נסיעה עם תפילה

(נכתב ב 2010)

בדרך לעיר הקודש שוב רצו מחשבות בראשי הסחרחר. רציתי להיכנס לכותל כדי להתפלל עליה, לשלומה, לבריאותה. כל הדרך חשבתי על כך.  הנהיגה בעייני היא השחרור הטוטלי מכל מה שקשור בי, בגופי. הכביש כנהר והתנועה כזרמי המים הצלולים הנעים במחזוריות אין סופית. אותן דקות/שעות מוקדשות ליצירת דמיונות שונות ומשונות.
למשל לעיתים הנני מדמיין את המקלדת כפסנתר כנף עליו אני יושב ומנגן. מילותיי הן כאקורדים שנבראים מעצמם. מנגינות, מנגינות אוזניי שומעות. אקורדים של אהבה, ותפילה. תפילה לריפוי של זאת שפגשתי לא מכבר, למענה, אני נושא תפילה, מבקש בקשה, למען בריאותה, ולא על מנת לקבל דבר מה. רצון כנה וטהור שיהיה לה טוב, ששמחה תשרור בחייה, וחיוך של נועם ורוגע ינסחו על פניה. ויד אוהבת תחבק ותכיל את נפשה העדינה, אולי גם  הפצועה, כי היא בכתה בדמיוני כשראייתה. ורציתי לחבק ולהכיל אך היא הסמיקה. וידיה רצו, חשקו, ביקשו, התפללו ו...דמעותיה הטובות קימטו את ליבי קימוט של אהבה וכאב. מיד הבנתי עד כמה הפחד גדול, לו היתה מסכימה להתמסר ולהיזרק אל ידי המבקשות בטובתה.
  
וברדיו השירים שאני אוהב . שירים על בדידות נוראה המאפיינת אותי כל כך. הנהיגה מנחמת אותי. לעיתים אני חש כי באותם הרגעים אני עושה אהבה עם חיי.  ושירים? השירים מעלים לי את דמותה בליבי. ואולי יבוא היום ואעצור לה לטרמפ מזדמן. היא תמאן להוציא מילה מפיה בזמן הנסיעה ורק תאזין למגינות הבוקעות מהרדיו, ולחלוחית תנשור מעיניה כי היא כבר תדע. היא תדע שלא תוכל לרדת מהרכב עוד לעולם. היא תביט בי ואני אעיף מבט לשנייה קסומה בעיניה, שנייה שתיזכר לשנים כה רבות. וכשאעצור לה בקרן רחוב היא תשרבט דבר מה על פתק.  ובערב כשנשתה קפה מהביל ומים מהמעיינות נביט אחד בשני, ותתחיל שיחה על הכל, ועל כלום. והלב, הלב הפצוע יפתח כמו פרח קסום שזה עתה נבט מרגבי אדמה פורייה,  כי איננו חוששים איש מרעהו, והשתיקה היא הדיבור עצמו. השתיקה כנעימת החיים לא מפחדת מעצמה תתקיים באוויר. אז היא תחייך אלי לפתע  תוך כדי העלאת זיכרון ישן נושן שהעלתה מפיה ואני אצחק במבוכה כבושה.
 
בדרך אל ביתה היא תבקש שאעצור בצד לפתע כי שכחה לומר לי דבר מה חשוב, ואז אשאל אם הכל בסדר? וליבי ינתר מגופי כרפלקס מותנה שמא... שמא לא הבנתי...? וריח גופה שורה באפי כבר שעות כאילו היה שם תמיד, הנני מתמכר למרקם. וכשבמקרה אחרת תעבוד לידי עם אותו הניחוח אזכר בה. אז יש לה דבר מה חשוב  לומר לי? אז ידיה יושטו אל פני ונשיקה סוערת תתרחש באותו הרגע, בלי להבין, בלי להפנים שהנה הדבר מתחולל. נגיעת השפתיים, הלחש באיזור הצוואר, והחיבור האמיתי והכן נמצא כאן למולי. והדמעות יזלגו בלי חשש כי הגעתי לביתי, אל אישתי, אשת חיי.  והלב, הלב ישתולל, יצא מגדרו, יתפרץ אל העולם, אל הקיים והלא קיים. "הגעתי הביתה אהובתי, הגעתי הביתה".
 
אמש כשעמדתי בקרן רחוב שני זוגות אוהבים עברו למולי, אהבתם צעקה מקרבם, נסכה על פניהם, השלמות וההשלמה ניכרו בהם. וקינאה בצבצה בקרבי, הידיים המלטפות, טון הדיבור המדויק. המבט של אחת מהן כלפיו. המבט שאמר "את העולם אני אשרוף, אחריב ואצור מחדש למענו". הידיעה שאולי באחת הסמטאות  הם התכנסו באהבתם  פילחה את ליבי קינאה.  האם את תשרפי עולם למעני? האם תבני מחדש?
 
כי בדמיוני אני אומר לך "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך אישה", אז למה אינך כאן כדי שאגיד לך זאת? אלחש בסערה באוזנך את שמך.  אחבקך ברכות, אביט בעינייך דקות ארוכות, דקות של שתיקה לפני התפרצות האהבה. והפחד שמא אני חוזר על עצמי, שמא מילותיי לא מגוונות דיין כדי להביע את אשר הנני חש ומרגיש.  אולי אני חד מימדי?
 
הבית ריק עתה, אחי יצא לכמה שעות בענייניו. אני נושא תפילה שהמילים יזרמו אל הנייר כמו אז לפני שנים, כשכתבתי מבלי לרצות איש אלא כתבתי כי חשקתי בכתיבה. לא פחדתי, לא חששתי מפלוני שיגיד כך, או אלמוני שיחשוב אחרת. אני כותב, אני יוצר, אני אומן, ואני מפחד, אני מפחד כי המושג אומן הוא אולי גדול עלי בכמה מידות, ומאידך היום כל עלם חמודות יוצר, אז למה שגם אני לא?  ושוב הדופק עולה ומתעצם,  המחשבות על אותו לילה לפני שבועות מספר, אני מתרגש, הנשימה נעשית כבדה יותר כאשר הנני מבין עד כמה הדרך ארוכה ופתלתלה עד לדבר האמיתי, הזוגיות הנכספת, אהבה השלמה, נפש מתחברת בנפש, נשמה בנשמה, תנועה בתנועה, קול בקול והכל.הנני רוצה לשחזר, לשחזר את שהיה, את שקרה. אולי לא הייתי טוב דיו? אולי היא התאכזבה, אך אמרה מפורשות שזה לא אני, שזאת היא עם הכאבים והמכאובים שלה. ורצתי כל כך לנסות להיות שם למענה, אולי חשה בפחד שלי.  
 
ובלילות, בלילות הנני צועק ומדבר אל עצמי,  מונולוגים שלמים, דיאלוגים ארוכים. אני מדבר אל עצמי. שעות של דיבור, לעיתים אני מודה לאל שאין מראות סביבי. שמא הייתי רואה את המפלצת שבי מתפרצת החוצה.שאגת את הכעס הטמון בה, הפסיכיות המופנמת והפסאדה המוחצנת. "אתה מנהל אורח חיים "נורמטיבי", חיי לבד, רכב, בא, הולך, אוכל, ישן, מתנהל כאחד האדם. רק שלעיתים זאת רק מסכה. אולי בתוכי אני אדם רע? חסר סבלנות, חסר עקבות, כועס וצועק על כל העולם ואשתו. נדמה כי אילו הייתי בגוף בריא הייתי רוצח סדרתי? הייתכן שהייתי? שכן על שום מה הגוף הזה? הגוף שלא יכול לבטא אלימות פיזית, וגם האלימות המילולית היוצאת מפי אינה תמיד מזוקקת דיה. ומה עם טוב לב? אחי אדם טוב ממני. תמיד חשתי בכך וגם אמרתי לו בהזדמנויות שונות  כל אותן חוויות לא פשוטות אותן עברתי משאירות צלקות המשפיעות מן הסתם על רמת ה"טוב" שבי.
 
אז אני מדבר, ומדבר, וגם אלייך אני מדבר, אלייך מתפלל. ולעיתים נדמה כי את גם מקשיבה, ומשיבה, אז למה איני שומע את מילותייך? אני צועק לעצמי בקול רם, למה איני יכול להתקרב אלייך? לחוש בקיומך? למה רוב הזמן אני עסוק בלדבר אל עצמי? והכאב שוב קורע את הגרון ממש עכשיו בזה הרגע,  ואיש לא יודע. אז דברי אלי כבר לעזאזל אני צועק, ותגידי שהגעת אלי במציאות. תצעקי לי שאת אוהבת אותי, תצעקי כבר קבנימט כי הדמעות כבר בעיני. "אני אוהבת אותך רפי".
 
שנים, שנים שאני בוכה ולא רואים, שנים של כאב ולא יודעים, או שאולי יודעים ומאמנים להגיד.
הנני נזכר בערב אחד בו חזרתי הביתה והדלקתי טלוויזיה, ראיתי "הפרקליטים" בסוף הפרק פרצתי בבכי שהרבה שנים לא זכור לי. בסצנה ראיתי אהבה, אהבת האדם מהי. החיבור הקבוצתי שהיה טמון שם נראה היה לי ככה נדיר ותמים שפשוט באותם הרגעים חשתי תלישות כה מוחשית שזרם הדמעות שטף וזרם.  אני חושב כי אותם רגעים חשתי כל כך לבד שגם המילים מתגמדות לעומת הרגש ההוא החד, הברור, והמזוקק.
 
אז בסוף חוזר אל המוזיקה שלי, המנגינות שמספרות  בקליפת אגוז מי אני.  אותה גיטרה שמיתריה מנגנים את ליבי כעת, אני מנסה לרגע קט לכתוב על רקע הצלילים. להיזרק למקום אחר, חדש, ישן, ומוכר. כאילו אני מכיר את המיתרים לכאורה הן חשו בך, נגעו. אני אולי כבר במקום אחר, את שם? שומעת את המיתרים שמרטיטים את נשמתי? האם הנך אוהבת את הנעימה? הגיטרה הבודדת כמו ליבי הבודד שמחפש, מחפש בעולם משהו לא מוגדר. גם כעת איני באמת יודע על מה אני כותב ואם יש קשר ישיר בין מה שכתבתי עד כה ובין השורות האחרונות. נעים לי לכתוב כשהדלת פתוחה ואני לבד בבית. אני מחפש את ההתכווצות בגרון שמזמן לא חשתי. לדעת להטיב לתאר את הרגש במילים. האם אצליח? והנה הגיטרה שואלת את עצמה קושיה ומנסה להשיב עליה, האם היא מצליחה? כנראה שכן. היא הרמונית, שלווה, מושלמת, רחוקה מאיתנו בני האדם, עומדת בפני עצמה. תקליט שלם עם גיטרה. אני רוקד עתה עימה, אני בתוכה והיא אני, אנחנו שלמים, משלימים את זרימת החיים. כעת אני חש בעוצמת הכלום, בנס שבכתיבה, והכל באמצעות הגיטרה, איזה קסם, איזה רוגע, איזה אושר, והגוף בתנועה עתה ממש תוך כדי כתיבה.  המנגינה לפתע מחליפה אותך, את מיותרת עתה. המנגינה בשיאה, אני בטריפ, אני לא צריך דבר, המילים זורמות ואני רוקד באמצעות המילים. כתבתי בלי לחשוב, בלי להבין, ללא הקשר, ללא הצדקה, סתם כי רגע יד וצליל התמזגו לכדי קסם, אושר מזוקק וכנה נברא.    

 
Coi בניית אתרים
דף הבית טלפון פייסבוק