט שכמוך, יש בארץ נשים כמוך כמו זבל, אבל אתה "גיבור גדול", הולך לשם כדי להביא אישה לפה"? לאן נעלמה התבונה? השכל הישר? מה אתה רץ ילד? לאן אצה לך הדרך?
חולפים עוברים הימים, התרגשות של עשייה חולפים עלי, הנה, הנה, משהו מתחולל במציאות אותה בחרתי לברוא. החששות מנקרות ובאות יחד איתן. המשפחה כמובן תטיל ספק בעניין, ותאמר תזהר שהדבר לא ייגמר במפח נפש. שעלמת החן שראית בין מסגרות התמונה רק עטופה כיאות וזהו. והמתח הזה שמן הסתם יפקוד אותי, "תגיע? לא תגיע?
תהיה גם נחמדה במציאות? איך תתבצע האינטראקציה הראשונית עימה? תבין אותי? לא תבין? תהיה לה הסבלנות אלי? לא תהיה לה סבלנות אלי. יהיה לה חדר משלה כי כך סוכם, פרטיות, שקט, שלווה. לא אטריד אותה יתר על המידה בהתחלה.
אתה מתחיל סבב קניות מטורף, כלי רחצה לאישה, מגבות גדולות שיהיו לה משלה, בשמים אולי, מיטה נוחה, מצעים נעימי מראה, כן, כן אתה יודע, המיטה זה בשבילה, אתה תישן בחדר שלך, אל תקפוץ, ואל תלחיץ. זאת מערכת יחסים של "עובד מעביד" אבל רגע אם היא אוהבת גבינות ושנאת בשר? שכחת לשאול את הפקידנות. אולי העלמה בכלל צמחונית? האם שם קיימת תודעה של צמחונות בכלל? ולפתע פלא פלאים, טלפון מהפקידונת שלך רק הרגע חשבת עליה וכבר היא מתקשרת, כנראה יהיו לה חיים ארוכים. היא מבקשת ממך לשלוח איזה פקס בהול, בשביל הטפסלוג משם. אז אני ממהר אל התיק המסמכים שלי מהר, מהר ומחפש את הנייר המבוקש, ואלוהים איך שהדף נראה, צריך לצלם אותו ולאחר מכן לשלוח, ואז הפקס פתאום קורע לך את הנייר, כאילו מנסה להגיד לך "אולי תעזוב? אני מסמן לך דבר מה, אנא תתייחס". מה. דווקא כעת להתייחס לתת מודע שלי? כי זה מה שהגוף משדר לך... אבל אני כעת בעמוק עם הפקס המזורגג הזה... ואתה מפטיר קללה עסיסית כי זה מה שיוצא באותו הרגע, ואתה כעת לבד, ממש לבד. והנה רעש הטלפון בשנית "רגע, פקידונת, הרי גם אני רצה שהפקס יישלח נכון?" "אבל תכף אני צריכה לצאת להביא את הילד מהגן, והיום נגמר, ומחר שם חג עד שבוע הבא, אז חבל" וליבי מברך את אימה העוסקת כנראה במקצוע העתיק בעולם. והנה, הנה, הפקס עובד, נס התחולל בזה הרגע, בו במקום. הפקס נשלח... לא תת מודע ולא בטיח, ואז שוב צעקה מהצד השני של האפרכסת, "רגע... אין נייר כאן", אז כעת ברור ונהיר שאימא שלה זונה.
אני כולי שם, בסיפור שאני מתווה בפדחתי, כי בזה אני מצטיין, לצייר לי סצנות בראש, אני אומנם תסריטאי כושל, עובדה לא הצלחתי עד היום להוציא מהקרן לקולנוע ישראלי מימון לפיצ'ר שלי. אבל לדמיין את הסצנות בראש, בזה אין לי מתחרים. אפילו דודים שלי תמיד אומרים שבראש אני רואה סצנות, מדבר אותם, חיי אותם, נושם ואוכל אותם. אני במאבקים תמידיים, עם מי? עם מי לא. כעת מצאתי לי את הפרויקט החדש הזה, אני תמיד טוטלי נכנס בכל הכוח בכל מהוואי, רצונותיי, תשוקותיי, אבא תמיד יבוא ויגיד "אתה, במקום להתעסק בשטויות שלך, לך תלמד אנגלית יותר טוב". "ותראה" הוא ימשיך להפטיר, "תראה את סשקה שלנו, בחר לחיות לבד, אבל בחר, מה רע לו אתה חושב?"
בין לבין אני מעיף מבט בתמונות של בחורות בפייסבוק, נגעל כבר מהריטואל, מריץ עוד תמונה ועוד אחת, רובן בסדר, אז אשלח הודעה לזאת, ולאחרת, ומה? ומה, נו מה? אצרח לעצמי בלב. אחרי צהריים פלונית התקשרה, השארת לה את הנייד שלך, ציינת מפורשות שיש לך אתר אינטרנט משלך, כדאי שתעיף בו מבט כדי שתהיה לה מודעת להכל, ואחרי ה"שלום רפי" היא שואלת "למה אתה מדבר ככה? ולפני שאתה מספיק להסביר... "תגיד, זה גנטי מה שיש לך?" ובתוכי אני צורח "בטח גנטי אחות שלו, ייצאו לך קרפיונים מהתחת שיקשקשו בסנפיר לאחר שתדברי איתי עוד כמה דקות". ונהייתי עצבני, והפטרתי קללה עסיסית, ושלחתי לה הודעת טקסט עם ההסבר השגור והמחייב, כי הכבוד שלי נפגע, אז גם הרוע שבי יוצא במלוא הדרו ותפארתו, ועל מה לעזאזל? על מה? בלילה תתיישב לכתוב ותשחזר את העניין ותשאל את עצמך, "על מה התעצבנת? על אשפה ישראלית ממוצעת"? בשביל אחת כזאת תשקיע רגש?
יצאתי לכמה שעות מהבית כדי לנקות את ראשי הסחרחר. כששבתי הביתה בכניסה ליישוב דמות דמיונית הגיחה מולי באור יום, מבלי שהייתי מוכן לכך. ככה פתאום ללא הכנה מוקדמת. היא קראה לי לבוא אליה חרש. כמעט ולא שמעתי אותה, אבל ראיתי אותה בבירור. "נו, דברי אלי יא זונה" תפסי אותי בשתי ידייך הגדולות תמשכי אותי בכוח לאן שתמשכי, רק עשי זאת כי תכף גרוני מתפוצץ, מתפרץ, בוכה, צורח מתייפח, נהיה אלים מרוב ה"אין" הזה בחיי. ולמה את הולכת כל כך חשופה? למה? למה את כל כך יפה? ואני יודע שאינך הטעם שלי, וייתכן כי גם ההפך הוא הנכון. ואני נואש, כמה שזה שקוף שאני נואש למגע אישה שכבר שנים לא חשתי, רק עם נשים מסוימות חשתי תשוקה רגעית ממומשת והן נעלמו לי, הן הפסיקו לרצות להשתתף בסצנות ההזויות שלי. ורציתי, כה רציתי לשלוח ידיים, ויותר, לקרוע מעלייך את הגופייה ולהצמיד אותך אל הקיר ו.... יש לך דמיון כך אני מקווה, אז תחשבי לבד על ההמשך. שנים שאני שואל את עצמי הכיצד יצאתי כה יצרי? כה אלים. אלוהים: אלוהים אני כותב את הסצנה בראש ואני מרגיש אותה, חיי אותה, זורק את אל הנייר כאילו קרתה זה עתה, והנני יודע שאני צריך להימנע מתיאורים פונוגרפים ובכל זאת הנני כותב את מה שאני מדמיין כי איני מסוגל לבלום את עצמי. הסצנה בה אני חופן בשתי ידיי את חמוקיה הגדולים והרכים אינה נותנת מנוח לנפשי, כי באותם הרגעים כל כולי אש ובערה. ואנחנו נסחפים למרות הכל. אט, אט אני חוזר אל עצמי, נרגע ונזכר שלא ראיתי אותה הרבה זמן. והיא הרי לא באמת בשבילי. אבל משהו בה קוסם לי מושך אותי אליה. זה מעצבן אותי, מעצבן מאד, אז אני כותב את זה ושואל את עצמי מה אם יום אחד היא תקרא שורות אלו? האם תיפגע? כי כשהיא תקרא היא תזהה מיד ששורות אלו נכתבו עליה כי היא תזכור מן הסתם את המקרה.
שבוע עבר מאז כתבתי, שבוע של הפנמת האופציה של "לייבא" אהבה משם, הידיעה וההכרה את עצמי כאדם שחייב עניין עם זוגתו אינם נותנים לי מנוח. איך נתקשר? על מה נתקשר? נקודת האפס היא כה מרתיעה לרגע. הרי הנני רואה את אשתי בדמיון כמי שמתקרשת עימי ביום יום. ועם ה"היא מהמזרח" או מאיפה שלא יהיה, הדבר יהיה קשה שבעתיים. שלא לדבר על כך שהיא אינה יהודיה, וזה חשוב לי, חשוב מאד.
הנני כמהה לילדים, ולילדים יהודים. אין כאן באמת בניית בית אמיתי. יש כאן כמעיין "הסכם קואליציוני" הסכם הטמון בחובו אינטרס, אומנם אינטרס במובן החיובי של המילה, הסכם של טוב לב, ועדיין זהו הסכם. אני בטוח שיש נשים שה"טוב" קורן מהן, והן מסורות ואוהבות את אישם עד אין קץ, ואושר טהור קיים .שם. ועדיין ה"תום" שתמיד חשקתי בו לא יהיה כאן.
כבר שכחתי איך נראת שגרה בזוגיות. הריח הלא נעים הזה שקמים איתו בבוקר. המבט המנומנם אחד בשני. הנשיקה הראשונה של הבוקר, ולעיתים הסיפור על החלום שהיא חלמה בלילה, ואני לא מאוכזב שזה לא היה עלי, כי היא איתי כעת, מחבקת, נוגעת, כאן ועכשיו. ואז היא מדברת פתאום על ילדים כשאני מביט בה במבט תוהה. מעופף רגע, לפתע אני חש כי ידה נוגעת בסנטרי כדי שאתפכס עליה, "היי, אתה כאן"? "נעלמת לשניה" ואני איתה, כולי איתה בדמיון. "אני רוצה ילד" כך היא אומרת בקול שקט ורך, וכשאני כותב את המשפט זה נראה לי לקוח משם, ממשהו כל כך רחוק ולא ממשי. נשימת ייאוש כבדה משתחררת ממני. אני כבר איני יודע אם אני מאמין שכך יקרה, איך הגעתי למצב הזה? איך?
אלוהים, אני בן 35, בימי נעורי חשבתי שבגיל הזה כבר אהיה אבא קנאי ודואג. ביני לביני עדיין לא החלטתי אם אשתי תקרא נורית או ביתי תקרא בשם הזה. אני כה מחובר אל השם "נורית" שם הטמון בחובו המון חום, רוך, תום ואהבה ללא סוף. מן שורשיות תמה שהייתה פעם בעבר. כזאת היא היתה כשהתאהבתי בה לראשונה בחיי. אני הייתי אז נער בן 15.
שנים עברו מאז. שנים אני יודע שאו שאשתי תקרא כך או ביתי. היום נורית בת 36 אם מאושרת לחמישה ילדים. כבר אז באותם הימים הייתי עסוק בדבר הזה, במציאת אהבה. בחיפוש המתמיד והמייגע הזה.
שאלת האמונה תמיד העסיקה אותי, עד כמה הנני מאמין, בעצמי, בבוראי, עד כמה הנני כועס אליו. והאמת? אין לי תשובה. תמיהתי תמיד תהיה נוכחת האם נגזר עלי להעביר את רוב חיי לבד. ללא ילדים, למות מוות עראי ללא משפחה וללא ילדים.זה מרגיש לי אכזרי מידי, קשה, וכואב מידי. בת דודתי התחתנה ויש לה כבר שני ילדים, בן ובת, בן דודי מתחתן בקרוב, אחי בטח יתחתן ויהיו לו גם ילדים. ומה איתי? אולי אזדקן לבד? כי יש כאלו, ולא מעט. נכון, יש גם שיתחתנו והקימו בית בישראל. האם עדיין מפעמת בי האמונה? אני באמת לא יודע. חיים שלמים לבד, כמה הזוי ומציאותי גם יחד.
אני רואה בהזיותיי את בני ואת ביתי היפים והמוצלחים. כמו באותה תמונה שמונחת אצלי בחדר העבודה שלי. אין שם נכות כלל ועיקר, עיניים של ילדון בן 5 וחצי. רק שילדי שלי יהיה בריא. יהיה לי ילד יפה כמוני, סקרן ועקשן כמו אבא, עדין ויפה כמו אימא. לה כנראה אקרא נורית, ולו אקרא טוביה, או אביאל, גם אביה שם יפיפה. אני אהיה אב שמרן. אדאג שילדי יהיו ילדים מנומסים וצנועים, אפנים בליבם שצניעות זה דבר ערכי ויפה. אנדנד לביתי שהיא יוצאת מהבית כשהחצאית קצרה מידי, "נורית, לכי לחדר, את לא יצאת ככה". "אבל אבא..." "נורית... אני מבקש, את לא יוצאת ככה" אביט בעיניה היפות והבוגרות. ויהיו לנו ויכוחים אינסופיים על עניין הלבוש, ועל מה לא, והיא כל הזמן תסנוט בי בחיוך אוהב על שמרנותי המעייפת והמייגעת, אבל היא תאהב אותי היא תאהב אותי עד בלי דיי, ויהיה לנו קשר מיוחד, בלי מילים לעיתים. ואני אקריב את חיי למענה, והיא תדע זאת תמיד. ילדי יכבדו את עובדת היות אביהם בעל מגבלה פיזית. אשתי שאני כה אוהב ומעריך תיתן לי גיבוי רוב הזמן. שנינו למדנו הרבה שנים במקומות רבים. וההורות תנחת עלינו ללא מורא וללא חשש.
שוב הנני נוהג, נוסע ונוסע, לאן? לא יודע, תר אחר הלא נודע שבתוכי, מנסה לתהות על אופיי הלא קל. ברקע המנגינה שמנחמת אותי ומדברת אלי, והלוואי שהכל היה יוצא, נשטף ממני, נשטף בכלל. אני תוהה לפתע על המוות שלא יבוא אלי כל כך מהר, כי מי שמת הם אלו עם הסיפורים הגדולים האלה. לעיתים נדירות נכה שיתוק מוחין עולה לאוטובוס ומתפוצץ זה כמעט נשמע מופרך. לחילופין אם ההרג בפיגוע על רקע לאומני סמוך ליישוב בו אני חיי. יראו את מכוניתי עומדת בצידי הדרך כשסימני יריות עליה, והמולה תשתרר סביבי. מכונית עם מחבלים עקפה אותי בדרך לאלפי מנשה ופתחה באש. לא נותר לי סיכוי ומתתי במקום, מכוניתי המשיכה להתדרדר לשולי הדרך עד שנעצרה. כוחות צבא, משטרה, ושב"כ הגיעו למקום לאחר דקות אחדות ופתחו בסריקות, במקביל בוצעו בי פעולות החייאה נמרצות, אך ללא הואיל. רופא קבע את מותי. הכניסה ליישוב נחסמה לשעות ארוכות. בלילה כשידיעת הפיגוע תיוודע לציבור הכתב הצבאי יעמוד סמוך למכוניתי וידווח על שהראה. אנשי זק"א הכניסו אותי לשקית זבל, והופ, לאבו כביר, לנתיחה שלאחר המוות. וכתב אחר ישלח לבית הורי שם ושם כי הם גרושים. ויהיה שקט, שקט על לכתי בטרם עת. "בדמי ימי הלכתי" בפעם הראשונה במותי גופי יהיה רגיל, כשל כולם. איזה כייף. סוף, סוף אני בנאדם רגיל.
לאן התדרדרתי שאני כותב כך על מותי? אבל זה מפחיד אותי, מפחיד אותי להזדקן, ולהזדקן בארץ הזאת שמתייחסת אל קשישייה כסרח עודף. כאילו יצאו מהנרטיב הישראלי. "חייתם, עבדתם, בניתם, כעת תמותו ובשקט אם אפשר, ושלא נראה אתכם יותר". אני רואה אותם ומביט במראה וראה את עצמי. כל כתבה על יחס החברה לגיל השלישי מבעיטה אותי כל פעם מחדש. אז ננצח את כל הערבים בעולם, והשלום ישרור בארץ הקודש ואז הריקבון והמוגלה יצופו על פני השטח. מה שווה כל השלום הזה אם איננו יודעים לתת כבוד למבוגרים מבנינו? אני רואה את אריאל שרון ומזדעזע, תנו לבנאדם למות כבר, מה אתם מתעללים בו? ככה תעשו גם לי עם ביום מן הימים אקבל אירוע מוחי ולא אוכל לזעוק? "תנו למות חולארות, תנו למות". מגרד לי פתאום, מגרד לי בגב, אני צועק אך קולי לא נשמע, אחי היה כאן עם אישתו וילדיו, וכעת מגרד לי בגב, ואני לא יכול לצרוח בגלל האירוח המוחי שעברתי, אין לי ידיים שיגרדו, אין את הפקודה במוח שתפתח את פי כדי לצרוח "מגרד לי בגב" והנה זבוב, זבוב נחת לי על השפתיים, הוא מטייל לי על השפתיים וזה מציק, מרגיז, מטריף לי את הדעת. והנה סוף, סוף האחות מגיעה לנגב לי את התחת, החיתול שלי מלא שטן וצועה כי כבר 4 שעות לא באו לטפל בי. היא מתחילה להוריד ממני את מדי בית החולים, ועוד אח מגיע לעזור לה להפוך אותי כדי לנקות את אחורי המלוכלכים. אני מבחין בשקית האוכל שידחפו לבטני דרך הזונדה המצחינה שיתקעו לי באף. וזה מגעיל, מגעיל ומעצבן שחתיכת גומי מסריחה תקועה לי בנחיריים. ומי שואל אותך אם אתה רעב בכלל, ואוף שכחתי לצרוח להם שמגרד לי בגב אבל איני יכול לצרוח בגלל המוח שהפסיק לתפקד. מתי אמות כבר אני שואל את עצמי שם בחדרי המבודד בבית החולים, מתי? הכיצד הגעתי למצב בו אני כותב על מוות כמו שאני כותב על החיים, ועל אהבה? כאילו הנני עורג למוות, מבקש אותו. כנראה מילויו של יהונתן גפן מדברות עלי "מבדידות האנשים הופכים קשים, מעטים יוצאים ממנה נשכרים, יש הפוחד מהדממה, יש המגלה בנשמה" (שיר בין ערביים)
עשיתי הפסקה בכתיבה, מלאתי את גופי בבצק כי הוא ביקש, ואז עשיתי את מה שאחי כבר עושה חודשים רבים, ניקיתי את הבית, רציתי קצת להזיע, לחוש קצת בחיי, מיד אכנס להתקלח ולזוז לענייני. השעון מראה רבע שעה לפני השעה הבאה. תמיד תבוא עוד שעה, ועוד אחת, עד שלא...
שקט, שקט בבית, רק מה שמרעיש, מרעיש. כאילו מדגיש את קיומו בהתרסה, ועדיין שקט, שקט של "אין", שקט של "חסר", שקט של "רעש פנימי". העולם שקט ורועש גם יחד. מדבר ולא אומר כלום. הס... שקט, העולם מתקיים ברעש של עצמו. אין איש מתהלך כאן כעת, אין איש מדבר עימי בשטף. החלל צועק שהכל ריק כאן מלבד הדממה. דממת בין ערביים מתגנבת אל נפשי כמו כל יום. געגוע סמוי צועק מקרבי, מה הוא צועק? איני מבין, "מה אתה רוצה כבר, מה? למה לא בכית אתמול שהיתה לך סיבה? למה נמנעת מלהתפרץ החוצה?"
והיא אמרה לי תוציא, "תשחרר, תשתחרר", ורק לחלוחית זעירה של "למה?" בצבצה החוצה. הכאב בגרון כמעט ושרף אותי, צרב אותי באש, ורציתי להעלם, להימלט מהכאן הזה שלי. אני רוצה לחזור לימים שהאמונה היתה חלק בלתי נפרד מהווייתי, וכך גם פעלתי. והיום? היום האמונה איננה לצידי היא נמצא איפשהו שם, לא רחוק אומנם, אך עדיין שם.
אני מנסה להיזכר בתחושה של התחלת הדרך. הפרפרים בלב שמשולבים במחנק המתוק בגרון, הנסיעות האלה, הנסיעות שמהולות בפחד שמא כשתגיע אל מפתן דלתה היא תטלפן ותשאל היכן אתה? ואתה בפרנויה שכה אופיינית לך תגיד לעצמך "הנה, היא מבטלת, קרה משהו, אמרת דבר לא במקום והיא חשבה והגיע למסקנה ש...
שכחתי כבר איך זה מרגיש כשהיא מתקשרת אלי באמצע היום סתם כך כדי לשאול לשלומי, כי היא התגעגעה אלי, חשבה עלי לפתע תוך כדי עבודה. הייתי אז בדרכי לתת הרצאה באיזה תיכון במרכז הארץ. "היי נשמה יפה שלי, מה שלומך? נפלא" היא ענתה "אתה זוכר שאנחנו אצל ההורים שלי הערב? כן יפיפייה, בטח שאני זוכר, ניפגש עוד כמה שעות, אני בדרך לחולון. הסבירו לך כיצד להגיע? אני דואגת שלא תלך לי שם לאיבוד, אל תדאגי חמודה, אני בקשר עם מנהל בית הספר שידריך אותי כשאתקרב למרכז העיר. אני אוהבת אותך כל כך, גם אני יפיפייה, גם אני אוהב אותך". שכחתי כבר איך מרגיש ליטוף של יד אוהבת, מחבקת, דואגת, שואלת, תוהה. "אכלת היום רפי'לה? מה אכלת?" ואני בחיוך אגיב, "הפולניה שלי קמה? התעוררה?" והיא כנראה תצחק. שכחתי איך נראה המבט הזה שלה ללא מילים. שכחתי איך זה כשאנחנו עומדים מחובקים במרפסת בתינו צופים בשקיעה מרהיבה. האוויר כה נקי באזורינו. איני זוכר את התחושה של לקיים יחסי ישות מתוך אהבה וכמיהה גדולה. שכחתי איך זה לנחם אותה כשהיא בוכה כשקשה לה, אז אני מחבק אותה ולוחש באוזנה "מה קורה אהובתי שלי? מה כואב לך"? אז היא תרים מבטה אלי ודמעותיה ינצנצו באור יקרות, ואומר שוב ושוב שהיא אינה לבד בכאבה, ואדגיש בפניה כמה אני אוהב אותה, שאני כאן לידה, בשבילה, למענה, ושהכל בסדר, נמצא פיתרון לבעיה, אני לא הולך לשום מקום. שכחתי איך לחבק בחיוך, שכחתי איך לחבק סתם כך כי בא לי ומתחשק. שכחתי איך להביט בה באופן לא שיגרתי, שכחתי כיצד להבין באמצעות שפת גוף למה היא מתכוונת כשהיא מסתכלת עלי לרגע חטוף. שכחתי כבר את התחושה כשאני רוחץ כלים והיא מביטה בי ואומרת "זה סקסי כשגבר רוחץ כלים", והיא יושבת על יד השולחן במטבח וקוראת עיתון. פרחה מזיכרוני השיחה על אימי שקיבלה אזרחות אירופאית וכעת היא טסה לליטא לחפש לעצמה דירת נופש. והשיחה על הנסיעה לחו"ל שבקרוב אנחנו מתכננים. נדמה לי שדיברנו על שוויץ. היא דברה עם כמה סוכני נסיעות וקיבלה כמה הצעות מחיר, הנסיעה הזאת נראת פתאום כה רחוקה ממני. שכחתי איך לאהוב, והכי שכחתי איך זה כשאוהבים אותי.
בין ערביים של יום שיישי כעת, שבוע תם, התעדה כלא היה, רק זיכרונות נשארו. שתי החלות המתוקות שקניתי במאפיה מונחות על השולחן. כבכל שבוע אני נוהג לשבת במרפסת ביתי ולבלוס חלה טרייה קניתי במאפייה. אין כמו חלה טריה שיצאה זה עתה מהתנור, לחם טרי תמיד נחשב בעיניי למעדן, עוגה של ממש. גם בפשטות קיימת הנאה צרופה. אני יושב במרפסת ושומע קולות ילדים, ילדים צועקים, בוכים, שמחים משתוללים, ושוב נגיסה גדולה בחלה. בחלון מול ביתי אור נרות נדלק "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר ציוונו במצוותיו להדליק נרות של שבת". עוד נגיסה מהחלה והשקיעה מתרחשת למול עיניי.
שש שנים אני הולך לחפש את עצמי בכל מיני מקומות, ולא בהודו ולא במזרח. אם זה באמצעות לימודים, ואם זה דרך טיפולים שאני עובר. את הטיול הגדול למזרח כנראה לא אגשים אלא רק בחלומותיי. על מה חלמתי כשחלמתי על הטיול הגדול? האם זו ההתפרקות משליטה שכה מאפיינת אותי? האם זו המחשבה ששם אמצע דבר מה שאין כאן? האם זה המבט האחר שהן מביטות בי? חוסר שיפוטיות שכאן לא קיימת בכלל. כאן הכל נשפט, הכל "שפיט" כמו שאמר בזמנו כב' השופט אהרון ברק. הוא כל כך צדק. הכל שפיט כאן בארץ הקודש שלנו. לכל דבר יש צורה, כי כשאין צורה אין סיבה לשפוט וזה הרי בלתי אפשרי כאן.
ולא שיש לי איזושהי משיכה גדולה למזרח, אבל את הטיול הגדול ההוא שכולם עושים בשלב כלשהו בחייהם עדיין לא עשיתי. ההזדקקות לבדיקת הגבולות כמעט ואינה קיימת בחיי. רק אתגרים ואתגרים תמידיים קיימים. והכל בלחץ הזה של ה"כאן ועכשיו" אני עייף מלהתמודד, אני עייף מהנוקשות שבאופיי. לעיתים בא לי לפרוץ במסע קניות מטורף בלי לחשבן ולהתחשבן, לא כי אין לי דבר כזה או אחר אלא כי פשוט בא לי להתבודד עם אותו הדבר שארכוש, כי אם לא עם הדבר אתבודד אז עם. מי כן? איתה?
ערב שבועות כעת, אחי נסע לחבר, בכל הבתים אור נרות של חג דולקים בכל הבתים מסביבי. היה לי יום רצוף של שינה, ייתכן כי גופי מזדקן לאיטו. ימים של מתח ועצבים עוברים עלי, אני זקוק לשינה, ושינה מרובה וחזקה שתכהה את קשיי היום יום הסזיפים האלו. כל דבר בא אלי בקושי מייגע ולפעמים הנני חושב למה? למה הכל קשה בחיי. ואולי אני מגזים? הרי יש מצבים גרועים משלי ועל כך עלי לברך, ובכל זאת לא קל.
עובר אורך עקץ אותי כשנתתי בו אמון. כל פעם זה קורה לי משום מה, אני נזהר מלתת אמון בבני אדם ותמיד חוטף את המכה. קמתי משינה עמוקה, משהו בי רוצה להתפרץ החוצה, חזרתי לטקסט הזה והבנתי כי מילותיו רוצות לצאת החוצה, לראות מה יש בעולם הגדול.
אני יודע כי איני סיימתי להוציא את כל מה שיש למילותיי לומר, אך התחושה כי הגיעה השעה לטעום את טעם האוויר הזך. יגידו שהטקסט טוב, לא טוב, יחשבו כך או אחרת, אבל הוא קיים, נברא מתוכי.קשה לי להגדיר את עצמי כסופר, זאת אפילו חוצפה שאין לה גבול. אז מה אני כן שיגדיר אותי? שיגדיר את כתיבתי. האם ההגדרה משנה? מעלה ומורידה משהו ממני?
לילה כעת, שקט בביתי, אני רוצה לעלות את הטקסט לאתר שלי אך איני יודע כיצד לסיים, כיצד לסגור מעגל, הנני תוהה אם סגירת המעגל הכרחית בכלל? מרגיש לי שהסוף שאני כותב בזה הרגע בא לי מהראש ולא מהלב, לסגור כדי לפרסם, כדי לקבל תגובות, שיגרדו לי קצת את האגו כי מזמן לא גירדו לי. לסגור כמו למות, כי כשמתים כולם יודעים, סגירה היא תמיד פומבית, אין בה אינטימיות, המורכבות הרגשית במוות היא לעיתים חד כיוונית, יבשושית כמעט.
והנה הסיום בא אלי סתם כך מהדמיון. כשאסיים לכתוב ולהכניס את הטקסט לאתר אלך לחדר השינה, אשתי נמה שם כעת את שנתה, כשאכנס למיטה היא תסתובב אלי ותלחש לאוזני "סיימת לכתוב? כן", אגיב אף אני בלחישה, "אני אוהבת אותך" ותישק לשפתיי.
"אני אוהב אותך, אשתי היקרה" רק תבואי אלי כי אני מחכה, רק תבואי.
מתי יודעים כי אדם העומד מולך טוב הוא וזך? האם מבטה של עלמת חן יפיפייה בחצאית צנועה יכולה לרמוז ולו במעט על ליבה הרך והכן? מתי יודעים שתנועה מקבלת משמעות גם אם אינה ניתנת להיאמר במילים? שנים שאני מנסה לאבחן מבטים. כמו אותה תינוקת רכה בימים שהביטה בי ללא סיבה, ללא היסוס ופילטרים שהחיים מייצרים מעצם טיבעם, פשוט הביטה כי הייתי שם לידה, כאילו מנסה למצוא משמעות לגופי המוחצן. מתי יודעים שאמת מתקיימת ללא זיוף, או מסכות? מתי? היתה אלמונית אחת ששאלה אותי היכן הרחוב הזה והזה, אך בלי כוונה אמיתית לתהות על תשובתי גם אם איני יודע, אותה אילמות המתקיימת באותן השניות שוות הן. המהירות והסיזיפיות של חיינו לא נותנות לנו לעצור רגע ולהביט על מה שחשוב לנו, להביט בבדידותנו הנוראית. שוב אני חוזר לרגעי קסם בודדים בהם הכתיבה זורמת, נשטפת ממני. עוד קליפה ועוד אחת נפשטת מעלי בכאב. והדף הלבן שתמיד נמצא שם בשבילי כאילו היה יתום שחיפש את המילים כדי להתערסל בנחמה דקיקה וזעירה. אני מנסה לייצר משמעות ממילים, מאותיות, הברות. לאסוף מונולוגים הבוקעים ממייתרי קולי כשאיש אינו נמצא סביבי, חושש שמא יראו אותי מדבר אל עצמי וייצרו משמעות במחשבותיהם שלא להן פיללתי. כמה תפילה צריכה להיות זכה כמים כדי שתישמע? וכמה החיים כה גדולים מול אפסיותו של האדם?
לפני ימים ספורים בתחנת הדלק ה"היא" שלא הבינה את שמי הביטה אלי, עינייה נגעו בי בלי דעת מדוע. ואולי זה רק אני שרוצה שהמשפט הזה יכתוב על דף נייר זה. "הייתכן שהיא תביט בי"? כי זה רומנטי, ומתבקש כמעט, אך הקול הוא אצלי, בתוכי. בדיאלוגים האין סופיים עם עצמי, אני חייב להפסיק לנהל עם עצמי דיאלוגים הזויים. ובכל זאת במציאות היא שאלה את עצמה "למה הכרטיס לא עובר" ו"למה המשאבה דוממת"? אז הסברתי לה וקולי המסורבל היה כה מיותר לרגע. השנייה של המבט הדומם, השקט של ה"אולי" היא תקלוט את הדבר שמעבר למילים, הקסם שאליו אני עורג כל כך הרבה שנים בחלומותיי, בהזיותיי בתפילותיי המרובות. רגע קט אחרי ניתחת הסטירה על פניי. הרעש הצורם כאשר ניסיתי להסביר לה מה לעשות. "מה אתה אומר לה יא טמבל", היא תשאל את המתדלק הערבי והבעיה תיפטר כהרף עיין, מה אתה נדחף"? תמיד אני בפוזיציה של ה"לעשות רושם". האנומליה המטורפת בין היותך נוהג, בעל רכב חיי בגפך, מסנה לנהל אורח חיים נורמטיבי עד כמה שניתן לבין הגוף הרזה והלא ברור הזה. תנועות ידיים גדולות ומגושמות, ופנים של ספק נרקומן, ספק סטלן, מעיין חיקוי גרוע של שחקן בלתי ידוע המעיז להתגנב לבמה ולצעוק בקול גדול "היי, תראו, הנה, אני כאן, קיים בעולם, חיי, נושם, הולך, בועט, אפילו כמעט התחלתי עם בחורה בחצאית" "אתה יודע מה יהיה הפרס שלך רפי? עוד כאפה". כי היא מיד תכנס לרכבה, תניע, ותסיע, ואתה גם לא תישאר בגדר אפיזודה חולפת בחייה.
דקות מספר אחרי כן אתה תחלוף על פניה כשהיא עוצרת בצד הכביש לקנות זר פרחים, ולא, עצרת, כמעיין הזדמנות שנייה שלא ניצלת, זאת היתה עוד סיטואציה מיני רבות שעברתי ועוד אעבור מן הסתם. שוב נגעת לא נגעת באינטראקציה אנושית עם בנות המין הנשי. ה"לפני" של ה"אולי" בהנחה שהיא תהיה בפוזיציית האפשרות לברוא משהו חדש בעולם, משהו שעוד לא היה, שלא קרה, במסגרת של נרטיב של "הוא והיא", ו"הם ביחד כעת חבר'ה". ואולי פעם אחת יקרה המצב שאני זה שבא איתה למסיבה שבסופה יגידו עלינו, "תראו איזה זוג יפה, עינייה נוצצות כשהיא מביטה בו, כנראה שהיא אוהבת אותו, וזו אינה פסאדה": ואותו המישהו הזה כעת בעצמו לבד מבקש לעצמו את מה שלי אין כרגע במציאות, אלא רק סיטואציות דמיוניות.
חברי הטוב מצא פיתרון יפה, הוא התאהב בפיליפינית שלו. הם באמת ביחד. ולפי ראות עייני היא אוהבת אותו, יש להם את השפה שלהם, הצחוק המאפיין רק אותם שאיש לא יבין, לעיתים נדמה כי היא קוראת את רצונותיו עוד לפני שהוא מספיק לבקש, ופלוני מרעיף עליה מילות חיבה/אהבה, רק שבטווח... גלינג, גלינג, הרעש האופייני של המוני המטבעות שנשפכו זה עתה על הרצפה, צליל מדויק, ממש אוניברסאלי. והפקיד שחתם על הטופס המאשר לה לכפתר את חפתיו. מן מכניזם ניהולי, מנהלי לצורך יצירת הוויה משותפת של זוגיות.
כמה הזוי ומוזר. אבל חמש שנים של לבד, חמש שנים של גלינג, גלינג מסוג אחר. חומש שנים ממש. "אז אתה רוצה להיכנס מותק? זה מאתיים חמישים שקל לחצי שעה" וגם היא מקיימת תנועה בעולם משלה, ואתה נשאב אליו כי גופך זקוק למגע, אז גלינג, גלינג.
אז נניח שהפקיד יחתום, והצליל יישמע, יהיה לה חדר משלה בדירה גדולה, בתוך הנוף שנלקח מציור מהמאה שעברה, פסטוראלי, שקט. כל ציפור שרה כשהבוקר עולה, וכל צרצר מזמר את שירתו בלילות הקרים והחמים גם יחד. יהיה לה מטבח מאובזר בכל טוב, מקרר שיתמלא מן הסתם, והאמת? שהיא לא תעבור כל כך. קשה כי אני ברוך השם קצת עצמאי, אתה תאכל טוב, תראה טוב, מסודר יותר, נקי וממורק, היא אפילו תלמד לא לחתוך אותך בגילוח, כמה נחמד. ותמיד אדע כי במהלך החודש הצליל בעו"ש ישמע כרגיל, ועוד שלושת אלפים שקל יעופו כלא היו. אבל היא איתך בנאדם, על מה אתה מלין כל כך? כמה ציניות אופפת את חיי, מעיין שכבת בזלת המגנה ושמרת מהרוע שקיים שם בעולם, ואלמוני יקר שלחש אל ליבי בתהייה "מדוע אין בך קורטוב חמלה כלפי נפשך" ואני לא ידעתי על מה הוא סך, והדמעות רצו לצאת, אך גם בחדרי הסגור והנעול הדמעות מיענו, התנגדו להיזרק אל אוויר העולם, וגרוני בלע את רוקי בכאב, ואיש לא ידע, ואיש לא שמע. אני ציני כי אני לא מצליח לא להיות ציני, זה מה שמעלה בי לעיתים יותר מקמצוץ של רוע, ולעיתים גם חוסר סבלנות.
לרגע קט מתגנבת לתוכי הקושיה ואם אבחר ללכת על המהלך הבירוקראטי למרות התהיות והספקות? איך בדיוק הדבר יעשה? אכנס למשרד בדרום העיר הגדולה, אתיישב מול פקידונת זעופת מראה, או שלא, שרואה כל יום עשרות טרחנים כמוני. לאחר דין ודברים כמתבקש מהנוהל, כנראה אחתום על מסמך כזה או אחר המחייב אותי בהפקרת כמה ניירות שהציוויליזציה נתנה בהם ערך מוסכם ואחיד. אז ורק אז אתחיל את המהלך הנכסף. מייד אקבל אלבום, ובו מיני עלמות חן משם. בתחילה אעלעל בו כמעה, ואתחיל במונולוג הפנימי המתבקש. "זהו...? נשברת? נעלמה האמונה מנפשך? אל המלאכותי אתה רץ? הרי רק הלילה דיברתם לאחר שהתנינו אהבים, לא? שמעתי אותה, שמעתי אותה אומרת "אני אוהבת אותך רפילה שלי, טוב לי איתך", שמעתי זאת במו אוזני.. היא הרי הניחה ראשה על גופי הכחוש, הלא כך היה? והיא ליטפה בקולה הרך והנעים שהרגיע אותי כל כך, והיה נעים, אני זוכר במדוייק שהיה נעים. אז זהו...? אתה נשבר? ולא לא לקחתי כדור נגד הזיות באותו הלילה, ובכל זאת ראיתי את הסצנה.
ומחשבה רודפת מחשבה בתנודתיות מטורפת, קיצונית. לעיתים אני שואל את עצמי אולי יש בי פיצול אישיות מסוים. הנני שואל את עצמי כעת האם אקבל את מי שתבוא בסוף? האם בכלל תהיה לי הלגיטימציה לקיים בחירה? "ההיא שבתמונה בסדר, אבל עינייה זועפות מדי, מלמדות כי איבדה אמון בעולמנו האכזרי. כאילו שאני גדול המאמינים אבל לשפוט, אני שופט כמו כולם. ולשם האילוסטרציה נמשיך, השנייה, איך נאמר... רזה מידי, על גבול האנורקסיה, אז למה שלא נציל אותה? נשחק אותה "האיש שמציל" ואם הפקידונת תאשר? מה טוב. אבל רגע, היא בכל זאת רזה לי מידי, אני אוהב אותן רכות, דובשניות כאלו. טוב אז שתמות ברעב ונעבור לתמונה הבאה. אתה הרי משלם וגלינג גלינג... השלישית? בסדר, "נכון פקידונת"? ואז אעצור לרגע כי אבחין בעלמת חן יפת מראה מהעולם ההוא ואשאל את עצמי "מה היא עושה בכזאת קונסטלציה? מיד אשים את אלבום התמונות על השולחן ואביט באותה תמונה תוך התנתקות מהכאן ועכשיו. היא אכן טעמי האישי, עיניה קורנות וזורחות, גופה רך ונעים למגע, כך הנני מניח, אך האם יש בה תום? הנני חש כי עיניה כוספות למשהו לא מוגדר, וזה מסקרן אותי. אז אני מגרד את פדחתי, ונזרק לרגעים אל עולם בו הפוטנציאל קיים. על מה חשבה באותו רגע מוקפא? היה לה טוב קודם לכן? כי אני חש בשלוותה. או שאולי היה זה הצלם שהקסים אותה וגרם לעיניה לפרוח, לשמוח, לבטוח לרגע קט בעולם? אני מביט כעת בעולמה, חודר אל נפשה, לפחות מנסה. מהו הסיפור שמאחורי זוג העיניים הזה?
ואולי... ואולי הכל מתוק מידי? קל מידי? על גבול הפרוורטי? מה אני ביני לבין עצמי באמת חושב על אדם כבן 50 נניח ואצה לו הדרך, והוא עושה דרכו אל מפתני העלם הנידח וחוזר עם עלמת חן שיכולה להיות הבת שלו. והנה אני עושה את אותו מעשה בדיוק, אם כי באבחנה דקיקה אחת נבדלת, אני צעיר יותר, בעל מגבלה פיזית כלשהי שמאס לגשש את דרכו בעולם ההיכרויות הישראלי הצר, הקר, והמנוכר.
כבר שנים שאני תר את עולם ההיכרויות הישראלי, נפסל על גובה, בפוסל בעצמי אחרות, נפסל על נכותי ופוסל כאלו שלא לטעמי מאותן הסיבות בדיוק. וככל שעובר הזמן התחושות מתכהות ומתקשות, כבר חוויתי מערכת יחסים שבה התפשרתי כמעט על הכל וחטפתי כוויה שהגלידה לאחר שנים, ואז הגיעו אלי כל אותן נשים שהשריטה קורנת מהן עד בלי דיי. והאתרי ההיכרויות של הנכים שאני כה מתעב. וכל הפוליטיקה המסריחה של הנכות, אם אתה מתחיל עם בחורה שנהפכה נכה כתוצאה מתאונת דרכים היא תביט בך במבט כזה שאומר: "מה זה רוצה ממני עכשיו גם כן? אתה לא רואה שפעם הייתי כוסית לפני התאונה? וכל הבחורים היו מקבלים עקמת כשהייתי חולפת על פניהם, חוצפן קטן, מתחיל עם כוסית על קביים, ועוד במועדון נחמד". שאס מלהזכיר את נכי צה"ל גיבורינו הלוחמים שחרפו נפשם למען הצלת המולדת. אז מה, לא נתלה להם עלמת חן על הצוואר? ככה שיראה טוב, הרי האתוס מבקש אז נקיים. אגב... ככה בנינו, בסודי סודות? שאף אחד לא יישמע, אותה פיליפינית שתעזור לו, תעשה בדיוק את אותה עבודה שפיליפינית אחרת החייה עם פלוני חברי היקר עושה. אותה עבודה בדיוק, תאמינו לי.
אני שוב בדמיון עם עלמת החן שנבטת אלי דרך התמונה נראת טוב מאד. כעת היא חייה בעולם אחר, ואינה יודעת עד כמה עולמה הולך להשתנות ללא הכר. ואם אבחר בה ולא באחרת, היא תבוא אל עולם שלא חלמה עליו בחלומותיה המתוקים ביותר, ואז היא תלמד אולי שיש עוד עלמות חן יפות כמוה, שלוו דווקא נמצאות עם מישהו כמוני, ואם הוא מרפד את ארנקה במרשרשים מדוע שאחר לא יעשה זאת בשבילה גם?"
בהמשך הנרטיב אגיד לפקידונת: "הנה, היא נראת לי" וזו תמהר לעקם את אפה המחודד, ותתחיל בניהול התהליך הבירוקראטי, "טוב, אז קודם כל תחתום פה, ופה, ופה, אני בינתיים אדבר עם הטפסלוג משם", כי איפה אין טפסולוגים, אפילו שם יש הנני בטוח. "ניצור קשר עם משרד הפנים, בשביל שהכל יהיה כשר. ולעצמה היא תמלמל בנתיים תביט, תביט שוב בתמונה יא פרוורט שכמוך, יש בארץ נשים כמוך כמו זבל, אבל אתה "גיבור גדול", הולך לשם כדי להביא אישה לפה"? לאן נעלמה התבונה? השכל הישר? מה אתה רץ ילד? לאן אצה לך הדרך?
חולפים עוברים הימים, התרגשות של עשייה חולפים עלי, הנה, הנה, משהו מתחולל במציאות אותה בחרתי לברוא. החששות מנקרות ובאות יחד איתן. המשפחה כמובן תטיל ספק בעניין, ותאמר תזהר שהדבר לא ייגמר במפח נפש. שעלמת החן שראית בין מסגרות התמונה רק עטופה כיאות וזהו. והמתח הזה שמן הסתם יפקוד אותי, "תגיע? לא תגיע?
תהיה גם נחמדה במציאות? איך תתבצע האינטראקציה הראשונית עימה? תבין אותי? לא תבין? תהיה לה הסבלנות אלי? לא תהיה לה סבלנות אלי. יהיה לה חדר משלה כי כך סוכם, פרטיות, שקט, שלווה. לא אטריד אותה יתר על המידה בהתחלה.
אתה מתחיל סבב קניות מטורף, כלי רחצה לאישה, מגבות גדולות שיהיו לה משלה, בשמים אולי, מיטה נוחה, מצעים נעימי מראה, כן, כן אתה יודע, המיטה זה בשבילה, אתה תישן בחדר שלך, אל תקפוץ, ואל תלחיץ. זאת מערכת יחסים של "עובד מעביד" אבל רגע אם היא אוהבת גבינות ושנאת בשר? שכחת לשאול את הפקידנות. אולי העלמה בכלל צמחונית? האם שם קיימת תודעה של צמחונות בכלל? ולפתע פלא פלאים, טלפון מהפקידונת שלך רק הרגע חשבת עליה וכבר היא מתקשרת, כנראה יהיו לה חיים ארוכים. היא מבקשת ממך לשלוח איזה פקס בהול, בשביל הטפסלוג משם. אז אני ממהר אל התיק המסמכים שלי מהר, מהר ומחפש את הנייר המבוקש, ואלוהים איך שהדף נראה, צריך לצלם אותו ולאחר מכן לשלוח, ואז הפקס פתאום קורע לך את הנייר, כאילו מנסה להגיד לך "אולי תעזוב? אני מסמן לך דבר מה, אנא תתייחס". מה. דווקא כעת להתייחס לתת מודע שלי? כי זה מה שהגוף משדר לך... אבל אני כעת בעמוק עם הפקס המזורגג הזה... ואתה מפטיר קללה עסיסית כי זה מה שיוצא באותו הרגע, ואתה כעת לבד, ממש לבד. והנה רעש הטלפון בשנית "רגע, פקידונת, הרי גם אני רצה שהפקס יישלח נכון?" "אבל תכף אני צריכה לצאת להביא את הילד מהגן, והיום נגמר, ומחר שם חג עד שבוע הבא, אז חבל" וליבי מברך את אימה העוסקת כנראה במקצוע העתיק בעולם. והנה, הנה, הפקס עובד, נס התחולל בזה הרגע, בו במקום. הפקס נשלח... לא תת מודע ולא בטיח, ואז שוב צעקה מהצד השני של האפרכסת, "רגע... אין נייר כאן", אז כעת ברור ונהיר שאימא שלה זונה.
אני כולי שם, בסיפור שאני מתווה בפדחתי, כי בזה אני מצטיין, לצייר לי סצנות בראש, אני אומנם תסריטאי כושל, עובדה לא הצלחתי עד היום להוציא מהקרן לקולנוע ישראלי מימון לפיצ'ר שלי. אבל לדמיין את הסצנות בראש, בזה אין לי מתחרים. אפילו דודים שלי תמיד אומרים שבראש אני רואה סצנות, מדבר אותם, חיי אותם, נושם ואוכל אותם. אני במאבקים תמידיים, עם מי? עם מי לא. כעת מצאתי לי את הפרויקט החדש הזה, אני תמיד טוטלי נכנס בכל הכוח בכל מהוואי, רצונותיי, תשוקותיי, אבא תמיד יבוא ויגיד "אתה, במקום להתעסק בשטויות שלך, לך תלמד אנגלית יותר טוב". "ותראה" הוא ימשיך להפטיר, "תראה את סשקה שלנו, בחר לחיות לבד, אבל בחר, מה רע לו אתה חושב?"
בין לבין אני מעיף מבט בתמונות של בחורות בפייסבוק, נגעל כבר מהריטואל, מריץ עוד תמונה ועוד אחת, רובן בסדר, אז אשלח הודעה לזאת, ולאחרת, ומה? ומה, נו מה? אצרח לעצמי בלב. אחרי צהריים פלונית התקשרה, השארת לה את הנייד שלך, ציינת מפורשות שיש לך אתר אינטרנט משלך, כדאי שתעיף בו מבט כדי שתהיה לה מודעת להכל, ואחרי ה"שלום רפי" היא שואלת "למה אתה מדבר ככה? ולפני שאתה מספיק להסביר... "תגיד, זה גנטי מה שיש לך?" ובתוכי אני צורח "בטח גנטי אחות שלו, ייצאו לך קרפיונים מהתחת שיקשקשו בסנפיר לאחר שתדברי איתי עוד כמה דקות". ונהייתי עצבני, והפטרתי קללה עסיסית, ושלחתי לה הודעת טקסט עם ההסבר השגור והמחייב, כי הכבוד שלי נפגע, אז גם הרוע שבי יוצא במלוא הדרו ותפארתו, ועל מה לעזאזל? על מה? בלילה תתיישב לכתוב ותשחזר את העניין ותשאל את עצמך, "על מה התעצבנת? על אשפה ישראלית ממוצעת"? בשביל אחת כזאת תשקיע רגש?
יצאתי לכמה שעות מהבית כדי לנקות את ראשי הסחרחר. כששבתי הביתה בכניסה ליישוב דמות דמיונית הגיחה מולי באור יום, מבלי שהייתי מוכן לכך. ככה פתאום ללא הכנה מוקדמת. היא קראה לי לבוא אליה חרש. כמעט ולא שמעתי אותה, אבל ראיתי אותה בבירור. "נו, דברי אלי יא זונה" תפסי אותי בשתי ידייך הגדולות תמשכי אותי בכוח לאן שתמשכי, רק עשי זאת כי תכף גרוני מתפוצץ, מתפרץ, בוכה, צורח מתייפח, נהיה אלים מרוב ה"אין" הזה בחיי. ולמה את הולכת כל כך חשופה? למה? למה את כל כך יפה? ואני יודע שאינך הטעם שלי, וייתכן כי גם ההפך הוא הנכון. ואני נואש, כמה שזה שקוף שאני נואש למגע אישה שכבר שנים לא חשתי, רק עם נשים מסוימות חשתי תשוקה רגעית ממומשת והן נעלמו לי, הן הפסיקו לרצות להשתתף בסצנות ההזויות שלי. ורציתי, כה רציתי לשלוח ידיים, ויותר, לקרוע מעלייך את הגופייה ולהצמיד אותך אל הקיר ו.... יש לך דמיון כך אני מקווה, אז תחשבי לבד על ההמשך. שנים שאני שואל את עצמי הכיצד יצאתי כה יצרי? כה אלים. אלוהים: אלוהים אני כותב את הסצנה בראש ואני מרגיש אותה, חיי אותה, זורק את אל הנייר כאילו קרתה זה עתה, והנני יודע שאני צריך להימנע מתיאורים פונוגרפים ובכל זאת הנני כותב את מה שאני מדמיין כי איני מסוגל לבלום את עצמי. הסצנה בה אני חופן בשתי ידיי את חמוקיה הגדולים והרכים אינה נותנת מנוח לנפשי, כי באותם הרגעים כל כולי אש ובערה. ואנחנו נסחפים למרות הכל. אט, אט אני חוזר אל עצמי, נרגע ונזכר שלא ראיתי אותה הרבה זמן. והיא הרי לא באמת בשבילי. אבל משהו בה קוסם לי מושך אותי אליה. זה מעצבן אותי, מעצבן מאד, אז אני כותב את זה ושואל את עצמי מה אם יום אחד היא תקרא שורות אלו? האם תיפגע? כי כשהיא תקרא היא תזהה מיד ששורות אלו נכתבו עליה כי היא תזכור מן הסתם את המקרה.
שבוע עבר מאז כתבתי, שבוע של הפנמת האופציה של "לייבא" אהבה משם, הידיעה וההכרה את עצמי כאדם שחייב עניין עם זוגתו אינם נותנים לי מנוח. איך נתקשר? על מה נתקשר? נקודת האפס היא כה מרתיעה לרגע. הרי הנני רואה את אשתי בדמיון כמי שמתקרשת עימי ביום יום. ועם ה"היא מהמזרח" או מאיפה שלא יהיה, הדבר יהיה קשה שבעתיים. שלא לדבר על כך שהיא אינה יהודיה, וזה חשוב לי, חשוב מאד.
הנני כמהה לילדים, ולילדים יהודים. אין כאן באמת בניית בית אמיתי. יש כאן כמעיין "הסכם קואליציוני" הסכם הטמון בחובו אינטרס, אומנם אינטרס במובן החיובי של המילה, הסכם של טוב לב, ועדיין זהו הסכם. אני בטוח שיש נשים שה"טוב" קורן מהן, והן מסורות ואוהבות את אישם עד אין קץ, ואושר טהור קיים .שם. ועדיין ה"תום" שתמיד חשקתי בו לא יהיה כאן.
כבר שכחתי איך נראת שגרה בזוגיות. הריח הלא נעים הזה שקמים איתו בבוקר. המבט המנומנם אחד בשני. הנשיקה הראשונה של הבוקר, ולעיתים הסיפור על החלום שהיא חלמה בלילה, ואני לא מאוכזב שזה לא היה עלי, כי היא איתי כעת, מחבקת, נוגעת, כאן ועכשיו. ואז היא מדברת פתאום על ילדים כשאני מביט בה במבט תוהה. מעופף רגע, לפתע אני חש כי ידה נוגעת בסנטרי כדי שאתפכס עליה, "היי, אתה כאן"? "נעלמת לשניה" ואני איתה, כולי איתה בדמיון. "אני רוצה ילד" כך היא אומרת בקול שקט ורך, וכשאני כותב את המשפט זה נראה לי לקוח משם, ממשהו כל כך רחוק ולא ממשי. נשימת ייאוש כבדה משתחררת ממני. אני כבר איני יודע אם אני מאמין שכך יקרה, איך הגעתי למצב הזה? איך?
אלוהים, אני בן 35, בימי נעורי חשבתי שבגיל הזה כבר אהיה אבא קנאי ודואג. ביני לביני עדיין לא החלטתי אם אשתי תקרא נורית או ביתי תקרא בשם הזה. אני כה מחובר אל השם "נורית" שם הטמון בחובו המון חום, רוך, תום ואהבה ללא סוף. מן שורשיות תמה שהייתה פעם בעבר. כזאת היא היתה כשהתאהבתי בה לראשונה בחיי. אני הייתי אז נער בן 15.
שנים עברו מאז. שנים אני יודע שאו שאשתי תקרא כך או ביתי. היום נורית בת 36 אם מאושרת לחמישה ילדים. כבר אז באותם הימים הייתי עסוק בדבר הזה, במציאת אהבה. בחיפוש המתמיד והמייגע הזה.
שאלת האמונה תמיד העסיקה אותי, עד כמה הנני מאמין, בעצמי, בבוראי, עד כמה הנני כועס אליו. והאמת? אין לי תשובה. תמיהתי תמיד תהיה נוכחת האם נגזר עלי להעביר את רוב חיי לבד. ללא ילדים, למות מוות עראי ללא משפחה וללא ילדים.זה מרגיש לי אכזרי מידי, קשה, וכואב מידי. בת דודתי התחתנה ויש לה כבר שני ילדים, בן ובת, בן דודי מתחתן בקרוב, אחי בטח יתחתן ויהיו לו גם ילדים. ומה איתי? אולי אזדקן לבד? כי יש כאלו, ולא מעט. נכון, יש גם שיתחתנו והקימו בית בישראל. האם עדיין מפעמת בי האמונה? אני באמת לא יודע. חיים שלמים לבד, כמה הזוי ומציאותי גם יחד.
אני רואה בהזיותיי את בני ואת ביתי היפים והמוצלחים. כמו באותה תמונה שמונחת אצלי בחדר העבודה שלי. אין שם נכות כלל ועיקר, עיניים של ילדון בן 5 וחצי. רק שילדי שלי יהיה בריא. יהיה לי ילד יפה כמוני, סקרן ועקשן כמו אבא, עדין ויפה כמו אימא. לה כנראה אקרא נורית, ולו אקרא טוביה, או אביאל, גם אביה שם יפיפה. אני אהיה אב שמרן. אדאג שילדי יהיו ילדים מנומסים וצנועים, אפנים בליבם שצניעות זה דבר ערכי ויפה. אנדנד לביתי שהיא יוצאת מהבית כשהחצאית קצרה מידי, "נורית, לכי לחדר, את לא יצאת ככה". "אבל אבא..." "נורית... אני מבקש, את לא יוצאת ככה" אביט בעיניה היפות והבוגרות. ויהיו לנו ויכוחים אינסופיים על עניין הלבוש, ועל מה לא, והיא כל הזמן תסנוט בי בחיוך אוהב על שמרנותי המעייפת והמייגעת, אבל היא תאהב אותי היא תאהב אותי עד בלי דיי, ויהיה לנו קשר מיוחד, בלי מילים לעיתים. ואני אקריב את חיי למענה, והיא תדע זאת תמיד. ילדי יכבדו את עובדת היות אביהם בעל מגבלה פיזית. אשתי שאני כה אוהב ומעריך תיתן לי גיבוי רוב הזמן. שנינו למדנו הרבה שנים במקומות רבים. וההורות תנחת עלינו ללא מורא וללא חשש.
שוב הנני נוהג, נוסע ונוסע, לאן? לא יודע, תר אחר הלא נודע שבתוכי, מנסה לתהות על אופיי הלא קל. ברקע המנגינה שמנחמת אותי ומדברת אלי, והלוואי שהכל היה יוצא, נשטף ממני, נשטף בכלל. אני תוהה לפתע על המוות שלא יבוא אלי כל כך מהר, כי מי שמת הם אלו עם הסיפורים הגדולים האלה. לעיתים נדירות נכה שיתוק מוחין עולה לאוטובוס ומתפוצץ זה כמעט נשמע מופרך. לחילופין אם ההרג בפיגוע על רקע לאומני סמוך ליישוב בו אני חיי. יראו את מכוניתי עומדת בצידי הדרך כשסימני יריות עליה, והמולה תשתרר סביבי. מכונית עם מחבלים עקפה אותי בדרך לאלפי מנשה ופתחה באש. לא נותר לי סיכוי ומתתי במקום, מכוניתי המשיכה להתדרדר לשולי הדרך עד שנעצרה. כוחות צבא, משטרה, ושב"כ הגיעו למקום לאחר דקות אחדות ופתחו בסריקות, במקביל בוצעו בי פעולות החייאה נמרצות, אך ללא הואיל. רופא קבע את מותי. הכניסה ליישוב נחסמה לשעות ארוכות. בלילה כשידיעת הפיגוע תיוודע לציבור הכתב הצבאי יעמוד סמוך למכוניתי וידווח על שהראה. אנשי זק"א הכניסו אותי לשקית זבל, והופ, לאבו כביר, לנתיחה שלאחר המוות. וכתב אחר ישלח לבית הורי שם ושם כי הם גרושים. ויהיה שקט, שקט על לכתי בטרם עת. "בדמי ימי הלכתי" בפעם הראשונה במותי גופי יהיה רגיל, כשל כולם. איזה כייף. סוף, סוף אני בנאדם רגיל.
לאן התדרדרתי שאני כותב כך על מותי? אבל זה מפחיד אותי, מפחיד אותי להזדקן, ולהזדקן בארץ הזאת שמתייחסת אל קשישייה כסרח עודף. כאילו יצאו מהנרטיב הישראלי. "חייתם, עבדתם, בניתם, כעת תמותו ובשקט אם אפשר, ושלא נראה אתכם יותר". אני רואה אותם ומביט במראה וראה את עצמי. כל כתבה על יחס החברה לגיל השלישי מבעיטה אותי כל פעם מחדש. אז ננצח את כל הערבים בעולם, והשלום ישרור בארץ הקודש ואז הריקבון והמוגלה יצופו על פני השטח. מה שווה כל השלום הזה אם איננו יודעים לתת כבוד למבוגרים מבנינו? אני רואה את אריאל שרון ומזדעזע, תנו לבנאדם למות כבר, מה אתם מתעללים בו? ככה תעשו גם לי עם ביום מן הימים אקבל אירוע מוחי ולא אוכל לזעוק? "תנו למות חולארות, תנו למות". מגרד לי פתאום, מגרד לי בגב, אני צועק אך קולי לא נשמע, אחי היה כאן עם אישתו וילדיו, וכעת מגרד לי בגב, ואני לא יכול לצרוח בגלל האירוח המוחי שעברתי, אין לי ידיים שיגרדו, אין את הפקודה במוח שתפתח את פי כדי לצרוח "מגרד לי בגב" והנה זבוב, זבוב נחת לי על השפתיים, הוא מטייל לי על השפתיים וזה מציק, מרגיז, מטריף לי את הדעת. והנה סוף, סוף האחות מגיעה לנגב לי את התחת, החיתול שלי מלא שטן וצועה כי כבר 4 שעות לא באו לטפל בי. היא מתחילה להוריד ממני את מדי בית החולים, ועוד אח מגיע לעזור לה להפוך אותי כדי לנקות את אחורי המלוכלכים. אני מבחין בשקית האוכל שידחפו לבטני דרך הזונדה המצחינה שיתקעו לי באף. וזה מגעיל, מגעיל ומעצבן שחתיכת גומי מסריחה תקועה לי בנחיריים. ומי שואל אותך אם אתה רעב בכלל, ואוף שכחתי לצרוח להם שמגרד לי בגב אבל איני יכול לצרוח בגלל המוח שהפסיק לתפקד. מתי אמות כבר אני שואל את עצמי שם בחדרי המבודד בבית החולים, מתי? הכיצד הגעתי למצב בו אני כותב על מוות כמו שאני כותב על החיים, ועל אהבה? כאילו הנני עורג למוות, מבקש אותו. כנראה מילויו של יהונתן גפן מדברות עלי "מבדידות האנשים הופכים קשים, מעטים יוצאים ממנה נשכרים, יש הפוחד מהדממה, יש המגלה בנשמה" (שיר בין ערביים)
עשיתי הפסקה בכתיבה, מלאתי את גופי בבצק כי הוא ביקש, ואז עשיתי את מה שאחי כבר עושה חודשים רבים, ניקיתי את הבית, רציתי קצת להזיע, לחוש קצת בחיי, מיד אכנס להתקלח ולזוז לענייני. השעון מראה רבע שעה לפני השעה הבאה. תמיד תבוא עוד שעה, ועוד אחת, עד שלא...
שקט, שקט בבית, רק מה שמרעיש, מרעיש. כאילו מדגיש את קיומו בהתרסה, ועדיין שקט, שקט של "אין", שקט של "חסר", שקט של "רעש פנימי". העולם שקט ורועש גם יחד. מדבר ולא אומר כלום. הס... שקט, העולם מתקיים ברעש של עצמו. אין איש מתהלך כאן כעת, אין איש מדבר עימי בשטף. החלל צועק שהכל ריק כאן מלבד הדממה. דממת בין ערביים מתגנבת אל נפשי כמו כל יום. געגוע סמוי צועק מקרבי, מה הוא צועק? איני מבין, "מה אתה רוצה כבר, מה? למה לא בכית אתמול שהיתה לך סיבה? למה נמנעת מלהתפרץ החוצה?"
והיא אמרה לי תוציא, "תשחרר, תשתחרר", ורק לחלוחית זעירה של "למה?" בצבצה החוצה. הכאב בגרון כמעט ושרף אותי, צרב אותי באש, ורציתי להעלם, להימלט מהכאן הזה שלי. אני רוצה לחזור לימים שהאמונה היתה חלק בלתי נפרד מהווייתי, וכך גם פעלתי. והיום? היום האמונה איננה לצידי היא נמצא איפשהו שם, לא רחוק אומנם, אך עדיין שם.
אני מנסה להיזכר בתחושה של התחלת הדרך. הפרפרים בלב שמשולבים במחנק המתוק בגרון, הנסיעות האלה, הנסיעות שמהולות בפחד שמא כשתגיע אל מפתן דלתה היא תטלפן ותשאל היכן אתה? ואתה בפרנויה שכה אופיינית לך תגיד לעצמך "הנה, היא מבטלת, קרה משהו, אמרת דבר לא במקום והיא חשבה והגיע למסקנה ש...
שכחתי כבר איך זה מרגיש כשהיא מתקשרת אלי באמצע היום סתם כך כדי לשאול לשלומי, כי היא התגעגעה אלי, חשבה עלי לפתע תוך כדי עבודה. הייתי אז בדרכי לתת הרצאה באיזה תיכון במרכז הארץ. "היי נשמה יפה שלי, מה שלומך? נפלא" היא ענתה "אתה זוכר שאנחנו אצל ההורים שלי הערב? כן יפיפייה, בטח שאני זוכר, ניפגש עוד כמה שעות, אני בדרך לחולון. הסבירו לך כיצד להגיע? אני דואגת שלא תלך לי שם לאיבוד, אל תדאגי חמודה, אני בקשר עם מנהל בית הספר שידריך אותי כשאתקרב למרכז העיר. אני אוהבת אותך כל כך, גם אני יפיפייה, גם אני אוהב אותך". שכחתי כבר איך מרגיש ליטוף של יד אוהבת, מחבקת, דואגת, שואלת, תוהה. "אכלת היום רפי'לה? מה אכלת?" ואני בחיוך אגיב, "הפולניה שלי קמה? התעוררה?" והיא כנראה תצחק. שכחתי איך נראה המבט הזה שלה ללא מילים. שכחתי איך זה כשאנחנו עומדים מחובקים במרפסת בתינו צופים בשקיעה מרהיבה. האוויר כה נקי באזורינו. איני זוכר את התחושה של לקיים יחסי ישות מתוך אהבה וכמיהה גדולה. שכחתי איך זה לנחם אותה כשהיא בוכה כשקשה לה, אז אני מחבק אותה ולוחש באוזנה "מה קורה אהובתי שלי? מה כואב לך"? אז היא תרים מבטה אלי ודמעותיה ינצנצו באור יקרות, ואומר שוב ושוב שהיא אינה לבד בכאבה, ואדגיש בפניה כמה אני אוהב אותה, שאני כאן לידה, בשבילה, למענה, ושהכל בסדר, נמצא פיתרון לבעיה, אני לא הולך לשום מקום. שכחתי איך לחבק בחיוך, שכחתי איך לחבק סתם כך כי בא לי ומתחשק. שכחתי איך להביט בה באופן לא שיגרתי, שכחתי כיצד להבין באמצעות שפת גוף למה היא מתכוונת כשהיא מסתכלת עלי לרגע חטוף. שכחתי כבר את התחושה כשאני רוחץ כלים והיא מביטה בי ואומרת "זה סקסי כשגבר רוחץ כלים", והיא יושבת על יד השולחן במטבח וקוראת עיתון. פרחה מזיכרוני השיחה על אימי שקיבלה אזרחות אירופאית וכעת היא טסה לליטא לחפש לעצמה דירת נופש. והשיחה על הנסיעה לחו"ל שבקרוב אנחנו מתכננים. נדמה לי שדיברנו על שוויץ. היא דברה עם כמה סוכני נסיעות וקיבלה כמה הצעות מחיר, הנסיעה הזאת נראת פתאום כה רחוקה ממני. שכחתי איך לאהוב, והכי שכחתי איך זה כשאוהבים אותי.
בין ערביים של יום שיישי כעת, שבוע תם, התעדה כלא היה, רק זיכרונות נשארו. שתי החלות המתוקות שקניתי במאפיה מונחות על השולחן. כבכל שבוע אני נוהג לשבת במרפסת ביתי ולבלוס חלה טרייה קניתי במאפייה. אין כמו חלה טריה שיצאה זה עתה מהתנור, לחם טרי תמיד נחשב בעיניי למעדן, עוגה של ממש. גם בפשטות קיימת הנאה צרופה. אני יושב במרפסת ושומע קולות ילדים, ילדים צועקים, בוכים, שמחים משתוללים, ושוב נגיסה גדולה בחלה. בחלון מול ביתי אור נרות נדלק "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר ציוונו במצוותיו להדליק נרות של שבת". עוד נגיסה מהחלה והשקיעה מתרחשת למול עיניי.
שש שנים אני הולך לחפש את עצמי בכל מיני מקומות, ולא בהודו ולא במזרח. אם זה באמצעות לימודים, ואם זה דרך טיפולים שאני עובר. את הטיול הגדול למזרח כנראה לא אגשים אלא רק בחלומותיי. על מה חלמתי כשחלמתי על הטיול הגדול? האם זו ההתפרקות משליטה שכה מאפיינת אותי? האם זו המחשבה ששם אמצע דבר מה שאין כאן? האם זה המבט האחר שהן מביטות בי? חוסר שיפוטיות שכאן לא קיימת בכלל. כאן הכל נשפט, הכל "שפיט" כמו שאמר בזמנו כב' השופט אהרון ברק. הוא כל כך צדק. הכל שפיט כאן בארץ הקודש שלנו. לכל דבר יש צורה, כי כשאין צורה אין סיבה לשפוט וזה הרי בלתי אפשרי כאן.
ולא שיש לי איזושהי משיכה גדולה למזרח, אבל את הטיול הגדול ההוא שכולם עושים בשלב כלשהו בחייהם עדיין לא עשיתי. ההזדקקות לבדיקת הגבולות כמעט ואינה קיימת בחיי. רק אתגרים ואתגרים תמידיים קיימים. והכל בלחץ הזה של ה"כאן ועכשיו" אני עייף מלהתמודד, אני עייף מהנוקשות שבאופיי. לעיתים בא לי לפרוץ במסע קניות מטורף בלי לחשבן ולהתחשבן, לא כי אין לי דבר כזה או אחר אלא כי פשוט בא לי להתבודד עם אותו הדבר שארכוש, כי אם לא עם הדבר אתבודד אז עם. מי כן? איתה?
ערב שבועות כעת, אחי נסע לחבר, בכל הבתים אור נרות של חג דולקים בכל הבתים מסביבי. היה לי יום רצוף של שינה, ייתכן כי גופי מזדקן לאיטו. ימים של מתח ועצבים עוברים עלי, אני זקוק לשינה, ושינה מרובה וחזקה שתכהה את קשיי היום יום הסזיפים האלו. כל דבר בא אלי בקושי מייגע ולפעמים הנני חושב למה? למה הכל קשה בחיי. ואולי אני מגזים? הרי יש מצבים גרועים משלי ועל כך עלי לברך, ובכל זאת לא קל.
עובר אורך עקץ אותי כשנתתי בו אמון. כל פעם זה קורה לי משום מה, אני נזהר מלתת אמון בבני אדם ותמיד חוטף את המכה. קמתי משינה עמוקה, משהו בי רוצה להתפרץ החוצה, חזרתי לטקסט הזה והבנתי כי מילותיו רוצות לצאת החוצה, לראות מה יש בעולם הגדול.
אני יודע כי איני סיימתי להוציא את כל מה שיש למילותיי לומר, אך התחושה כי הגיעה השעה לטעום את טעם האוויר הזך. יגידו שהטקסט טוב, לא טוב, יחשבו כך או אחרת, אבל הוא קיים, נברא מתוכי.קשה לי להגדיר את עצמי כסופר, זאת אפילו חוצפה שאין לה גבול. אז מה אני כן שיגדיר אותי? שיגדיר את כתיבתי. האם ההגדרה משנה? מעלה ומורידה משהו ממני?
לילה כעת, שקט בביתי, אני רוצה לעלות את הטקסט לאתר שלי אך איני יודע כיצד לסיים, כיצד לסגור מעגל, הנני תוהה אם סגירת המעגל הכרחית בכלל? מרגיש לי שהסוף שאני כותב בזה הרגע בא לי מהראש ולא מהלב, לסגור כדי לפרסם, כדי לקבל תגובות, שיגרדו לי קצת את האגו כי מזמן לא גירדו לי. לסגור כמו למות, כי כשמתים כולם יודעים, סגירה היא תמיד פומבית, אין בה אינטימיות, המורכבות הרגשית במוות היא לעיתים חד כיוונית, יבשושית כמעט.
והנה הסיום בא אלי סתם כך מהדמיון. כשאסיים לכתוב ולהכניס את הטקסט לאתר אלך לחדר השינה, אשתי נמה שם כעת את שנתה, כשאכנס למיטה היא תסתובב אלי ותלחש לאוזני "סיימת לכתוב? כן", אגיב אף אני בלחישה, "אני אוהבת אותך" ותישק לשפתיי.
"אני אוהב אותך, אשתי היקרה" רק תבואי אלי כי אני מחכה, רק תבואי.
