כשאמות בעוד עשרים שנה
כשאמות בעוד עשרים וחמש שנה בערך ילכו אחרי ארוני רבבות, רבבות אנשים ברחובות. מתתי בפתאומיות מוחלטת דום לב. כך קבע פרופ' בליס מנהל בית החולים הדסה בירושלים. הוא נעמד מול עדת עיתונאים קופצניים והקריא מהכתב. "בצער רב ולאחר מאמצים גדולים נאלצנו לקבוע את מותו של ראש ממשלת ישראל רפאל אברהם לרנר" רעש והמולה שררו במקום, שאלות מכל עבר עפו אל אוויר העולם. השארתי אחרי אישה ושלושה ילדים ומורשת של עשייה ציבורית ענפה. חמש עשרה שנה כיהנתי כראש ממשלת ישראל כארבעה מערכות בחירות ניצחתי ברציפות, ובמספרים גבוהים. תדהמה נפלה בארץ ובעולם כאשר הבסתי את המועמד מהליכוד. 64 מנדטים מפלגת העבודה קיבלה לראשונה מאז קום המדינה. מספר מנדטים שעוד לא נראה בכנסת. אין קואליציה, אין סחר מכר פוליטי סקטוריאלי. ממשלתי הראשונה היתה בדמותי וכצלמי, כמו שרציתי שתהיה. חמישה עשר שרים סך הכל, 7 שרים, ו 7 שרות וראש ממשלה. מערכת הבחירות הראשונה בה התמודדתי היתה רדומה משהו, צחקו על מפלגת העבודה שלאחר 90 שנות קיומה של מדינת ישראל זה מועמד שהמפלגה מעמידה בראשה, אדם בעל מגבלה, ועוד עם מגבלה בדיבור. תמיד עמדה השאלה הרי פוליטיקה היא עניין של דיבור, עניין של רטוריקה, עניין של עמידה מול קהל. כיצד אדם בעל מגבלה בדיבור בכלל מעז בכלל להיכנס לפוליטיקה? תמיד ידעתי שיש לי קסם אישי, שכשמכירים אותי חל מהפך בצורת המחשבה על אנשים בעלי צרכים מיוחדים כמוני. רציתי לבדוק מי אנחנו באמת? ידעתי שעד כה לא נבחרה אישה לעמוד בראש ממשלת ישראל למעט גולדה מאיר. גבר מזרחי כבר יש לנו כעת מטעם הליכוד, עתה נותר לבחון האם אזרחי ישראל יצליחו להתגבר על הדעות הקדומות ולבחור ראש ממשלה בעל מגבלה. רציתי להביא את הפרטיקולרי לאוניברסלי בהקשר הזה. רציתי לשנות את פני המדינה הזאת. מי שלא קופץ לבריכה לא לומד לשחות. הפור נפל אצלי כאשר הבטתי באסקופה הנדרסת של חברי הכנסת בליכוד. שאלתי את עצמי באמת ובתמים אם ה"חזנים והרגבים" נמצאים שם, מה אני לא יכול? בטח שכן. ועוד בלי למצמץ. מעבר לכך באותם השנים מתחת לפני השטח הגלים רחשו בעצבנות. הציבור היה צמא ובשל לשינוי מהותי. הסיאוב והשחיטות בליכוד בפרט ובימין בכלל היתה באותם ימים משמרת שיער. אונס, שוחד והפרת אמונים במסדרונות השילטון היו ללחם יומנו. חבר כנסת רצח את אישתו בטוענה לאי שפיות זמנית. לימים כך הסתבר כי ביקשה שיעזוב את החיים הציבוריים. והוא לא היה מסוגל לעמוד בזה, החיידק הפוליטי היה טבוע בו בכל תא ותא בגוף. הפוליטיקה הייתה תמיד אהבתו הראשונה ואולי גם היחידה. הוא התחתן רק כדי לשחק את המשחק השמרני הישראלי, אישה, בית + מאהבת מהצד כמו ברוב הבתים בישראל, רק שאצלו הפוליטיקה היתה המאהבת שלו, עד כדי כך שהיה מוכן לרצוח את אישתו למענה. בחדרי החקירות שתק כדג. לאחר כשנה בית המשפט הרשיע אותו ברצח אישתו ושלח אותו למאסר עולם. חבר כנסת יושב בכלא על רצח. איזה סיפור זה היה. כל התקשורת העולמית סיקרה את המשפט ואת גזר הדין. השחיטות לא פסחה גם על ההסתדרות ששנים היתה תחת מנהיגי מפלגת העבודה הפסידה באתן השנים למעמדי הליכוד. שלמונים וטופינים הסתובבו גם שם. 30 שנה הימין שלט במדינה ברציפות. התחושה היתה אז שזהו שילטון מלוכני שאינו בר שינוי. כמה שלא דשו בעניינים הללו באמצעי התקשורת הליכוד הביס שוב ושוב את מפלגתו של בן גוריון. שנים מפלגת העבודה החליפה מנהיגים כמו טמפונים ולאחר מכן זחלה לממשלת הליכוד והיינו למרמס וללעג. בבחירות הפנימיות לראשות מפלגת העבודה בהן התמודדתי לראשונה הייתי על תקן הבדיחה העצמית על עצמי, ובאמת הפסדתי במערכת הפריימריז הראשונים, הגעתי למקום השישי עם 4.5% מקולות מצביעי המפלגה. אך כל זה לא שבר אותי. ידעתי שבפעם הבאה אשוב להתמודד עם הרבה יותר כוח ואנרגיה פוליטית. הייתי אחרי 8 שנים רצופות כחבר כנסת מן המניין רציתי יותר, שנים ספורות לפני כניסתי לחיים הציבוריים עשיתי כמה פעולות שנצרבו בתודעה הישראלית. באותם הימים ציבור הנכים בארץ נאבק על הגדלת קצבאות הנכות. חסימות כבישים היו מתבצעות בקיץ אחת לשבוע וגם זה לשעה שעתיים ביום. לא היתה בכך כל אפקטיביות באופן שהביא את הממשלה לכדי נקיטת פעולה המחוללת שינוי מהותי בצורת התייחסותה של המדינה אל ציבור הנכים בארץ. התעלמתי לרגע מחילוקי הדעות לגבי המטרות שראשי ציבור הנכים בארץ הציבו לעצמם ורציתי להראות להם כיצד משנים הלכה למעשה תודעה ציבורית. אגב אני גרסתי שאלו פעולות סרק שלא מזיזות לאיש שם למעלה במסדרונות השילטון באיחוד כאשר החסימה היא לשעה שעתיים ביום, טענתי לאורך כל הדרך ששילוב אנשים בחברה הישראלית מתחיל מהשתלבות ילדים בחינוך הרגיל. ולאחר מכן באקדמיה, ובסוף כניסה מסיבית אל שוק העבודה. אבל לצורך הוויכוח האינטלקטואלי שניהלתי מול ראשי אירגוני הנכים רציתי להראות להם איך עושים את זה פעם אחת כמו שצריך. ואז עלה במוחי רעיון, התארגנו קבוצה של חברים השכרנו רכבים לשבוע וקבענו תאריך בו נגיע לכמה צמתים מרכזיים בארץ נעמיד את הרכבים באופן שלא ניתן יהיה לגרור אותם ללא נהג וליתר ביטחון הוצאנו את המצברים מהמכניות כך שבכל מקרה לא ניתן יהיה להתניע את הרכבים ולנסוע. במקביל תיאמנו עם כמה מוניות שהמתינו מעברה השני של החסימה וכך לאחר שסיימנו את החסימה עלינו כולנו על מוניות ונסענו הביתה. בבית הדלקנו טלוויזיה וכל המדינה דיברה רק על זה. "מדינת ישראל חסומה, אין יוצא ואין בא, הכל תקוע". וזה בכמה צמתים מרכזיים בארץ בעת ובעונה אחת. גם לו המשטרה רצתה לפתוח את החסימה הדבר הצריך התארגנות שלקחה שעות ובינתיים הכביש חסום לשעות רבות וארוכות. בערב של אותו היום לא אחר מאשר ראש ממשלת ישראל התקשר אלי, בכבודו ובעצמו "רפי לרנר?" "נכון" עניתי, "אתה חלק מהנהגת חסימת הכבישים של הנכים? אני מבקש שתחזרו למכונית ותשחררו את המדינה מהחסימה המטורפת הזאת. זה עלה במחיר בנפש". ואז עניתי אתה מוכן להיכנס למשא ומתן על העלאת הקצבאות?" "לא" השיב לי ראש הממשלה, אז הגבתי ואמרתי "אז תסתדרו לבד, תביאו גררים ותרימו את המכוניות, מה הבעיה?" וסיימתי את השיחה. כמה חוצפה/תעוזה היתה כדי לענות כך לראש הממשלה בכבודו ובעצמו. מיותר לציין ששיחה זו הוקלטה מטעם משרדו ואז דלפה באורך פלא לתקשורת, אך כל זה לא עניין אותי. החסימה היתה כל כך טובה כי לא ניתן היה להרים את המכוניות על הגרר ללא התנעת הרכבים עצמם. שלושה ימים מדינת ישראל התברברה עם הסיפור הזה. כמובן שעצרו אותנו לתשאול באותו הלילה אך יחד עם זאת ממשלת ישראל הבינה היטב את עומק מצוקתם של ציבור הנכים ונכנסה עימם למשא ומתן שבסופו העלו את קצבתם באופן דרמטי יותר. הרבה קיתונות בוז וזעם ספגתי מהציבור, אך לא ייחסתי לכך חשיבות יתרה, ידעתי שרוב העם שלי ברמת אינטליגנציה מאד נמוכה ועל כן אני עושה מה שכל הפוליטיקאים עושים מנצל זאת לצרכי. לרוב לא אומרים זאת אבל חוק ייסוד בפוליטיקה זה שלעולם המנהיג יותר חכם מהבוחר. אין מה לעשות, לא נעים להגיד את זה לעם אבל זו אמת אוניברסלית בכל העולם. התקשורת באותה עת נדלקה עלי, רפי לרנר הראה לציבור בכלל ולציבור הנכים בפרט איך מזיזים משהו במדינה. לאחר שהסיפור הזה הסתיים הייתי יותר ויותר נחוש בדעתי להנהיג את המדינה. לימים ראשי המחאה באו והודו לי אך לא לציטוט.
שנים השתעשעתי ברעיון להיכנס לפוליטיקה, לשנות דברים מבפנים, לעצב מחדש את דמותה של הארץ הזאת. לרוב האנשים האנונימיים שמתחילים את דרכם בפוליטיקה צריכים לשעבד את רכושם בשביל לפרוץ לתודעה הציבורית לראשונה. לא רציתי לפעול כך. בחרתי בדרך אחרת, ארוכה יותר. שנים לפני כניסתי לכנסת נתתי הרבה הרצאות בבתי ספר והן בכל מיני ארגונים העוסקים בחינוך ובהעצמה אישית. נפגשתי עם הרבה הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים והפכתי בהם קורטוב רוח של תקווה, למרות האסון הנורא שפקד את משפחתם. אהבתי לעמוד על במה ולספר את סיפורי האישי. ידעתי שזה גורם לאנשים להביט רגע בחייהם האישיים ולקבל כוחות. החיידק הפוליטי שהיה טמון בתוכי ישן שנת ישרים, ידעתי שיום יבוא והוא יתעורר ואולי גם ישאג. אף פעם לא היו לי רגשי נחיתות וכך גם פעלתי. חוקים רבים שהטיבו עם הציבור עמדו לזכותי בשנים הראשונות בכנסת. ובכל זאת מה לא אמרו על התסריטאי רפי לרנר שרכב על גל הזכייה בפרס האוסקר וחסימת הכבישים ההרמטית שחוללתי, הצליח בדרך לא דרך להתברג באחד המקומות הלא ראלים בפריימריז במפלגה. אמרו "מה הוא ופוליטיקה? שמאלני אנרכיסט, פטרנאליסט. הוא לא ורבאלי אבל לחלוטין. לעבוד כמזכירה מזופתת לא נתנו לו, מה הוא ופוליטיקה"? אחרים אמרו "אתה אדם טוב וישר מידי לפוליטיקה, בשביל מה אתה צריך את זה"? וכשהכרזתי על מועמדותי לראשות המפלגה בפעם הראשונה היו מי שהציעו לממן לי בדיקה פסיכיאטרית. חוש ההומור שלי הציל אותי ואמרתי "אם יש מישהו שמוכן לשים על זה כסף, מה אכפת לי, קדימה שישים. הרי בסופו של דבר חברים, זה הפרצוף שלכם. לא שלי, אצלכם מצוי הפחד, אצלכם מצויה הבורות. אני זכאי להתמודד למשרת יושב ראש מפלגת העבודה כמו כל חבר מפלגה אחר שמתמודד ". עת כניסתי לתפקיד חבר כנסת מהספסלים האחוריים של האופוזיציה רציתי קדם ללמוד את המנגנון עצמו. כיצד מגישים שאילתה? כיצד מגישים הצעה לסדר? כיצד כותבים הצעת חוק? מהו התהליך שהצעת חוק עוברת עד לכניסתה לספר החוקים של מדינת ישראל. בעיקר רציתי ללמוד מאחר שלא באתי מתחום המשפטים אלא מתחום הכתיבה והיצירה רציתי קודם להרגיש את המקום בו אני משרת את הציבור. רק לאחר חודשים של למידה והכרת המערכת חשתי מספיק בטוח בעצמי ויצאתי לדרך עם כמה יוזמות משלי. למשל חשבתי שחבר כנסת יכול לקבל משכורת נמוכה יותר ולא צריך לנקר את עיניי הציבור בעודו נאנק בקשיי הפרנסה ומיוקר המחייה בישראל, בייחוד כאשר אלו ימים של קיצוצים דרמטיים בתקציב המדינה. בהמשך יחד עם חברים נוספים הצלחתי לתקן את חוק מבקר המדינה כך שיוכל להגיש כתבי אישום כאשר זיהה שחיתות מתרחשת למול עייניו. שנים שדוחות מבקר המדינה היו לקרקס שנתי הדועך לאחר יומיים. ייצרתי קואליציות למורת רוחם של חברי הממשלה. עשרות שנים כאשר אישי ציבור היו סורחים מבקר המדינה היה מעביר את ממצאיו ליועץ המשפטי לממשלה שהיה כוכך בדעתו אם לפתוח בחקירה ואם לוו. רק אם הוא היה מורה למשטרה לפתוח בחקירה וממצאי החקירה היו חוזרים ליועץ המשפטי לממשלה, וזה האחרון היה מחליט להגיש כתב אישום. כל זה היה לוקח לעיתים שנים מה שגרם לעיתים לעיוות החקירה ואף גרם עוול לאיש הציבור שכלפיו מכוונים הדברים. החוק החדש שחוקקתי ביקש לחזק את מוסד מבקר המדינה שהתרופף עם השנים, ולתת למבקר עצמו את הסמכות להורות למשטרה לפתוח בחקירה ובהמשך להגיש כתבי אישום נגד אלו שסרחו. כמה רעש עשה הנושא הזה. חברי בקואליציה שהיו מיודדים עימי הבינו את צורך השעה והלכו איתי. חלקם גמרו בכך את דרכם הפוליטית כי בתוך מפלגתם שלהם. לא סלחו להם על שיתוף הפעולה איתי. קראו להם "בוגדים, שמאלנים, חולי נפש, דעתם השתבשה עליהם". ידעתי שבפוליטיקה אני מייצר גשרים עם עמיתים שלוו דווקא שותפים לעמדותיי הפוליטיות. בהמשך ביטלתי את חוק לרון המונע מאנשים בעלי צרכים מיוחדים לצאת לעבודה ללא חשש שקצבתם תקוצץ. ובמקביל יחד עם הממשלה בניתי תוכנית על פי המודל האירופי לעידוד מעסיקים לשלב נכים בעבודה על ידי יצירת רף מינימום של עובדים שמתוכם חייבים להיות מועסקים אנשים בעלי צרכים מיוחדים. במגזר הפרטי הפחתנו את מס מעסיקים וכך עודדנו אותם להכניס עוד ועוד אנשים בעלי צרכים מיוחדים לשוק העבודה במשק. מעסיקים אשר נמנעו במכוון להעסיק המדינה העלתה להם את המס ואותו מרווח במס לא הלך חזרה למדינה אלא למי שהעסיק עובדים נכים מעל המכסה. המהלך היה קשה וסיזיפי. מעסיקים לא רצו להתעסק עם זה אך רצו את ההנחה במיסוי, (בכל זאת מדינת היהודים). חלקם אף ניסו להערים על המערכת ידי הצגת העסקה פיקטיבית. היה צורך לתקן שוב ושוב את החוק כדי למנוע תופעות נלוזות אלו. כתבי הכלכלה בתקשורת הטילו ספק בהצלחת התוכנית. טענתי וחזרתי וטענתי שזה ייקח זמן, אך השינוי התודעתי הוא בלתי נמנע. נתתי את עצמי כדוגמא חייה, שנים רבות עבדתי ואף שילמתי מיסים כמו כולם, למרות ההפחתה בקצבה, אמרתי כך בדיוק משתלבים בחברה, נמצאים בכל מקום שרוצים, על אף הקושי. ההנגשה תגיע אחר כך, קודם עלינו להיות במקומות שאנו רוצים להימצא בהם. אנו חיים בתקופה שאפשרה הרבה משרות שנכים יכולים לעבוד בהם באמצעות מחשב. הכל עניין של רצון והתמדה. לא אחת יצאתי נגד מנהיגי ציבור הנכים הבוחרים בדרך הקלה של אי השתלבות מכוונת בחברה הישראלית. הדבר הכעיס וקומם אותי מאד. אף פעם לא נרתעתי מלעמוד מולם ולהציב בפניהם מראה לא נעימה.
חוקים נוספים קידמתי בהם הגדלת שעות המסחר בישראל. אמרתי שאין סיבה שקניונים ומרכזים מסחריים לא יפעלו סביב השעון ממש. זה יגדיל את הפירעון ויגדיל את התקציב המדינה. כך גם גרסתי לגבי הגדלת מתן השירות של המדינה לאזרח. עמדתי על דוכן הכנסת ואמרתי "אין סיבה שמשרד הפנים, או ביטוח לאומי, או כל משרד ממשלתי אחר לא יעבוד 12 שעות, 5 ימים בשבוע, אין סיבה. הדבר יוריד לחץ מהציבור כל אזרח יוכל להגיע למשרד ממשלתי בשעות הנוחות לו ולקבל שירות המגיע לו". בהמשך ניסיתי והצלחתי לחוקק את חוק מאסר עולם לאנסים. ולפדופילים טענתי לאורך כל הדרך כי אונס = רצח. במיוחד אונס של קטינים. אין מחילה למי שפוגע כך בחסרי ישע. בנוסף החמרנו את הענישה עם מטרידים מינית סדרתיים. בחקיקת החוק הכנסתי סעיף בו כל 3 שנים בית המשפט יוכל לדון מחדש בתיק במידה ונתקבלו ראיות חדשות, יחד עם ההרתעה יצרתי מנגנון בו במקרה שבו אישה מעלילה על גבר עלילת שווא או עלילה למטרת סחיטה תינתן לנאשם הזדמנות להילחם שוב על חפותו. האישה שהעלילה על אותו גבר שכביכול אנס אותה תפצה את הגבר בסכום של מיליון שח או שכול רכושה יחולט לטובת הנאשם שזוכה זה עתה. הנחת ייסוד שלי היתה שבגלל אחוז ההרשעות הכמעט אבסולוטי בארץ כדאי שבמקרים מסויימים תהיה לנאשם זכות שהמדינה תתבונן שבקרה שלו בשנית ובשלישית כאשר העונש הוא כה חמור. וניסיתי לבער את נגע הסחיטות המיניות. "אם לא תשלם לי את אשר אני דורשת אתלונן עלך שאנסת אותי". אותו דבר יחול על זוגות בתהליך גירושין, במקרה בו מי מהצדדים מעליל על הצד שכנגד על מנת לסחות אותו כספית האישה או הגבר יפצה את הצד שכנגד באם בית המשפט יחשוב שלא נעברה כל עבירה כנגד מי מהצדדים. ניסיתי לייצר הרתעה חזקה בשני מקרים מקבילים אלו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, ניסית לבטל את חוק איסור צריכת זנות בבתי בושת. בימים ההם כמות מעשי האונס שהתרחשו בארץ הלכה וגברה. הדבר נבע מכך שלגברים לא היה היכן לפרוק את יציריהם. עשיתי הבחנה מאד ברורה בין אונס כרי גבר נוקט באלימות כלפי אישה כדי לבוא על סיפוקו לבין גבר ההולך אל אישה העובדת במכון ליווי שאיש לא הכריח אותה לעבוד שם, שיודעת מה היא עושה ומרצונה החופשי ושזהו עיסוקה. אדם שירצה לנהל בית בושת יקבל רישיון ממשרד הבריאות ומהרשות המקומית בה הוא פותח את המקום. הנשים שיעבדו שם ישלמו מיסים כמו בכל מקום עבודה אחר. יחסי עובד מעביד יחולו גם על מקום זה. פעם בחודש הן תעבורנה בדיקות רפואיות. וזנות הרחוב תיאסר לחלוטין. ומקומות אלו יהיו נגישים לאנשים על כיסאות גלגלים. כך גם המדינה תרוויח את המיסים שעד כה היום הולכים לאירגוני הפשע. כסף שהגדיל את הכנסותיה של המדינה שחזרו מיד לאזרח על ידי מתן יתר של שירותים משירותים שונים עם זה בבריאות, חינוך, רווחה וכיוצא בזה. באותם הימים האלימות גאתה ברחובות גם מהסיבה ששילטון הימין חסם כל אפשרות לגברים להגיע סיפוק מיני שלא על ידי האישה בבית מה שהביא לשיעורי בגידות גבוהים בישראל. הנתונים הראו שגברים שחיו בבתים שלא היה שם יחסי ישות רעו בשדות זרים. עמדתי על דוכן הנואמים בכנסת שאלתי באמת ובתמים האם המדינה צריכה בכלל לעסוק בנושאים הללו? "ממשלה יקרה האם כבר הידברת את השחיטות השילטונית? האם צמצמת את נגע תאונות הדרכים? האם פתרתם את בעיית הצפיפות ההולכת וגוברת בבתי החולים? האם מערכת החינוך עומדת על טילה כמו שמנהיגינו שאפו שתהיה? האם היא כבר הפכה את עיירות הפיתוח שכבר שנים סובלות מהזנחה יתרה לערים משגשגות כמו הערים במרכז הארץ? בזה היא מתעסקת? בשטויות האלה אתם מתעסקים ימים וחודשיים רבים". על הנתונים שהתעשייה הזאת מגלגלת 1.2 מיליארד שקל בשנה, אין הרי המחלוקת, הכסף מונח על הריצפה, על המדינה רק להושיט יד ולהרים אותו. לרוב כאשר יש קיצוצים בתקציב המדינה ואנו שומעים שהולכים לקצץ 1.5 מיליארד שקל בתקציב הבריאות איזו מהומת אלוהים יש במדינה אך כאשר יש על הריצפה 1.2 מיליארד שקל שאפשר להכניס לתקציב המדינה ולעשות בו שימוש אז פתאום יש מי שמזדעק בשם מוסריות מזוייפת ומתחסדת. במסיבת העיתונאים בה הודעתי על כניסתי לחיים הציבוריים במפלגת העבודה התוודיתי בפני האומה שאני עצמי בצעירותי הייתי צורך שירותי מין בתשלום כי לא היה לי באותם ימים בת זוג. אירגוני הנשים זעקו חמאס, "רפי לרנר מנצל נשים, נותן לגיטימציה לזנות". ואני מנגד לא נותרתי חייב ועניתי שכל פלגי העם צורך את השירות הזה. מפלגות הדתיות ניסו להשתיק אותי בנושא זה ואף ניסו לא אחת לביא להדחתי מהכנסת עקב עמדותיי בנושא זה, צעקתי בחוצות העיר שגם החרדים עצמם הולכים לבתי בושת באותן שבועיים שבהם אסור להם להתייחד עם נשותיהם. מה זו הצביעות הזאת? אפילו הלכתי לתעד את אלו הנכנסים למכוני ליווי (כמובן בטשטוש פניהם) ובניהם תיעדתי חרדים שנכנסים למקומות הללו. התוודיתי על עצמי כדי שלא יהיה מה לחפש ולמצוא עלי בנושא זה. בדרך כלל זהו נושא שנהוג להסתיר, להחביא. גרסתי כי מה שמחבאים יהיה מי שיחפש וימצא אז למה להפיל את עצמי בהמשך? אמרתי בוא נשים את הפיל כעת על השולחן וגמרנו. ידעתי שיהיה רעש בנושא הזה. וכמובן היה רעש בעיתונים "זה האיש שנבחר זה עתה לכנסת, בצעירותו היה צורך שירותי זנות" כשתמונתי מתנוססת מתחת לכותרת הראשית. הייתי קר לזה, ידעתי שפיגוע אחד עם הרוגים יעלים מיד את הנושא. מאידך שמחתי שאלו הנושאים שהחברה הישראלית מתדיינת עליהם, זה מעיד על בגרות ועל בשלות של החברה שלנו.
לקח זמן עד שתוכניות הסטירה הזכירו את שמי, לא הייתי סיפור, לא הייתי כלום בתחילת דרכי הפוליטית. צחקו על הדיבור שלי, על תנועות ידי הגדולות והמגושמות. בביתי שלי הייתי צוחק מאותם חיקויים שעשו עלי בטלוויזיה. חשתי שאט, אט תקרת הזכוכית הולכת ומתנפצת. קשה היה לציבור בהתחלה לבלוע את המצב שלראשונה בישראל יש מועמד לראשות הממשלה בעל מגבלה. נאלצתי להתמודד עם הרבה ביקורת שלעיתים היה בה יותר משמץ של אמת אך זה לא גרם לי לסוג לאחור ההיפך, זה חיזק אותי ועל אף הכל הלכתי על המהלך הזה. ידעתי והאמנתי בכל לבי כי תודעה משנים ברגליים, במעשים, לא רק בדיבורים. הצעתי לעוד חברים לצעוד עימי בדרך אך הם נמנעו, רצו לרוץ במפלגה משל עצמם. כמה בוז חשתי כלפיהם אמרתי להם גם אם תעברו את אחוז החסימה ותכנסו לכנסת עם 4-5 מנדטים תצטרכו לייצר סטגנציה של אותן הבעיות שלשמם נבחרתם אחרת לא תהיה סיבה לבחור בכם בשנית. כאשר אתם בתוך מפלגה שורשית אין לכם את הבעיה הזאת ואתם באמת משרתים את הציבור נאמנה. בעימותים התוך מפלגתיים לראשונה כאשר התמודדתי המנחים היו בהלם, לא ידעו איך לאכול את העובדה שלראשונה בישראל המנחה לא תמיד מבין מה המועמד לראשות מפלגת העבודה אומר, רק כאשר היו כולם קשובים רוב קשב לדבריו אז היו מבינים. אמרתי למנחה תוך כדי שידור "אם אינך מבין איזושהי מילה או משפט תגיד, אחזור על דברי בשנית לא קרה שום דבר, הציבור בישראל ילמד לתת הזדמנות גם לאנשי ציבור כמוני, לא יבינו בפעם הראשונה יבינו בפעם החמישית, ואם גם אז לא יבינו אז זה כבר בעיה שלהם. אני אתמודד על ראשות ממשלת ישראל ואם לא אבחר זה לא הבעיה שלי כמו איך שהפרצוף שלכם נראה, זה הכל. אם אתם אוהבים את כל הבבונים ואת האנאלפביתים בליכוד הכל טוב. אני המראה שלכם, אתם אוהבים את מה שאתם רואים? לא? אז תשנו טמבלים תשנו". לעיתים היו מצבים מביכים כשהמועמדים האחרים היו מופיעים בציבור ונואמים בעזרת ניירות או טלפרונטר רפי לרנר היה נעמד על דוכן הנואמים ופשוט נואם ללא כל נייר וכך סוחף אחריו את ההמונים. האמנתי שרטוריקה ועמידה מול קהל צריכה לבוא מחוט שידרה פנימי המטובל בהמון אמונה, קורטוב ציניות, והומור עצמי בלתי מבוטל, ואז הדיבור הבוקע מפי משני, טכני. הרי זה ידוע לכל כי יש לנו פוליטיקאים למכביר "ורבאליים" לכאורה, נו... אז האם הם אומרים את מה שהם מאמינים בו? האם הם מיישמים את מה שהם אומרים שהם מאמינים בו? הכל נמצא אצלנו בראש, זה הכל. דיברתי על שינוי תודעתי, בטקס האוסקר שבו זכיתי על סרטי הדוקומנטרי תרגמתי את נאומו של מרטין לוטר קינג "יש לי חלום". הכנסתי את ציבור הנכים לנרטיב ישראלי לא רק בהקשר מצוקתי או ניצחוני, אלא אמרתי שאנחנו צריכים להיות בכל מקום בציבוריות הישראלית. "חלום" הוא אינו מושג מופשט אמרתי, אלא הלחם הקיומי של האנושות כולה. ללא חלומות אין קיום אנשי. המדינה הזאת קמה גם בגלל אישים שחלמו עליה ורדפו אחרי אותו חלום גדול ונשגב עד שהפך למציאות. תודעה לא משנים מרגשי נחיתות אלא מתוך עוצמה פנימית חזקה. בזתי למפלגות סקטוריאליות המייצרות סטגנציה תודעתית לציבור הבוחר בהם. לא אחת אמרתי להם "בחרת ש"ס לדוגמא? מצבך ישתפר מאז שהם בשלטון מ 84 ? לא השתפר? מגיע לך שידפקו אותך". לא חסתי על ציבור בוחרי הראתי לעמי כמה הוא מטומטם במהותו, נוהר כעיוור אחר הטפל והבזוי. רוב בוחרי הימין בני המעמד הנמוך כאשר השיטה הכלכלית הימינית השמרנית עם מי היא מרעה? בדיוק עם אותם בוחרי ימין עניים מעיירות הפיתוח. והם כמו עדר בהמות ממשיכים לבחור ליכוד וממשיכים להתפלא שדופקים אותם. אמרתי להם "מגיע לכם, מגיע לכם שדופקים אתכם. הם בליכוד עושים קרירה מרמת האינטליגנציה הנמוכה שלכם. תשנו דיסקט, תנו סיכוי לאחרים להוביל שינוי. "מפלגת העבודה בנתה כאן מדינה, תנו לנו הזדמנות לחזור לשילטון מספיק עם הסקטוריאליות הזנותית של הפוליטיקה הישראלית". הטיעון הרווח על הכעס של בני עדות המזרח כלפי מפא"י ההיסטורית בעייני לא החזיקה מים. אמרתי להם "גם אם הם טעו, גם אם הם התנשאו עברו כל כך הרבה שנים מאז, הזמנים השתנו, אנחנו גדלנו, צמחנו, התפתחנו. והנה אני, עם כל הנכות שלי, ועם כל הקושי אני מתמודד זה עתה על ראשות הממשלה. אז מה? אתם לא יכולים? בטח שכן, רק שהפוליטיקאים שלכם רחבו על גבכם ועשו מזה קריירה והשאירו אתכם בדיוק באותו המקום". התביישתי כאשר באותם עצרות המוניות הייתי מרצה להם ומסביר מה ההבדל בין השיטה הניאו ליברלית של הליכוד המתנערת מהאחריות כלפי האזרח הקטן לעומת השיטה הסוציאל דמוקרטית השמה את האזרח במרכז ומספקת לו את הכלים כדי להצליח. אך כל זה לא מנע ממני לעשות את הבלתי יאמן, ולנצח בפעם השנייה בפריימריז של מפלגת העבודה. ידעתי ששווה להמתין, להשתפשף בפוליטיקה ולצבור ניסיון ובטחון עצמי. וכך למרות הקושי בדיבור חוללתי מהפך היסטורי שגם זה הראשון של 77 החוויר. ראש ממשלת ישראל רפאל לרנר. לראשונה ללא קואליציה, נטו מפלגת העבודה מרכיבה ממשלה. הבטחתי לבוחרי ש 50% ממשלתי תהיה על טהרת הנשים. לא פחות מזה. סיסמת הבחירות שלי היתה מספר "61" שישים ואחת מנדטים. שלוש שנים לפני נצחוני בבחירות לכנסת נקטתי בצעד אסטרטגי שמפלגת העבודה תהיה בת 61 מנדטים ולא תצטרך להרכיב קואליציה. טחנתי את המספר הזה כמעט בכל נאום שלי, בכל ראיון שלי באמצעי התקשורת. בכל מפגש עם ציבור בוחרים פוטנציאלי נקבתי במספר הזה 61 מנדטים. ספרתי להם כמה כסף שלהם של הציבור נזרק לפח למען הסכמים קואליציוניים ארורים. כסף שלהם שיכל ללכת לבתי חולים, בתי ספר קטנים יותר. הוספת פסי רכבת חדשים בכל גוש דן. צמצום מספר התלמידים בכיתות. כל זאת נמנע מכם בשל שיטת המשטר הקלוקלת בישראל. אמרתי ברי"ש גלי כל ה"חזנים והרגבים" לא צריכים להיות בכנסת בכלל, אלא רק האליטה של החברה הישראלית צריכה להוביל את המדינה. ידעתי שזאת אמירה גזענית אך מנגד שאלתי את הציבור "30 שנה ה"רגביסטים" בשילטון, טוב לכם יותר? מעמדכם עלה עם השנים? אתם הבדיחה, אתם הדחקה שלהם בחדרי חדרים, בואו איתי, תנו צ'אנס למישהו חדש שבא לעבוד עבורכם, בשבילכם, למענכם. הליכוד שבע כבר מהשילטון, הם כבר אינם עובדים עבורכם אלא רק עבור עצמם. את כל זה נעשה ביתר קלות אם לא נצטרך להרכיב קואליציה, אלא נהיה אנחנו מפלגת העבודה עם רוב בכנסת, הכסף שלא נשים על הסכמים קואליציוניים ילך אליכם, ישר לכיס שלכם
אחת הרעות החולות שהשתרשו בעשרות השנים האחרונות היא שראש הממשלה הפסיק להתראיין לתקשורת הישראלית, והקשר בינו ובין הציבור נעשה דרך טוויוטר ופייסבוק לרוב, דבר שהיה בעיניי לצנינים. ראש ממשלה עובד אצל הציבור ותקשורת עוינת ככל שתהיה מבצעת את תפקידה ומתווכת לציבור את אשר קורה. לעיתים היא נשכנית יותר לעיתים פחות אך זהו תפקידה. המנהג המגונה שראש ממשלה עושה זאת כשזה נוח ומתאים לו או כאשר יש מערכת בחירות ואז הוא רץ לאולפנים כאחוז עמוק לא כבילה בעיניי. חוסר ההפנמה היסודי של אותם המנהיגים לאי רצונם להתייצב מול עיתונאים ולענות על שאלות גורם לכרסום מעמדה של התקשורת הישראלית אך יתר על כן מערער אותנו כחברה דמוקרטית בה לתקשורת חופשית יש גם לגיטימציה מצד המנהיגים אותנו. על כן הבטחתי לבוחרי שעת כניסתי לתפקיד ראש הממשלה אשנה נוהג זה ובין אחת לשבוע או אחת לחודש אתייצב מול עיתונאים ואענה על שאלות ללא ניירות וללא טלפרונטר.. ובאמת כשנכנסתי לתפקידי כראש שיניתי במאה שמונים מעולות בעניין יחסי ראש ממשלה ותקשורת. התראיינתי ולא נרתעתי מהנושא, גם כאשר זה לא שירת אותי. אני ראש ממשלה ואני מחוייב לתת לו דין וחשבון לאזרח הקטן. המדינה מימנה את הערוץ הציבורי ולא התערבה ככלל בתכניו גם אם היתה ביקורת חריפה נגד ממשלתי, הערוץ היה ממלכתי ועצמאי באותה המידה. יתר על כן החזרתי את הנוהל שלפני כל מערכת בחירות ראש ממשלה ושאר המועמדים המרכזיים לכנסת יערכו עימות טלוויזיוני נרחב בלפחות שלושה פלטפורמות שונות במערכת התקשורת הישראלית. ביטלתי את חוק הנאמנות בתרבות והחזרתי את המצב לקדמותו של החוק הנועל הזה שרצה למעשה לסתום פיות של אמנים אשר מייצרים דרך מבט אופוזיציונרי לחברה הישראלית. מדינה חזקה כישראל יכולה להכיל גם נרטיב של הצד השני. יתרה מכך כאשר הפערים החברתיים בין המגזר היהודי לערבי הישראלי כה גדול ועמוק זה אך טבעי שינבטו מקרבם יצירות שלוו דווקא מנעימות את האוזן והעין הישראלית.
כאמור כשנכנסתי לתפקידי כראש ממשלה הייתי חסר ניסיון ורקע ביטחוני כנהוג בישראל. לאורך מערכת הבחירות כאשר נשאלתי לא פעם על ניסיוני הביטחוני עניתי שראש ממשלה לא צריך להבין בביטחון ואף לא בכלכלה. מנהיג לתפיסתי הוא בכלל פילוסוף, הוגה דעות, איש רוח הרואה למרחוק. הוא צריך לראות בעיניי רוחו את ישראל בעוד עשרים שלושים שנה. הכאן ועכשיו לא אמורים בכלל להעסיק אותו. אנשי הצוות העובדים עימו הם אלו שאמורים לקחת את אותם רעיונות גדולים ולהוציא אותם אל הפועל. התפיסה הזאת הצריכה מן הסתם היערכות חדשה של המערכת שכן לרוב עד כה ראשי ממשלה היו יושבים בקבינטים ביטחוניים וירדים לפרטים כגון באיזה ציר עברה פלוגה במבצע כזה או אחר וכיוצא בזה. כל זה לא אמור להעסיק ראש ממשלה אבל בכלל. ראש ממשלה צריך להציג לקציני הצבא רק דבר אחד ויחד וזה תוצאה. לדוגמא: חודש לאחר כניסתי לתפקיד ראש הממשלה נחטפו שלושה חיילים ברצועת עזה. מיד כינסתי את הקבינט הביטחוני והוראתי לצבא להיערך מיד למלחמה. הודעתי לאמריקאים ולאירופאים שאם תוך 48 שעות החיילים לא בגבול עזה כולה תהפוך לפלס עם כל המשמעויות לכך. כינסתי מסיבת עיתונאים באותו ערב ואמרתי לאומה כי סיימנו להיות נחמדים כלפי הערבים וכלפי אירופה אני דורש את החיילים חזרה בגבול והפסקת אש לדור כרי 25 שנה". זו התוצאה שהצבתי בפני אנשי הצבא והביטחון. אירגוני המחבלים דרשו שחרור אסטרונומי של מחבלים, ואני הסכמתי מיד העליתי כ 2000 אסירים עם דם על הידיים על כמה הרקולסים גדולים והשלכתי אותם מעל עזה ללא מצנחים. כל העולם היה בהלם. ישראל מוציאה להורג 2000 איש בדרך אכזרית כזאת. לא מצמתי ולא פחדתי. הייתי נחרץ. "הם ביקשו 2000 אסירים חופשיים? אני הסכמתי, לא דובר על ה"איך" דובר רק על ה"מה" אם הם היו נופלים ממטוס ונשארים בחיים, סבבה. הרי בדיונים רק עלה מקום שחרורם ואני השלכתי אותם בדיוק במקום שנקבע. ואז הרצנתי ואמרתי עד שלא יהיה לי כאן שקט מוחלט לדור, עד אז תהיה אש ללא הפסקה כמו שמדינת ישראל יכולה ויודעת לעשות. עם שחרור אסירים בלי אסירים, אין זה משנה כלל ועיקר. התוצאה עמדה לנגד עייני שקט ביטחוני לדור. זה שאנו חיים בתקופה בה הכל נשקף דרך מסכי הטלוויזיה לא אמורה להרתיע אותי מלהבטיח את ביטחונם המוחלט של אזרחי ישראל. והעולם? העולם יעמוד מנגד ויידום. גם היועמ"ש אולץ להתפטר כי סירב להגן על הממשלה בבג"ץ. הממשלה מינתה במקומו יועץ משפטי חדש. ידעתי כי הנני הולך על חבל דק מאד בפן המשפטי אך עודף המשפטיזציה בנושא הביטחוני הפך את צה"ל לצבא חלש ונרפה בתפישתם של האויב. רציתי הרתעה כזאת שהילדים שבצד השני ייראו את עוצמתו האדירה של צה"ל ומדינת ישראל ויפנימו שטרור זו לא אופציה עבורם. כאשר אתה מתעסק עם חברה המקדשת מוות ההרתעה תגיע רק באמצעות מכה כזאת שתחייב אותם אינסטינקטיבית לשנות פאזה ורק דרך הריגת מסה קריטית של 35000-40000 איש בלילה תחולל מהפך שכזה. בבוקר כינסתי שוב מסיבת עיתונאים ואמרתי "זו לא טעות של צה"ל זו הפקודה שנתתי לצבא. "דם יהודי לא יהיה הפקר, על כל יהודי שירצח בפעילות טרור שם יהרגו פי כמה אלפים". הצבתי לצבא מטרה שקט לדור ונתתי לו את כל הכלים כדי להביא את התוצאה גם אם לעיתים המעשה היה נוגד את החוק הבינלאומי. אמריקאים והרוסים גם הם לא שמים על החוק הבינלאומי כשמדובר באינטרסים שלהם. וכשאין חשיבה לטווח ארוך יורדים לפרטי פרטים כדי שבוועדת החקירה שתקום הפוליטיקאים יהיו מכוסים "הנה ירדנו לכל פרט ופרט במבצע" אבל את המטרה לא השגנו כרי שקט לדור. כל כמה שנים ישראל היתה נכנסת בעל כורחה לעוד מערכה צבאית, ועוד אחת, ולא משיגה הכרעה חד משמעית. אני הבאתי לשיח הציבורי תפיסת ביטחון אומנם ימנית וקשה אך לאורך זמן זה הצליח, ייצרתי הרתעה כזאת שמדינות אויבות ריסנו את הפלשתינאים עצמם.
בפן הפוליטי ואף זה הדיפלומטי אמרתי אנחנו ריבון העולם, לא רק של הארץ הזו. בזכות העם היהודי העולם קיים וקודם כל בזכותו. עמדתי בגב זקוף, מישיר מבט לאומה ואומר: אנחנו רוצים בשלום עם העם הפלשתינאי אנחנו אפילו מוכנים להכיר בזכותם למדינה ריבונית משלהם, אך הדבר יקרה רק לאחר מלחמה כואבת לאויב. רק לאחר ההבנה המוחלטת שלהם כי אנחנו אדוני העולם והם הקטנים לעולם לא יוכלו עלינו רק אז מדינתם תקום. אירופה השתוללה, ישיבות חירום באו"ם כונסו חדשות לבקרים, אך ראש ממשלת ישראל נשאר חזק ואיתן בדעתו להשיג שקט לדור לאזרחי ישראל ולהחזיר את הבנים הביתה. ובאמת לאחר 100 שעות ואש מסיבית ומאות אלפי פלשתינים הרוגים החיילים היו בגבול, בריאים ושלמים. חרם הוכרז מצד אירופה על ישראל, במשך כ 4 שנים לא זרמו סחורת לישראל. האמריקאים עמדו לצדינו וסיפקו לנו את מה שאירופה החסירה מאיתנו. מצרים ירדן וטורקיה שקלו לנתק את היחסים עם ישראל אך מהר מאד הם קלטו שזה לא משתלם להם כלכלית. לא אחת התראיינתי בנושא ואמרתי "זו עת קשה לישראל, אך אנו אומה גאה, זקופת קומה וחזקה נעבור גם את התקופה הזאת". מנהיגי אירופה סירבו להיפגש עימי בטוענה כי הנני פושע מלחמה, ראש ממשלת ישראל לא מצמץ ולא הניד אף, אף והשיב להם כגמולם "איפה הייתם בשנות השלושים של המאה הקודמת? האם הרמתם את גרמניה הנאצית ושותפיה כאשר זו טבחה בבני עמי"? משחר הציונות ערבי הארץ לא קיבלו ועדיין לא מקבלים את עצם קיומנו כאן גם כאשר היינו מוכנים לקבל את עיקרון החלוקה, אז שלא יטיפו לנו מוסר". זקיפות קומה לאומי תמיד היה משויך לצד הימני של המפה הפוליטית. אני הראיתי שגם לממשלה בראשות השמאל בישראל ישנה גאווה לאומית, לא רק מן השפה אל החוץ אלא הלכה למעשה. ובאמת מדד הפופולריות שלי כראש ממשלה הלכה גברה עם השנים החשש והפחד איך ראש ממשלה בעל מגבלה ינהיג אותנו הלכה והתפוגגה עם השנים ואזרחי ישראל אהבו אותי מאד. כך נבחרתי שוב ושוב. 16 שנים כיהנתי בתפקיד ראש ממשלת ישראל. המדינה עברה מהפך בשנים אלו. בתי חולים ובתי ספר חדשים נבנו במרכזי הערים הגדולות. היחס אל המגזר הערבי השתנה מצד המדינה בתקופתי כראש ממשלה. מזרח ירושלים זכתה לשיקום מסיבי. ערבי ישראל חשו שסוף סוף המדינה מחבקת אותם ומשקיעה בהם. ביקרתי בכפרים ובישובים בהם ביוב זרם ברחובות. מאידך אחוזי הגיוס לצבא ולשירות הלאומי היה גבוהה מה שגרם לי לבושה גדולה. באותם הסיורים לא תמיד היתה תקשורת באתי למקומות האלה על מנת ללמוד, להכיר את האנשים, לתהות על קנקנם, באמת להקשיב להם ולעזור בהמשך. דרום תל אביב שוקמה ושופצה. מגדלים קמו חדשות לבקרים.
במשך כל שנות קיומה של ישראל ניטש הוויכוח על נושא הגיוס לצה"ל בין הצד החילוני לצד הדתי/חרדי. כל כמה שנים בהרכב הקואליציוני הצד החזק יותר פוליטית הכתיב לכיוון שלו. וכל השנים הללו איש לא העז באמת לעלות את ההצעה להפוך את צה"ל לצבא מקצועי. זה היה בבחינת "לגעת באש" איך לוקחים את הביטוי "צבא העם" מניחים אותו במקום בטוח ומנסים ליצור דבר חדש. הנחת ייסוד שלי כראש ממשלה היתה שכל אזרח שמקבל מהמדינה חינוך בריאות וכו... בשלב כלשהו צריך לתת מעצמו חזרה למדינה. איך מייצרים זאת בעת שאחוזי הגיוס בצניחה מתמדת כבר שנים רבות? אז באתי בגישה של שלילת זכויות, ותגמול כספי למי שמשרת. כלומר כל אזרח בהגיעו לגיל 18 חייב לדעת לאחוז בנשק כלשהו במקרה של מלחמה גדולה מול האויב. כל כלי נשק. בין אם זה מטוס ובין אם טנק ואחרי כן יוכל לבחור האם להמשיך לעבוד בצבא כשכיר חרב או יוכל לעזוב. כמובן שהנחתי שמי שרוצה ללכת לקורס טייס מייעד את עצמו לקרירה צבעית, ובכל העיקרון הזה הנחה אותי. כל אזרח חייב לדעת לתפעל נשק למקרה בו פורצת מלחמה יוכל לאחוז בנשק ולהגן על המדינה.. ואלו שגם את המעט הזה לא ירצו לעשות המדינה תמנע ממנו לצאת מהארץ, לא יהיה זכאי לביטוח לאומי, לא ביטוח בריאות, אותו אזרח לא יוכל להוציא רישיון נהיגה. כל זה נוגע לכלל אזרחי ישראל לגווניו השונים. אלו שירצו להמשיך להיות בצבא ולהתקדם, המדינה תשלם להם סכום מכובד ונאה. לאחר סיום תפקידם בצבא או במהלכם יהיו זכאים ללימודים אקדמיים על חשבון המדינה. נקטתי בגישה זו מפני שידעתי שאנו חיים בתקופה אחרת בה ה"אני" גובר על ה"אנחנו" וידעתי שבאמצעות המימד הכלכלי גם החרדי הכי קיצוני התגייס לצבא או לכל הפחות יעבור את ההכשרה הבסיסית. בכל זאת אנחנו יהודים, ויהודים בבסיסם אוהבים מרשרשים ומצלצלים. לחלופין ידעתי שצריכה להיות שכבת לומדי תודה שתהיה אמונה על לשמירת צביונה של מדינת ישראל בפן הרוחני, ורק העילויים יהיו פטורים מחובת האימון הצבאי. הם אגב גם יתוגמלו בהתאם לרמת השכלתם התורנית והרוחנית. איך יודעים מי הם הגאונים בתודה? נורא פשוט אלו שהכסף יפתה אותם יפלו בפח של ה"לא עילויים". הם יגיעו בסופו של דבר לצבא. כל הדיבורים הפרדה בין המינים, צניעות וכיוצא בזה לא אמורה כלל להעסיק את המערכת הצבאית כאשר מדובר בצבא מקצועי.. בתחילת הדרך כאשר התחלתי לגלגל את הרעיון בפני עוזרי במשרד ראש הממשלה רובם אמרו שאני מכניס את עצמי אל הלבה הרותחת ושאין סיכוי שבצמרת הביטחונית יגבו אותי וילכו איתי על המהלך. אמרתי לאורך כל הדרך שאם לא נשנה תפיסה נגיע ליום לא יהיה לנו צבא בכלל. כבר באותם ימים שיעורי הגיוס עמדו על 40%. עם זה לאורך שנים לא ניתן לצאת למלחמה. אפשר להמשיך לספר לעצמנו סיפורים על הנוער היפה שלנו, אך המצב אינו טוב, שיעורי הגיוס נופלים וכך גם שיעור משרתי המילואים שחלק ניכר מהנטל נופל על כתפיהם. חייבים לחולל שינוי, מהפך בנושא, בייחוד כאשר הנני יודע שהשינוי ייקח זמן, אך עמידה במקום לא בהכרח תוביל אותנו למקום טוב יותר. התחלתי לדבר על כך במסיבות העיתונאים, בראיונות לתקשורת. שלחתי חברי כנסת מטעמי כדי לעלות הצעות לסדר היום בכנסת והייתי נוטל בהם חלק פעיל. כך לאט, לאט נטעתי זרע בנושא. השייח הוצאת. בסקרי דעת קהל שעשיתי הבנתי שהשינוי לא בשמיים. ידעתי שעוד נכונו לפני מהמורות רבות עד להשלמת השינוי. גם בקרב רבני הציונות הדתית הדעות היו חלוקות, אמרו שמבחינה ערכית לא נכון "להפריט את הצבא". חלקם הכירו בכך שצריך לעשות שינוי, אחרי הכל אנחנו עדיין מוקפים אויבים הרוצים להשליכנו לים. אחרים אמרו שאסור לעשות דבר כזה, כל בן 18 חייב לתרום למדינה ולהתגייס לצבא. לאחר שנתיים של שייח ציבורי ער בנושא הצעתי משעל עם. אמרתי אם יש נושא שהחברה הישראלית חייבת להכריע בו זה הנושא הזה. למה שניתן את כל הכוח תמיד לפוליטיקאים? בוא נשאל את העם.
לא רק שר ביטחון על הייתי, אלא גם ובעיקר שר התחבורה והתשתיתיות. יזמתי פרוייקטים לאומיים בנושא היצע הדירות בישראל כדוגמת פרוייקט פינוי בינוי. כינסתי עם כניסתי לתפקיד את ראשי קהילת הקבלנים בארץ והוראתי להם להכין תוכנית לאומית בנושא שגם תקצר ותפשט הליכים תכנונים בנושא זה. כבר שנה וחצי עם כניסתי לתפקיד מאות רחובות הפכו אתרי בניה. יזמתי תמריצים כלכליים ליזמים לרדת לדרום ולעלות לצפון ולחדש ערים שלמות. בתקופתי עיירות הפיתוח הפכו ערים משגשגות כמו ערים במרכז. הזרמתי הרבה כסף לאותם מקומות ועודדתי מפעלים ויזמים. להעביר את עסקיהם לצפון ולדרום. טיפלתי במשבר התחבורה הציבורית בישראל, שיקמתי אותה ובניתי אותה מחדש. ירדתי להיות עם אנשי הדרום גם ללא תקשורת, ללא עיתונות, ישבתי עם האזרחים שוחחתי איתם, הייתי ער וקשוב לבעיותיהם. לעולם לא הייתי "עממי" התנשאתי במובן הזה שעל המנהיג לדעת מה טוב לעמו גם אם באותו הרגע זה לא נראה כך. כל יום שישי הייתי פוגש אזרחים מהשורה ומטפל בבעיותיהם. הייתי גדול מהחיים האלה אך בימי שישי הייתי מתפנה למצוקותיהם של אזרחי ישראל. אלפי מיילים הייתי מקבל מידי יום. מניתי צוות ייעודי לנושא זה בלבד. האמנתי שראש הממשלה צריך לעסוק גם בדברים הקטנים של אזרחיו, ובכך להתחבר אליו יותר וחוזר חלילה.
זו פחות או יותר תפיסת עולמי הפוליטי בשלל נושאים המעסיקים את החברה הישראלית, ימים יגידו אם אקפוץ באמת לזירה הפוליטית. אני רוצה, וגם יודע שאני יכול וראוי. אתם שקראתם את הסיפור הזה אולי צחקתם, אולי גיחכתם אבל אני יודע כי כבר כיום יש מי שצוחק עליכם בעצם ימים אלו ממש, ועושה על גבכם קרירה, והרבה כסף.
