ישראל בת 100 — ומי בכלל רשאי להופיע בעתיד שלה?
בשבוע שבו שודרה סדרת הכתבות “ישראל בת 100” ב־חדשות 12, נדמה היה שהמסך הישראלי שוב עשה את מה שהוא יודע לעשות היטב: לחלק את החברה הישראלית לארבעה תאים ברורים, מוכרים, לעוסים עד דק — חרדים, דתיים לאומיים, חילונים וערבים. ארבעה “מגזרים”. ארבעה נרטיבים. ארבע שפות צפויות מראש של פחד, תקווה, דמוגרפיה וכוח.
לכאורה, הבחירה מובנת. אלה הציבורים שמעסיקים את הפוליטיקה, את מערכות הבחירות, את מאבקי התקציב, את שאלות הזהות. הם נוכחים כמעט מדי ערב באולפנים, בדיונים, בסטטיסטיקות. הם “הסיפור הישראלי."
אבל דווקא משום כך, קשה להתעלם מן השאלה המטרידה באמת: מי לא היה שם?
לא משום ששכחו אותו במקרה, אלא משום שהוא כלל לא נתפס כחלק מן הדמיון העתידי של ישראל.
הרי רק ימים ספורים קודם לכן נרצח נער אתיופי ברחובה של עיר. החברה הישראלית הזדעזעה לרגע, התווכחה לרגע והמשיכה הלאה. ובאותה עת, בסדרת כתבות המבקשת לדמיין את ישראל בעוד עשרים ושתיים שנה — לא נשאלה אפילו פעם אחת השאלה: היכן תהיה הקהילה האתיופית בשנת 2048? כיצד היא תיראה? האם היא תמשיך להיות מזוהה בעיקר דרך כאב, שיטור, מחאה ואלימות? או שמא תהפוך לחלק אורגני ושקוף מן הישראליות עצמה?
והשאלה הזאת רחבה הרבה יותר מן העדה האתיופית בלבד.
היא נוגעת למנגנון עמוק בהרבה: מי זכאי בכלל להופיע בתוך “הסיפור הישראלי”, ומי נשאר מחוץ לפריים — גם כאשר מדברים על העתיד.
החברה הישראלית אינה רק סקטוריאלית — היא מכורה לסקטוריאליות
נהוג לחשוב שסקטוריאליות היא בעיקר בעיה פוליטית. בפועל, היא קודם כול בעיה תודעתית.
ישראל למדה להבין את עצמה דרך קטגוריות קשיחות. כמעט כל אדם נדרש להסביר במהרה “מאיזה מגזר הוא”. לא רק לצורך סיווג טכני, אלא משום שהחברה מתקשה להכיל זהות אנושית שאינה ניתנת לתרגום מיידי לנרטיב מוכר.
המגזר החרדי “מייצג” ילודה ותלות כלכלית או לחלופין רוחניות ושימור מסורת.
החילוני “מייצג” ליברליזם, מערביות ואינדיבידואליזם.
הערבי “מייצג” מתח לאומי ושאלות של נאמנות ושוויון.
הדתי־לאומי “מייצג” התיישבות, צבאיות, אמונה ומדינה.
כל מגזר הפך לדמות תסריטאית.
והתקשורת אוהבת דמויות תסריטאיות. הן קלות להבנה. הן יוצרות דרמה. הן מאפשרות לערוך פאנלים. הן מייצרות קונפליקט ברור.
אבל בתוך העולם הזה כמעט שאין מקום לאדם שאינו “מתיישב” על תפקיד ברור מראש.
הפחד האמיתי איננו מן האחר — אלא מן הערעור
כאן נכנסת השאלה הרחבה יותר של ייצוגם של אנשים עם מוגבלות במרחב הציבורי.
אנשים עם מוגבלות מופיעים בטלוויזיה, לעיתים אפילו לא מעט. אך כמעט תמיד בתנאי אחד: הם מופיעים בתוך “נרטיב ההתגברות”.
הם “השראה”.
הם “ניצחו את המגבלה”.
הם “הוכיחו לכולנו שאין דבר העומד בפני הרצון”.
זהו תפקיד מוגדר היטב, והוא נוח מאוד לחברה הבריאה.
כל עוד האדם עם המוגבלות נשאר בתוך סיפור ההשראה — הסדר נשמר. הוא אינו מאיים באמת על המבנה החברתי. הוא אינו מאלץ את החברה לשאול שאלות עמוקות על כוח, על נראות, על נורמליות, על פחד.
כאן משהו נתקע.
כי אז היא כבר איננה “סיפור”. היא סמכות.
והחברה מתקשה להכיל סמכות שמגיעה מגוף שהיא למדה לראות כחריג.
רופאה עם שיתוק מוחין יכולה להפוך לכתבת מגזין מרגשת במסגרת סיפור על “ניצחון הרוח”.
אבל להזמין אותה כפאנליסטית קבועה לדיון מקצועי על מערכת הבריאות? זה כבר כמעט לא קורה.
באותו אופן, עורך דין היושב בכיסא גלגלים יכול לזכות לכתבת צבע על “ההתמודדות מעוררת ההשראה” שלו — אך כמעט שלא יוזמן לפאנל משפטי פשוט כאיש מקצוע. לא משום שחסרה לו מומחיות, אלא משום שהמסך עדיין מתקשה לראות בו קודם כול סמכות משפטית. הנכות קודמת בעין הציבורית למקצוע, והאדם שוב נדחק אל תפקיד “הסיפור”, במקום להיות חלק טבעי ומובן מאליו מן השיח עצמו.
“הבריאים” אינם פוחדים ממוגבלות — אלא משוויון אמיתי
זה אולי המשפט הקשה ביותר לומר, אבל ייתכן שהוא נכון: החברה אינה פוחדת ממוגבלות — היא פוחדת מאפשרות של שוויון אמיתי.
שוויון אמיתי פירושו שהאדם שמולנו איננו “מקרה מיוחד”.
הוא אינו “השראה”.
הוא אינו “סמל”.
הוא פשוט אדם.
וכאן מתחילה חרדה עמוקה מאוד.
מפני שאם האדם עם המוגבלות הוא פשוט אדם, אז ההבחנה בין “בריא” ל”פגום”, בין “נורמלי” ל”חריג”, כבר איננה יציבה כל כך.
ואולי זה מפחיד במיוחד משום שהגבול הזה שברירי ממילא.
הרי כל אדם בריא יודע, גם אם אינו מודה בכך, שהגוף שלו איננו הבטחה.
תאונה אחת.
מחלה אחת.
אירוע מוחי אחד.
והגלגל מתהפך.
במובן הזה, אנשים עם מוגבלות מזכירים לחברה אמת שהיא אינה רוצה לראות: השבריריות האנושית איננה חריג — היא המצב האנושי עצמו.
ולכן החברה מעדיפה להחזיק אותם בתוך קטגוריה ברורה, מרוחקת, “אחרת”.
לא מתוך רוע דווקא, אלא מתוך מנגנון עמוק של הגנה פסיכולוגית.
אבל האחריות אינה רק של “המערכת”
קל מאוד להאשים את “התקשורת”, “המערכת”, “הבריאים”.
אך ייתכן שגם קבוצות מודרות עצמן מפתחות לעיתים מערכת יחסים מורכבת עם המקום שהוקצה להן.
יש סוג של ביטחון בזהות המוכרת.
יש כוח פוליטי בקורבנות.
יש ודאות בהגדרה עצמית דרך מאבק תמידי.
הסטגנציה התודעתית אינה משרתת רק את המרכז ההגמוני. לעיתים היא משרתת גם את מי שנמצא בשוליים.
כי שינוי אמיתי דורש ויתור על זהויות קשיחות — גם מצד המדכא וגם מצד המדוכא.
וזה מפחיד את כולם.
התקשורת איננה רק משקפת מציאות — היא קובעת מי ראוי לדמיון
לכן הבעיה בסדרת כתבות כמו “ישראל בת 100” איננה רק מה שנאמר בה, אלא בעיקר גבולות הדמיון שלה.
כאשר מדמיינים את ישראל העתידית רק דרך ארבעה מגזרים קבועים, נוצר מסר סמוי: אלה השחקנים הלגיטימיים של ההיסטוריה הישראלית.
כל השאר הם הערות שוליים.
לא רק אתיופים.
גם אנשים עם מוגבלות.
גם אנשים בעלי נטיה מינית שונה
גם קשישים.
גם עובדים זרים.
גם אנשים שאינם מתיישבים בזהות פוליטית ברורה.
גם מי שחי מחוץ לשפה הסקטוריאלית הרגילה.
והשאלה הגדולה באמת איננה “איזה מגזר יוביל את ישראל בשנת 2048”.
אלא האם עד אז בכלל תצליח החברה הישראלית לדמיין את עצמה כחברה שאינה בנויה קודם כול ממגזרים.
אולי השאלה האמיתית היא אחרת
ייתכן שהמבחן של ישראל בת המאה לא יהיה דמוגרפי, ביטחוני או טכנולוגי.
אולי המבחן יהיה היכולת להביט באדם — לפני שממקמים אותו בתוך קטגוריה.
לראות אדם אתיופי בלי להפוך אותו מיד לסיפור של גזענות.
לראות אדם עם מוגבלות בלי להפוך אותו מיד לסיפור השראה.
לראות ערבי בלי להפוך אותו מיד לשאלה ביטחונית.
לראות חרדי בלי להפוך אותו מיד לנתון כלכלי.
לראות חילוני בלי להפוך אותו מיד לסמל של “האליטה הישנה”.
כלומר — לראות אדם.
וזה אולי הדבר הקשה ביותר עבור חברה שכל התודעה שלה בנויה על חלוקה, מיון והגדרה.
אבל בלי היכולת הזאת, ישראל אולי תגיע לגיל מאה — ועדיין תישאר חברה שאינה באמת מסוגלת לראות את עצמה.
