שר התרבות: אל תפחד מהמצלמה.
הסרט "נז״א" יכול להכעיס, לעוות ואפילו לטעות בעובדות — ועל כל אלה צריך להתווכח איתו. אבל ברגע שמדינה מתחילה לדבר על שייכותו של היוצר במקום להתמודד עם יצירתו, הבעיה כבר אינה רק בסרט. היא בביטחון שלנו בזהותנו. אמנות אינה מחלקת ההסברה של הממשלה. לפעמים תפקידה דווקא להזיז את המצלמה אל המקום שהשלטון מעדיף להשאיר מחוץ לפריים.
מאת רפאל מאור לרנר
יש טעות יסודית באופן שבו אנחנו נוהגים לדבר על תפקידה של אמנות בחברה דמוקרטית. אנחנו אוהבים לומר שתפקידה "להציב מראה מול השלטון", כאילו האמן עומד מצד אחד, הממשלה מן הצד האחר, וביניהם מראה. אבל אמנות עושה דבר מסוכן יותר: היא מזיזה את המצלמה. היא מוציאה אותנו מן הפריים שבתוכו התרגלנו לראות את עצמנו, ומכריחה אותנו להביט לרגע בפריים שמחוץ לפריים. לא רק באופן שבו הממשלה נראית, אלא באופן שבו אנחנו נראים כאשר איננו אלה שבוחרים את זווית הצילום. המחשבה הזאת עלתה בי בעקבות הסערה סביב הסרט "נז״א" ובעקבות תגובתו של שר התרבות מיקי זוהר.
אני רוצה לומר כבר בתחילת הדברים משהו שאולי אינו נוח דווקא למי שמבקש להגן על חופש האמנות: אם סרט דוקומנטרי מציג טענה עובדתית שקרית על צה״ל, צריך לומר שהיא שקרית. החופש האמנותי אינו רישיון להמציא עובדות ולהציגן כתיעוד. דוקומנטריסט שבוחר לעסוק במציאות מקבל על עצמו גם אחריות כלפיה. אבל העובדה היא רק תחילתה של היצירה, לא סופה. מפני שגם כאשר כל העובדות נכונות, מישהו בוחר איזו מהן תיכנס לסרט. מישהו מעמיד מצלמה במקום אחד ולא במקום אחר. מישהו מחליט מתי לחתוך, למי לתת קול, על פניו של מי להתעכב ומה להשאיר מחוץ לפריים. העובדה יכולה להיות אובייקטיבית. המבט לעולם אינו כזה. המבט נולד בתוך מערכת הערכים שבה חי היוצר. זהו מתח שמעסיק אותי מאוד גם כיוצר: התנועה המתמדת שבין החיצוני־הפוליטי לבין הפנימי־האנושי. הפוליטיקה רוצה לדעת מי צודק ומי טועה, מי איתנו ומי נגדנו. האמנות יכולה לשאול שאלה אחרת, ולעיתים מטרידה הרבה יותר: מה קורה לבני האדם בתוך כל זה? ולכן הדיון שמעניין אותי בעקבות "נז״א" אינו רק אם זה סרט טוב או רע. לא אם יוצרו אוהב את ישראל מספיק. אפילו לא אם הסרט גורם לנו נזק הסברתי. השאלה המעניינת באמת היא מה מדינה דמוקרטית עושה כאשר אזרח שלה מייצר דימוי שלה שהיא אינה מסוגלת לשאת.
האם היא משיבה לו? האם היא מפריכה אותו? האם היא יוצרת מולו יצירה אחרת? או שמא ברגע מסוים היא מפסיקה להתווכח עם היצירה ומתחילה להתווכח עם עצם שייכותו של היוצר?
כשההיסטוריה נכנסת לחדר
ופה אני רוצה להתרחק לרגע מן הקולנוע. במהלך המלחמה קרה אירוע שהוציא אותי מדעתי. גרמניה החליטה להגביל יצוא של ציוד צבאי לישראל שניתן להשתמש בו בלחימה בעזה. דווקא גרמניה התגובה שלי לא הייתה רק פוליטית. היא הייתה כמעט פיזית, מפני שבאותו רגע חזרה אליי תמונה שאני נושא איתי שנים. אני זוכר מהדורת חדשות בערוץ 2 מלפני שנים. הוקרנו בה תצלומי אוויר מתקופת מלחמת העולם השנייה. מטוסים של בעלות הברית הגיעו לאזור אושוויץ ואף תקפו מטרות בסביבתו, בעוד מנגנון ההשמדה והמסילות שהובילו אליו לא נעצרו מן האוויר. אינני זוכר עוד כל משפט שנאמר באותה כתבה. אני זוכר את התמונה. מטוסים למעלה. יהודים למטה. והמרחק ביניהם היה גדול לאין שיעור מכמה אלפי מטרים. התמונה הזאת נצרבה בי מפני שהיא נגעה באחד היסודות העמוקים ביותר של הזהות הישראלית שלי: מדינת ישראל קיימת גם כדי שלעולם לא נהיה שוב היהודים שמביטים לשמיים ומחכים שמישהו אחר יחליט אם להגן עליהם. שיהיו לנו המטוסים שלנו. הטייסים שלנו. הצבא שלנו. והיכולת להגן על עצמנו.
ולכן כאשר גרמניה — דווקא גרמניה — אומרת למדינת היהודים, בעיצומה של מלחמה שנפתחה בטבח של יהודים, שיש ציוד צבאי שהיא אינה מוכנה לאשר את יצואו אם ניתן להשתמש בו בעזה, מבחינתי אין מדובר רק בעוד מחלוקת בין שתי ממשלות. ההיסטוריה נכנסת לחדר. אפשר להתווכח איתי על התחושה הזאת. גרמניה של היום אינה גרמניה של שנות הארבעים. הנסיבות שונות לחלוטין. ממשלה גרמנית רשאית לקבל החלטות בהתאם לערכיה ולאינטרסים שלה .כל זה נכון. אבל זהות איננה בנויה רק מעובדות. היא בנויה גם מזיכרונות, מסמלים ומתמונות.
ופה אני חוזר ל"נז״א" — ולסולם החומרה שלנו. אם מול החלטה גרמנית כזאת לא מצאנו לנכון אפילו להחזיר את שגריר ישראל בברלין להתייעצויות — צעד דיפלומטי מוכר, מדוד והפיך — כיצד אנחנו מגיעים למצב שבו מול סרט ישראלי מקומם, עצם אזרחותו של היוצר יכולה להפוך לנושא לדיון? אני מנסה להבין את הפרופורציות. מול מדינה זרה אנחנו שוקלים אינטרסים. נזהרים. מנהלים יחסים. ממשיכים לדבר. מול אמן משלנו, שהרים מצלמה והציג אותנו באופן שאנחנו חושבים שהוא מעוות, מקומם ואולי בנקודה מסוימת גם שקרי — פתאום עולה האפשרות להוציא אותו, לפחות רעיונית, אל מחוץ למחנה. ממה אנחנו מפחדים יותר: מן המדינה שמגבילה את יכולתנו להילחם, או מן האזרח שמערער על האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו מי אנחנו?
מי כבר אינו "אנחנו"?
ואולי דווקא כאן נמצא הפריים שמחוץ לפריים. כי ברגע שבו עולה המחשבה לשלול את אזרחותו של אדם בשל יצירה "בעייתית", אני מתחיל לחשוד שהבעיה אינה רק בזהותו של היוצר. אולי הבעיה נמצאת בביטחון שלנו בזהות של עצמנו. זהות בטוחה בעצמה אינה זקוקה לשלילת זהותו של האחר כדי להוכיח את קיומה. מדינה הבטוחה בעצמה יכולה לומר לאזרח שלה: אני חושבת ששיקרת. אני חושבת שפגעת בחייליי. אני חושבת שהצגת אותי בעולם באופן מעוות. אני אתווכח איתך, אציג עובדות נגדך, אבקר אותך בחריפות — ובכל זאת אתה אחד מאיתנו. דווקא חברה שאינה בטוחה מספיק בתשובה לשאלה "מי אנחנו?" מתחילה להזדקק לשאלה אחרת: "מי כבר אינו אנחנו?" ואז שלילת האזרחות מקבלת משמעות עמוקה יותר מעונש המופנה כלפי פלוני. היא הופכת למנגנון שבאמצעותו החברה מאשררת את זהותה שלה: אם אצליח לסמן אותך כמי שנמצא בחוץ, אולי יהיה לי קל יותר לדעת שאני בפנים. אבל מדינה אינה נעשית בטוחה יותר בזהותה כאשר היא מצמצמת את מספר האנשים הרשאים להשתייך אליה. ההפך הוא הנכון. אולי המבחן הקשה ביותר של זהות דמוקרטית איננו יכולתה להכיל את מי שאוהב אותה, משבח אותה ומספר עליה את הסיפור שהיא רוצה לשמוע. אין בכך שום קושי. המבחן מתחיל מול האדם שמרגיז אותה. מול מי שמבייש אותה. מול מי שמספר עליה סיפור שהיא משוכנעת שהוא שקרי. ושם בדיוק צריך לעבור הגבול: את השקר מפריכים. את העובדה השגויה מתקנים. את היוצר מבקרים. אבל את האזרח איננו צריכים למחוק כדי להוכיח שאנחנו קיימים. סרט, בסופו של דבר, הוא הצעה למבט. אפשר לקבל אותה ואפשר לדחות אותה. אפשר לצאת מן האולם בזעם ולכתוב למחרת מאמר שמפרק אותה לגורמים. אבל כאשר המדינה מבקשת לקבוע לא רק שהמבט פסול, אלא שגם האדם שמביט כך נעשה חשוד בשייכותו — היא כבר אינה מתווכחת עם הפריים. היא מנסה לקבוע למי מותר להחזיק מצלמה. ופה בעיניי נמצאת האירוניה הגדולה. אנחנו חוששים ש"נז״א" יספר לעולם משהו רע על ישראל. אבל ייתכן שהתגובה שלנו אליו מסוגלת לספר עלינו הרבה יותר מן הסרט עצמו.
אילו הייתי שר התרבות
וכאן אני רוצה לומר למיקי זוהר דבר נוסף. בשנים האחרונות מתחולל בישראל ויכוח עמוק על היחסים שבין המדינה לבין האמנות שהיא מממנת. שוב ושוב עולה אותה שאלה: מדוע שהמדינה תממן אמנות היוצאת נגדה? בעיניי צריך להפוך את השאלה. מדוע שמדינה דמוקרטית תממן רק את האמנות שנוח לה איתה? אם אהיה פעם שר התרבות, מעבר לשאיפה שלי למזג מחדש את התרבות והחינוך תחת משרד אחד, ארצה להחזיר עטרה ליושנה דווקא בנקודה הזאת. לא אבקש לממן אמנות משום שהיא נוחה לי כממשלה. ארצה לממן גם אמנות שתקומם אותי. גם אמנות שתחשוף את ערוותי.
גם יצירה שאצא ממנה ואחשוב שהיוצר לא הבין אותי, עשה לי עוול, אולי אפילו הכעיס אותי עד עמקי נשמתי. לא למרות כל אלה — אלא גם בגללם. מפני שאם האמנות תחשוף את ערוותי, אולי אוכל להיות שר טוב יותר בזכותה. אולי היא תראה לי משהו שהיועצים, הדוברים, חברי המפלגה והאנשים המקיפים אותי כבר אינם מסוגלים לומר לי. שלטון המממן רק את הדיוקן המחמיא של עצמו אינו מממן תרבות. הוא מזמין ציור פורטרט. ויש עוד דבר שכדאי לכל שר תרבות לזכור: אין שלטון לעולם חוסן. מיקי זוהר מניח היום את הנחותיו מעמדת השלטון. אבל יום אחד הוא יהיה באופוזיציה. כך עובדת דמוקרטיה. וכשזה יקרה, ייתכן שגם הוא ירצה אמנים שיערערו על השלטון, סאטיריקנים שילעגו לו, קולנוענים שיחשפו את כשליו ומחזאים שיצעקו את מה שהאופוזיציה מתקשה לומר מעל דוכן הכנסת. ואני רוצה שבאותו יום יהיו לו האמנים האלה. אני רוצה שהם יהיו חופשיים. אני רוצה שיהיו להם במות. ואם אהיה שר התרבות באותו זמן, אני רוצה שגם המדינה שאני עומד בראשה בתחום התרבות תאפשר להם לעשות את עבודתם — גם כאשר עבודתם מופנית נגדי. מפני שבאותו יום האמנות לא תהפוך לפתע לחשובה יותר. היא פשוט תמלא כלפי השלטון הבא את אותו התפקיד שהיא ממלאת כלפי השלטון הנוכחי. לכן אילו הייתי שר התרבות, לא הייתי מבקש מן האמן להיות נאמן לי. הייתי דורש מעצמי להיות מספיק בטוח כדי לממן גם את מי שאינו נאמן לנרטיב שלי. הייתי נותן לו את הכלים הדרושים לפעול במרחב הזה. לא משום שאני מסכים איתו, ולא משום שכל יצירה זכאית אוטומטית לכספי ציבור. אמות מידה מקצועיות צריכות להתקיים. אפשר וצריך להתווכח על איכות, על חלוקת משאבים ועל סדרי עדיפויות. אבל ביקורת על הממשלה, על המדינה או אפילו עליי אישית לעולם לא תהיה בעיניי אמת המידה שבגללה יצירה אינה ראויה לתמיכה. כי שר תרבות איננו העורך הראשי של התרבות הישראלית. הוא גם איננו המבקר שלה. ובוודאי שאיננו הצנזור שלה. תפקידו להבטיח את קיומו של מרחב שבו היא יכולה להיווצר. גם נגדו. ממשלה מתחלפת. קואליציה נעשית אופוזיציה, ואופוזיציה נעשית קואליציה. האמנות צריכה להישאר. ולכן לפני שאנחנו שואלים מה "נז״א" אומר על ישראל, אולי כדאי שנשאל מה הרצון להוציא את יוצרו אל מחוץ למחנה אומר עלינו. אמנות אינה מחלקת ההסברה של מדינת ישראל. תפקידה אינו לגרום לנו להיראות טוב. לפעמים תפקידה לגרום לנו להסתכל דווקא במקום שבו איננו רוצים להסתכל. כי חברה שבטוחה בזהותה אינה מפחדת מן הפריים שמחוץ לפריים. ושר תרבות שבטוח בתרבות שלו אינו צריך לבחור עבורה מה מותר לה לראות. הוא צריך לוודא שיהיה לה החופש להסתכל.
