מי ראוי להיראות בטלוויזיה?
אנחנו חיים בעידן שמדבר בלי סוף על גיוון, הכלה וייצוג. הפוליטיקה מדברת על “קולות מושתקים”, התקשורת מתגאה בפתיחוּת, והריאליטי הישראלי מציג את עצמו כמראה של החברה כולה. אבל לפעמים דווקא המקומות שמדברים הכי הרבה על אותנטיות חושפים עד כמה גבולות הנורמליות עדיין קשיחים. יש משהו מוזר ב״חתונה ממבט ראשון״. זאת תוכנית שמדברת בלי סוף על עומק אנושי — אבל כמעט כל מי שמופיע בה נראה כאילו עבר קודם דרך מחלקת אסתטיקה. המשתתפים שונים זה מזה, כמובן, אבל כולם נשארים בתוך גבולות מאוד ברורים של נראות טלוויזיונית: יפים מספיק, רהוטים מספיק, מודעים לעצמם מספיק, מתפקדים מספיק. זאת איננה ביקורת על המשתתפים. הם פשוט חושפים אמת עמוקה יותר על הטלוויזיה עצמה.
כי ״חתונה ממבט ראשון״ מציגה את עצמה כניסוי אוניברסלי על אהבה — אבל בפועל היא בודקת אהבה בתוך אוכלוסייה מאוד מסוימת. אנשים שהמצלמה כבר החליטה מראש שהם “עוברים מסך”. אנשים שגם כשהם פגיעים, הם פגיעים בצורה פוטוגנית. גם תוכניות שמתיימרות לעסוק ב״חריגים״ שומרות בדרך כלל על אותם גבולות. אפילו החריגוּת בטלוויזיה עוברת ליטוש. הטלוויזיה לא באמת אוהבת שונות — היא אוהבת שונות שאפשר לארוז. והדבר המעניין באמת הוא מה שלא מופיע. במשך שנים כמעט לא ראינו אנשים עם מוגבלות בתוכניות זוגיות מרכזיות. לא אנשים עם שיתוק מוחין, לא אנשים עם לקויות דיבור, לא מי שמשנה באמת את הקצב והאסתטיקה של המסך. לכאורה אפשר לומר: אולי הם פשוט לא נרשמים. אולי הם לא רוצים להיחשף. אבל זאת תשובה חלקית בלבד.
כי אנשים לא ניגשים רק למקומות שפתוחים בפניהם רשמית. הם ניגשים למקומות שהם מרגישים שייכים אליהם. וטלוויזיה מלמדת אותנו במשך שנים מי נחשב אדם רומנטי, מי ראוי להיראות נחשק, ומי נשאר תמיד בקטגוריה נפרדת של “סיפור מיוחד”. הרי תוכניות על אנשים עם מוגבלות כבר היו כאן. אבל כמעט תמיד בתוך ז׳אנר נפרד: תוכנית על התמודדות, על השראה, על החיים עם מוגבלות. כמעט אף פעם לא כחלק טבעי מהמרחב הרומנטי הרגיל. וכאן מתגלה משהו עמוק יותר מהדרה טלוויזיונית. מתגלה מנגנון של ניהול תודעה. כמו בפוליטיקה הישראלית, שגם היא עברה בעשורים האחרונים משיח של רעיונות לשיח של תחושות וסיסמאות, כך גם הטלוויזיה למדה לדבר במילים כמו “אותנטיות”, “קבלה” ו”לראות מעבר לחיצוניות” — בזמן שבפועל היא ממשיכה לשמר גבולות מאוד ברורים של גוף, נראות ותפקוד.
הסוציולוג הקנדי ארווינג גופמן Erving Goffman תיאר פעם את החיים החברתיים כתיאטרון גדול שבו כולנו מבצעים תפקידים מול קהל. במובן הזה, ״חתונה ממבט ראשון״ איננה חריגה מהחיים עצמם — אלא גרסה מזוקקת שלהם. המשתתפים לא רק מחפשים אהבה; הם גם מבצעים זוגיות. הם מנהלים רושם, חושפים פגיעוּת במינון נכון, ומנסים להיראות ראויים לאהבה מול מצלמה. אבל לא כולם מוזמנים לבמה הזאת באותה מידה. וגם בתוך עולם המוגבלות עצמו קיימת היררכיה. אם מחר ייכנס לתוכנית נכה צה״ל, למשל, ספק אם הדבר באמת ישבור את גבולות הפורמט. להפך — ייתכן שזה אפילו יתאים לו מאוד. נכות עטופה בסיפור לאומי של הקרבה וגבורה היא נכות שהחברה כבר יודעת להכיל. היא מגיעה עם לגיטימציה ציבורית.
אבל אדם עם מוגבלות שאין לה הילה הירואית? כזה שלא מגיע כ”סיפור השראה”, אלא פשוט כאדם שמחפש אהבה? שם הטלוויזיה כבר נעשית הרבה פחות נינוחה. חשוב גם לומר ביושר: חלק מהבעיה איננו רק במערכות התקשורת — אלא גם בהפנמה ארוכת השנים של מי “אמור” להיות על המסך. דלת שלא נפתחת במשך שנים יוצרת משהו עמוק יותר מהדרה. היא יוצרת הרגל. אנשים מפסיקים לדמיין את עצמם בתוך הפריים. כמעט שני עשורים עברו מאז שניגשתי בעצמי לאודישן לתוכנית ריאליטי גדולה. הראיון נמשך כמעט שעה. לא הגעתי לשם כדי להיות “סיפור השראה”. דיברתי על פוליטיקה, חברה ונרטיבים. כשיצאתי משם הבנתי משהו פשוט: הם לא חיפשו מורכבות. הם חיפשו דמות.
ואולי זה הסיפור האמיתי של הטלוויזיה המודרנית — ואולי גם של החברה עצמה. לא רק מי מופיע על המסך, אלא מי מצליח להיראות “נכון” בתוך השפה הרגשית והאסתטית שהמסך מכתיב. אולי לכן קל מדי לכעוס רק על ״חתונה ממבט ראשון״. הרי התוכנית לא המציאה את גבולות המשיכה האנושית. היא רק ארזה אותם יפה. גם אנחנו, ביומיום, מדברים על אופי אבל מגיבים קודם כול לנוכחות. גם אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו “רואים מעבר לחיצוניות”, אבל פועלים בתוך היררכיות שקטות של גוף, כריזמה, ביטחון ותפקוד. אולי בגלל זה התוכניות האלה מצליחות כל כך. לא משום שהן מציגות פנטזיה — אלא משום שהן מציגות אותנו, רק עם תאורה טובה יותר. וגם בריאליטי שמדבר על נשמה, הגוף עדיין צריך לעבור אודישן.
