כריות
(נכתב בשנת 2012)
,כרית, כרית מדברת, ראשי מונח עליה, עיניי מרצדות אל קיר שעליו תלוי שטיח. אני שוכב כמעט תמיד על הבטן. בקיץ גופי עירום בדרך כלל. השמיכה שמעלי מחבקת. משרה אווירת חמימות מזויפת. השמיכה כאישה, נוגעת, מלטפת, השמיכה כשמיכה. פעם היא עצמה, ופעם מציפה. משרתת פונקציה מאד מסויימת. אני לבד ושקט, תמיד אלם בחדרי, בביתי. על הכרית אני מדבר כתמיד, מזמזם חלום ישן נושן על דיאלוג סתום מפעם. חלום על מקלדת שלא נוגעים בה והיא מנגנת את דברי, שרה ללא מגע אדם. מרפאת ומשכחת את פצעי הזמן. לו רק היה ניתן הייתי מוציא כבר ספר. סיפורים קצרים על היום יום מכמה זוויות ומכמה כיוונים. השפה כך נדמה לא אחידה, נעה כגלי הים. אוורירית, לעיתים תנסוק אל על, ולעיתים תצנח עד עפר. תמיד על הכרית המשפטים נקיים יותר, סדורים, פחות סתומים. אני מדבר את הטקסט אל עצמי במיטה וקם כעבור זמן לנגן, ותמיד, כמעט תמיד הצליל מזויף, לא נקי כפי שדמיינתי בשוכבי על הכרית. משהו בתוכי תמיד שר, מנגן ומתייאש על המקלדת. איני ברור ונהיר מספיק. ידי העייפות מאבדות ומעבדות לא נכון את המנגינה המקורית שהתנגנה זה עתה בפדחתי. לילה כעת, יצאתי לרגע חטוף למרפסת. מסיבה התרחשה בקומה שמתחת. ריח בושם רוסי מוקפד נידף ממנו, ריח אישה, ריח של בית, אומנם בית רוסי אך בכל זאת בית. תמיד הבית הרוסי קר, מנוקר. הבושם טוב הסדינים תמיד מוצעים, אך הצעקה שם מפריעה לי, גם לחישה נדמת לי כשאגה, מעצבנת לפרקים. חשבתי להתיישב שוב לכתוב, אך משהו בי ריק, מפורק, בוכה ללא דמעות, ללא קול וצליל. אני רוצה לבכות, לדמוע, לצרוח, לשכוח, לברוח למקום שגם לכאביי יש מקום, ללא המבטים, הביקורת, המשפטים הנדושים השנואים על כל כך. כבר חודש כואב לי הגרון, כואב לי פיזית ונפשית. צרחה של בכי מבעבעת מגופי ולא יוצאת, לא מניחה לי. בכי על הרס עצמי לא נשלט, לא נגמר. רק שלוש עד חמש פעמים בחיי נתתי דרור לשטוף את נשמתי ואת לחיי, התרסקתי בצעקה שאין שנייה לה. כעת כאשר אני חפץ בהזדככות ובשחרור הזה אך איני מצליח. המקלחת החמה שטפה רסיסי זוהמה של כמה ימים, זוהמה שהייתה טבועה בי, ריח זיעה מקורמלת בשמן. סימני ידיים על פה ושם, עדות לגופה מתקיימת, חווה הוויה מתהלכת בעלטה, בערפל.
אני נע בכתיבה כמעט כמי שיש לו מצבי רוח משתנים לעיתים תכופות. לאחרונה גם האירוניה משתחלת אל עולמי. קמתי הבוקר כשאוטובוס חונה בעייני, עלמה אחת ישבה בספסל שמאחורי הנהג, שמנמה במקצת, שיערה שטיני, מבט אהבה ואמונה ניכרו בעיניה. מבט ידוע, המבט שאני תמיד מחפש אצל עלמתי, עלמת חיי. "אתה מוזמן לשבת" אמרה היא בחום, ואני בפליאה חייכתי והתיישבתי לצידה. "אני רפי" ואת? שאלתי, "אתה הרי יודע את שמי, לא"? "איך יודע.." עניתי ." הרי רק הרגע התיישבתי, רק הרגע נפשנו". והיא בשלה, "אתה הרי יודע, תמיד הייתי כאן בדמיונך, אז כעת שמי פרח מזיכרונך? לא יפה", "צודקת" עניתי... " ובכל זאת? הנימוס מחייב", חיוכה הנבוך שבה את ליבי באחת. "בוא נשחק משחק" לפתע כך אמרה, "אתן לך שלושה ניחושים לשמי, אם תצלח את המשחק אסע הביתה, ואם לא, אסע הביתה. מה אתה אומר?" "אם במילא תיסעי הביתה, אז על מה טרחת הניחוש"? תהיתי בחיוך. "איזה עקשן אתה אמרה היא בבוז כבוש. שנים אתה קורא לי, שנים. לילות שלמים דיברת אלי, לחשת באוזניי דברי אהבה וכיסופים. שנים הנני הולכת בביתך יחפה בקיץ, מקשיבה לקולך, יודעת כל תנועה בגופך, וכעת..." באחת ליבי המה, נשימתי נעתקה, "נוריתי"? תמיד זו היא שבאה ונעלמת לי, חייה ומתה לי, נושמת ונחנקת לי. תמיד היא נוריתי שלי. אהבת חיי. תמיד היא שורה בביתי, נוגעת לא נוגעת בי. קולה שם תמיד באוזניי, קוראת אלי מתוך הדממה שבי. אני קורא לה, קורא לה, והיא תמיד עונה לי. לעיתים היא גם נעלמת אל תוך עצמה. גם אני בלי מישים נעלם אל תוך עצמי,
קרה דבר משמעותי היום, מן הכרה של משהו שבצבץ ורצה לצאת לאור, לאוויר העולם. פרט סודי וכמוס שאיתו לא התמודדתי מאז נעורי, וכעת אני עומד מול מראה שקופה, אני שקוף גם לעצמי למה ואיך בכלל אוהבים אותי כשאני שוגה שוב ושוב? פתאום פרט כזה או אחר בחיי מציפים אותי. האם אני טוב מידי לפעמים? וכשמראים לי את זה הכעס על עצמי אני מחוויר, לא רוצה לראות.. איך נורית בדיוק תאהב אותי כשאני כזה, על סף הפיגור? נראה עד עתה כי העטיפה עוד בסדר, גם לא אבל נו... האם היא תתקרב בכלל? האם היא תקבל גם את החלק הזה שבי. אני שונא את עצמי בדממה, שונא. קולי צורם, צעקני, לא ברור לי, מילא שלאחרים זה נשמע כך, אבל לי בעיקר הוא אינו ברור כלל ועיקר. אני צוחק עליו בתוכי, בז לו, מחקה את עצמי לעצמי. מעיין בוז תמידי על מגבלת הדיבור שלי. איך היא תקבל אם אני לא מקבל את הצד הזה שבי? בעיית התקשורת שלי מונחת לפתחי כעת יותר מאי פעם. מה אעשה עם זה? כיצד אפעל? איש מקרובי אינו יודע על כך. לפתע אני נאלץ לעמוד מול הכרה מסוימת בחיי שלא סיפרתי לאיש עד עתה. רק הורי ומשפחתי הקרובה יודעים. שנים לא דיברתי על כך עם איש, גם לא עם חברי היקר והכי קרוב לי. התביישתי חשבתי שאם אני חיי לבד, נוהג, לומד תואר שני מתנהל באופן עצמאי אזי מחקתי את אותן תוצאות אבחון שעשיתי בנעורי. אבחון שטלטל אותי, שגרם לי כמעט למאוס בחיי. רציתי למות לאחר היוודע תוצאותיו. התנהלתי בעולם כאילו לא נאמר להורי שיש לי בעיה קוגניטיבית.כעת אני מעיז לומר זאת. ש לי קושי קוגניטיבי, כלומר לעיתים קשה לי לקחת כמה נתונים לחבר בניהם ולהסיק מסקנה וגם לפעול בהתאם. איני יודע אם זה פן מזערי בפיגור שכלי? אולי? שוחחתי היום עם חברתי שהיא פסיכולוגית והיא אמרה לי מפורשות שבעיה קוגניטיבית אינה פיגור כלל ועיקר. ובכל זאת זה תמיד הרגיש לי קשור אחד לשני. גם כעת האפשרות של לגעת בנושא ולחפור בו גורמת לי לתזזית. אני חושש לגעת בזה. אבל אולי כעת שלראשונה אני חושף את זה אז אני מסיר עוד קליפה ממני. אף פעם לא הודאתי בכך שלעיתים כשמסבירים לי משהו איני מצליח להבין, ולעיתים אני זקוק שיסבירו לי את אותו הדבר שוב ושוב. לעיתים קורה שגם אחר כך אני נשאר תלוי באוויר, מפחד להודות שגם הפעם לא תפסתי את שהסבירו כה במשורה. אני ידע שמי שמכיר אותי ואוהב אותי ימשיך לאהוב אותי על אף החשיפה. כשהתחלתי לכתוב את קובץ שורות אלו לא תיארתי לעצמי שאגיע לרגע שבו אחשוף כזה דבר. אני בתקופה לא קלה בחיי, תקופת הסגר בלי אוטו, בלי חופש שכה הייתי רגיל אליו בשנים האחרונות. החוסר הזה גורם להתבוננות עצמית גדולה מאד. לא שערתי לעצמי שלכך אגיע. לא שיערתי לעצמי שאעמוד מול התובנה הזאת ביום מן הימים. יצאתי לעשות סרט על נהיגה והנה אני נסחף בלי משים לכיוון אחר לגמרי. יצאתי לבחון מה באמת אני אוהב בעצמי. אנחנו חיים בעולם כה שיפוטי ולעיתים מאד קר אז חשבתי שאם לא אספר את זה אזי הבעיה אינה קיימת. גם כשחייתי בזוגיות את הפרט הזה הסתרתי כמדומני. איני זוכר אם סיפרתי או לא. אוסף המילים "אי"לן, ספיבק, מפעל מוגן" שנואות עלי. אני שונא את ההוויה שישנה שם. מרד נעורי לווה בכעס אין סופי על הסביבה בה גדלתי, התנשאתי, בזתי להם, צחקתי עליהם שאני משתלב בחינוך הרגיל והם לא. הקפיצה בין החינוך הרגיל נדמתה לי לעיתים כדילוג בין גן עדן לגיהינום. חוסר התוחלת והתקווה שהיו במקום הזה גרמו לי לשנאה גדולה על חיי. יש לי חבר אחד עד היום עם שיתוק מוחין, אקדמאי, איש משכיל, הוא היחיד שנשאר לי משם כל חברי כיום הם או בריאים או נכי צה"ל ותאונות דרכים. קל לי איתם, נכותם אינה נראת לעיין, על כן טוב לי יותר במחיצתם. אין מראות, אין השתקפויות.
לילה כעת, יום ארוך מתיש וקשה עבר עלי. הכרית קוראת לי, מבקשת את שלה. גם זרמי המים ממתינים. הבטן מתהפכת לי, אוזני חרדות מצלצול טלפון. עיני נעצמות לאיטם. נורית מחכה לי, ממתינה בין הסדינים, בין חלומותיי, והזיותיי. נכנסתי אלייך למיטה, אני עייף אהובתי, אני עייף.
,כרית, כרית מדברת, ראשי מונח עליה, עיניי מרצדות אל קיר שעליו תלוי שטיח. אני שוכב כמעט תמיד על הבטן. בקיץ גופי עירום בדרך כלל. השמיכה שמעלי מחבקת. משרה אווירת חמימות מזויפת. השמיכה כאישה, נוגעת, מלטפת, השמיכה כשמיכה. פעם היא עצמה, ופעם מציפה. משרתת פונקציה מאד מסויימת. אני לבד ושקט, תמיד אלם בחדרי, בביתי. על הכרית אני מדבר כתמיד, מזמזם חלום ישן נושן על דיאלוג סתום מפעם. חלום על מקלדת שלא נוגעים בה והיא מנגנת את דברי, שרה ללא מגע אדם. מרפאת ומשכחת את פצעי הזמן. לו רק היה ניתן הייתי מוציא כבר ספר. סיפורים קצרים על היום יום מכמה זוויות ומכמה כיוונים. השפה כך נדמה לא אחידה, נעה כגלי הים. אוורירית, לעיתים תנסוק אל על, ולעיתים תצנח עד עפר. תמיד על הכרית המשפטים נקיים יותר, סדורים, פחות סתומים. אני מדבר את הטקסט אל עצמי במיטה וקם כעבור זמן לנגן, ותמיד, כמעט תמיד הצליל מזויף, לא נקי כפי שדמיינתי בשוכבי על הכרית. משהו בתוכי תמיד שר, מנגן ומתייאש על המקלדת. איני ברור ונהיר מספיק. ידי העייפות מאבדות ומעבדות לא נכון את המנגינה המקורית שהתנגנה זה עתה בפדחתי. לילה כעת, יצאתי לרגע חטוף למרפסת. מסיבה התרחשה בקומה שמתחת. ריח בושם רוסי מוקפד נידף ממנו, ריח אישה, ריח של בית, אומנם בית רוסי אך בכל זאת בית. תמיד הבית הרוסי קר, מנוקר. הבושם טוב הסדינים תמיד מוצעים, אך הצעקה שם מפריעה לי, גם לחישה נדמת לי כשאגה, מעצבנת לפרקים. חשבתי להתיישב שוב לכתוב, אך משהו בי ריק, מפורק, בוכה ללא דמעות, ללא קול וצליל. אני רוצה לבכות, לדמוע, לצרוח, לשכוח, לברוח למקום שגם לכאביי יש מקום, ללא המבטים, הביקורת, המשפטים הנדושים השנואים על כל כך. כבר חודש כואב לי הגרון, כואב לי פיזית ונפשית. צרחה של בכי מבעבעת מגופי ולא יוצאת, לא מניחה לי. בכי על הרס עצמי לא נשלט, לא נגמר. רק שלוש עד חמש פעמים בחיי נתתי דרור לשטוף את נשמתי ואת לחיי, התרסקתי בצעקה שאין שנייה לה. כעת כאשר אני חפץ בהזדככות ובשחרור הזה אך איני מצליח. המקלחת החמה שטפה רסיסי זוהמה של כמה ימים, זוהמה שהייתה טבועה בי, ריח זיעה מקורמלת בשמן. סימני ידיים על פה ושם, עדות לגופה מתקיימת, חווה הוויה מתהלכת בעלטה, בערפל.
אני נע בכתיבה כמעט כמי שיש לו מצבי רוח משתנים לעיתים תכופות. לאחרונה גם האירוניה משתחלת אל עולמי. קמתי הבוקר כשאוטובוס חונה בעייני, עלמה אחת ישבה בספסל שמאחורי הנהג, שמנמה במקצת, שיערה שטיני, מבט אהבה ואמונה ניכרו בעיניה. מבט ידוע, המבט שאני תמיד מחפש אצל עלמתי, עלמת חיי. "אתה מוזמן לשבת" אמרה היא בחום, ואני בפליאה חייכתי והתיישבתי לצידה. "אני רפי" ואת? שאלתי, "אתה הרי יודע את שמי, לא"? "איך יודע.." עניתי ." הרי רק הרגע התיישבתי, רק הרגע נפשנו". והיא בשלה, "אתה הרי יודע, תמיד הייתי כאן בדמיונך, אז כעת שמי פרח מזיכרונך? לא יפה", "צודקת" עניתי... " ובכל זאת? הנימוס מחייב", חיוכה הנבוך שבה את ליבי באחת. "בוא נשחק משחק" לפתע כך אמרה, "אתן לך שלושה ניחושים לשמי, אם תצלח את המשחק אסע הביתה, ואם לא, אסע הביתה. מה אתה אומר?" "אם במילא תיסעי הביתה, אז על מה טרחת הניחוש"? תהיתי בחיוך. "איזה עקשן אתה אמרה היא בבוז כבוש. שנים אתה קורא לי, שנים. לילות שלמים דיברת אלי, לחשת באוזניי דברי אהבה וכיסופים. שנים הנני הולכת בביתך יחפה בקיץ, מקשיבה לקולך, יודעת כל תנועה בגופך, וכעת..." באחת ליבי המה, נשימתי נעתקה, "נוריתי"? תמיד זו היא שבאה ונעלמת לי, חייה ומתה לי, נושמת ונחנקת לי. תמיד היא נוריתי שלי. אהבת חיי. תמיד היא שורה בביתי, נוגעת לא נוגעת בי. קולה שם תמיד באוזניי, קוראת אלי מתוך הדממה שבי. אני קורא לה, קורא לה, והיא תמיד עונה לי. לעיתים היא גם נעלמת אל תוך עצמה. גם אני בלי מישים נעלם אל תוך עצמי,
קרה דבר משמעותי היום, מן הכרה של משהו שבצבץ ורצה לצאת לאור, לאוויר העולם. פרט סודי וכמוס שאיתו לא התמודדתי מאז נעורי, וכעת אני עומד מול מראה שקופה, אני שקוף גם לעצמי למה ואיך בכלל אוהבים אותי כשאני שוגה שוב ושוב? פתאום פרט כזה או אחר בחיי מציפים אותי. האם אני טוב מידי לפעמים? וכשמראים לי את זה הכעס על עצמי אני מחוויר, לא רוצה לראות.. איך נורית בדיוק תאהב אותי כשאני כזה, על סף הפיגור? נראה עד עתה כי העטיפה עוד בסדר, גם לא אבל נו... האם היא תתקרב בכלל? האם היא תקבל גם את החלק הזה שבי. אני שונא את עצמי בדממה, שונא. קולי צורם, צעקני, לא ברור לי, מילא שלאחרים זה נשמע כך, אבל לי בעיקר הוא אינו ברור כלל ועיקר. אני צוחק עליו בתוכי, בז לו, מחקה את עצמי לעצמי. מעיין בוז תמידי על מגבלת הדיבור שלי. איך היא תקבל אם אני לא מקבל את הצד הזה שבי? בעיית התקשורת שלי מונחת לפתחי כעת יותר מאי פעם. מה אעשה עם זה? כיצד אפעל? איש מקרובי אינו יודע על כך. לפתע אני נאלץ לעמוד מול הכרה מסוימת בחיי שלא סיפרתי לאיש עד עתה. רק הורי ומשפחתי הקרובה יודעים. שנים לא דיברתי על כך עם איש, גם לא עם חברי היקר והכי קרוב לי. התביישתי חשבתי שאם אני חיי לבד, נוהג, לומד תואר שני מתנהל באופן עצמאי אזי מחקתי את אותן תוצאות אבחון שעשיתי בנעורי. אבחון שטלטל אותי, שגרם לי כמעט למאוס בחיי. רציתי למות לאחר היוודע תוצאותיו. התנהלתי בעולם כאילו לא נאמר להורי שיש לי בעיה קוגניטיבית.כעת אני מעיז לומר זאת. ש לי קושי קוגניטיבי, כלומר לעיתים קשה לי לקחת כמה נתונים לחבר בניהם ולהסיק מסקנה וגם לפעול בהתאם. איני יודע אם זה פן מזערי בפיגור שכלי? אולי? שוחחתי היום עם חברתי שהיא פסיכולוגית והיא אמרה לי מפורשות שבעיה קוגניטיבית אינה פיגור כלל ועיקר. ובכל זאת זה תמיד הרגיש לי קשור אחד לשני. גם כעת האפשרות של לגעת בנושא ולחפור בו גורמת לי לתזזית. אני חושש לגעת בזה. אבל אולי כעת שלראשונה אני חושף את זה אז אני מסיר עוד קליפה ממני. אף פעם לא הודאתי בכך שלעיתים כשמסבירים לי משהו איני מצליח להבין, ולעיתים אני זקוק שיסבירו לי את אותו הדבר שוב ושוב. לעיתים קורה שגם אחר כך אני נשאר תלוי באוויר, מפחד להודות שגם הפעם לא תפסתי את שהסבירו כה במשורה. אני ידע שמי שמכיר אותי ואוהב אותי ימשיך לאהוב אותי על אף החשיפה. כשהתחלתי לכתוב את קובץ שורות אלו לא תיארתי לעצמי שאגיע לרגע שבו אחשוף כזה דבר. אני בתקופה לא קלה בחיי, תקופת הסגר בלי אוטו, בלי חופש שכה הייתי רגיל אליו בשנים האחרונות. החוסר הזה גורם להתבוננות עצמית גדולה מאד. לא שערתי לעצמי שלכך אגיע. לא שיערתי לעצמי שאעמוד מול התובנה הזאת ביום מן הימים. יצאתי לעשות סרט על נהיגה והנה אני נסחף בלי משים לכיוון אחר לגמרי. יצאתי לבחון מה באמת אני אוהב בעצמי. אנחנו חיים בעולם כה שיפוטי ולעיתים מאד קר אז חשבתי שאם לא אספר את זה אזי הבעיה אינה קיימת. גם כשחייתי בזוגיות את הפרט הזה הסתרתי כמדומני. איני זוכר אם סיפרתי או לא. אוסף המילים "אי"לן, ספיבק, מפעל מוגן" שנואות עלי. אני שונא את ההוויה שישנה שם. מרד נעורי לווה בכעס אין סופי על הסביבה בה גדלתי, התנשאתי, בזתי להם, צחקתי עליהם שאני משתלב בחינוך הרגיל והם לא. הקפיצה בין החינוך הרגיל נדמתה לי לעיתים כדילוג בין גן עדן לגיהינום. חוסר התוחלת והתקווה שהיו במקום הזה גרמו לי לשנאה גדולה על חיי. יש לי חבר אחד עד היום עם שיתוק מוחין, אקדמאי, איש משכיל, הוא היחיד שנשאר לי משם כל חברי כיום הם או בריאים או נכי צה"ל ותאונות דרכים. קל לי איתם, נכותם אינה נראת לעיין, על כן טוב לי יותר במחיצתם. אין מראות, אין השתקפויות.
לילה כעת, יום ארוך מתיש וקשה עבר עלי. הכרית קוראת לי, מבקשת את שלה. גם זרמי המים ממתינים. הבטן מתהפכת לי, אוזני חרדות מצלצול טלפון. עיני נעצמות לאיטם. נורית מחכה לי, ממתינה בין הסדינים, בין חלומותיי, והזיותיי. נכנסתי אלייך למיטה, אני עייף אהובתי, אני עייף.
